יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

מסע בעקבות העוני במדרש (מדרש ויקרא רבה)

המדרש מתייחס לפסוקים: וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. 

ימוך, מן השרש מוכ, במשמעות התרושש. (במילון לעברית מקראית קושרים שרש זה לשרש מככ [=נעשה שפל] ולשרש נמכ).

המדרש מביא פסוק מספר תהלים (מא, ב) ומסביר בעזרתו את חשיבות התמיכה בעניים. 

הפסוק מתהלים הוא: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל-דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה".

הדל שבתהלים הוא האח המך מויקרא.

שתי נקודות מעניינות במדרש זה:

א. ר' יונה, אמורא ארץ ישראלי, אומר:
"אמר ר' יונה: אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל.
הוי, מסתכל בו היאך לזכות עמו".
אותיות שׂ וסמך מתחלפות תדיר בלשון חז"ל, והשרש שׂכל זהה לשרש סכל. ואכן, קיימת קרבה סמנטית בין תחום הראיה והחכמה. מתבונן הוא מבין, וסובר (סבר פנים יפות-מבט פנים יפות, או, סברי שבקידוש= תסתכלו) הוא גם במבט וגם במחשבה (סבור הייתי, סברא). המשכיל הוא המסתכל. 
ר' יונה אומר שאשרי מי שעוזר לעניים, כי כך הוא מסתכל איך לזכות בו (או: עמו; ישנן נוסחאות שונות. המשמעות זהה).
כנראה שהכוונה היא שבסופו של דבר נותן הצדקה זוכה במצוה חשובה, ובעצם יש שניים שמרוויחים. אחד- כסף; השני- מצוה.


ממשיך המדרש להסביר לנו שר' יונה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים.ובמי היה בוחר ר' יונה לתמוך?


"ר' יונה בשעה שרואה בן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח היה הולך אצלו ואומר לו: בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה במדינת הים הא לך חפץ זה, לכשאתה מתרווח (כלומר, כשתתאזן כלכלית) את (כלומר, אתה) נותנו לי. ובשעה שנותנו לו היה אומר לו: מתנה לך נתתיו". 

דווקא ב"בן גדולים" היה תומך ר' יונה. ואיך היה תומך? בערמה. אחד בפיו (תחזיר לי כשיהיה לך) ואחד בלבו (הכסף נתון לך במתנה). 
התנהגותו מיוחדת. ר' יונה בוחר לתמוך במי שהיה לו. במי שבושתו גדולה על שירד מנכסיו. סיפורים נוספים בספרות חז"ל מעידים על התנהגות דומה, כלומר, צדקה כלפי מי שנפלו מנכסיהם.
ללמדנו, שבושה היא המרכיב הבסיסי של הצדקה, ולא חשבון הבנק. מי שמתבייש הוא מי שזקוק, ואפשר לעזור לו בערמה.

ב. הנקודה השניה התחדשה לי הערב ועליה הפוסט הבא. בעזרת ה'.





יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

פני המנהלים כפני הדור

שיר יפה ולא מוכר של מאיר אריאל על יחסי עובד מעביד: שואף לאפס  וזה הביצוע: שואף ל0

מה מאפיין הרבה מנהלים? 

אם יש משהו שהם נלחמים עליו, זה על השקט התעשייתי (וסימנך: "על מי מנוחות ינהלני"). כי שקט תעשייתי שוה שקט מדאגות. ומביקורת של הצרכנים השונים.  והמנהלים שפגשתי הם בעיקר (אמורים להיות) אנשי חינוך וטיפול, והצרכנים אינם קונים מחשב או אוכל.
מנהלים רבים (הרוב של אלו שפגשתי בהם) אינם משיבים לפניות אליהם באימייל או בע"פ, גם אם התחייבו למשהו. הם יכולים לומר דבר אחד ולחזור בהם בלי להסביר למה. בקיצור, מנהל משתמש בעובד לצרכיו. כשיפטר ממנו, יעשה זאת בקלילות, לעיתים עם גילויי מצפון מיקרוסקופיים. מנהל תמיד יפעל "על פי חוק". אלא שכבר הרמב"ן לימד אותנו שמי שפועל ע"פ חוק יכול להיות "נבל ברשות התורה". נבל ברשות החוק.

כבר אמר שמעיה במסכת אבות (א, י): "אהב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות". 
"שנא את הרבנות" במשמעות של לא לשאוף ולא להסכים לקבל תפקיד עם שררה (כך בפירושו הטוב והנהיר של א. שנאן למסכת אבות).

ומאותה "רשות" שיש לא להיוודע לה, מזהיר אותנו רבן גמליאל (בנו של רבי) בהמשך (פרק ב, משנה ג): 
"הוו זהירים ברשות, שאין מקרבים לו לאדם אלא לצרך עצמם. נראים כאוהבים בשעת הנאתם, ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו".

ולזה כיוון מאיר אריאל כשדיבר על האיש הפשוט ביחסו לעבודה ולמנהל:

כי הוא נותן לך את כל כולך
לפחות אתה יותר מאפס
ואם אתה רואה אותו מולך
אין לך מה לחשוש מסתם אפס

רגישות אינה תכונה רצויה לניהול, היא מסיחה את המנהל מהמטרה: קידום צרכי המערכת. 

אחד הגדולים במחאתו כנגד מנהלים ומערכות כאלה היה ברטולד ברכט, המוכר לנו ככותב המחזה "מעגל הקיר הקווקזי".
יש לו ספר שירים נפלא שנקרא "גלות המשוררים", והנה שיר אחד משם המוקדש לכל המנהלים: שאלותיו של פועל תוך כדי קריאה