לצערי- מילים כדורבנות

מה שיש לי להוסיף מעבר להפניה לקישור זה
הוא שהרב דרוקמן מתגלה בכתבה זו כאדם שחיבורו לעולם המעשה ולעולם הרגשות של הזולת מוגבל.
מהיכרותי עם אנשי רוח- דתיים ושאינם דתיים- זוהי נכות המאפיינת אותם.
צריך לזכור זאת תמיד, גם כששומעים אותם מדברים על רגשות. רובם לא מתמקצעים גם בתחום זה!

מורים לוקחים אחריות- חלק א

אודה ולא אבוש. חלק מסיבת הימצאותי במערכת ההוראה קשור לחופשות הרבות שבלוח השנה. אינני וורקוהוליק ומסגרת של עבודה בשעות סבירות עם חופשות קבועות מותירה לי מעט זמן לעצמי בתוך הקלחת של מחוייבויות היום יום.

השיג והשיח סביב חופשות המורים נוגע בשאלת יסוד משמעותית: מיהו המורה? איש רוח או קומונר?

אם המורה הוא איש רוח, כלומר, אדם משכיל המקנה מידיעותיו לתלמידים, אזי הוא זקוק לחופשות באופן דומה למרצה באוניברסיטה. הוא מחדש את מעיינותיו, מחפש בספרים ובכתבי העת תשובות לשאלות המציקות לו ולתלמידיו, חוזר בכל שנה אל ההוראה מזווית שונה, מגבש לעצמו עמדות ביחס לסוגיות שונות בתחום הוראתו הצר, וביחס לעולם ההוראה בכלל. איש רוח מחוייב לרוח יותר מאשר לשביעות רצון הלקוחות. הקשר עם התלמיד נוצר באמצעות הספר, והמטרה היא להילכד בסוגיה כלשהי המתאימה ללב התלמיד.
הקשר בין מורה לתלמיד הוא בבחינת אתערותא דלתתא (= מונח קבלי שמשמעותו התערות מלמטה), כלומר, המאמץ צריך להיות מצד התלמיד בכדי לקבל מן המורה. היום רגילים לקרוא להוראה כזו הוראה ישנה (בקונוטציה שלילית).

לאיש הרוח מהווה החופש אויר הרים. הוא כלוא בתוך ההוראה שאינה יוצרת אלא רק מבררת סוגיות ידועות, ללא "פייט" אמיתי מצד התלמידים שרובם מקבל את דבריו כהלכה למשה מסיני.

אם המורה הוא קומונר, הוא אחראי לאוירה בכתה. הוא אחראי לערכים בכתה. הוא אחראי לכיף ולמוסר. אדם כזה זקוק לאנרגיות מחודשות, לאחר שהוא מתמודד שוב ושוב עם נערים שאינם הולכים בדרכו האידאליסטית, ואינם נסחפים אחר נסיונות השיטור שלו. הוא זקוק לזמן להיות עם עצמו ולחדש את הדבקות בעקרונותיו: אם הוא טיפוס כריזמטי ילכו אחריו והוא ימשיך לכבוש עוד כתה ועוד תלמידים, ואם אינו כריזמטי הוא יכה על חטא ויישאב בחטא הנוסטלגיה הקדמון: התלמידים של פעם אינם התלמידים של היום...

רוב המורים שפגשתי שייך לז'אנר הקומונרי. הם אינם אנשי רוח. הם אינם אנשי ספר. בהשתלמויות הם מפטפטים ללא הרף, וכאשר עליהם לבצע מטלה הם נוטים לדחותה ולהעדיף את הדרכים הקלות לביצועה. האקדמיה מצויה עבורם מעבר להרים.
הז'אנר הקומונרי הוא חלק מז'אנר שיווקי הרואה בתלמיד לקוח שעל המורה לרצות (ריצוי; בבניין פיעל).
המורה אמור להיות מגניב. תלמידיי אוהבים את שיעוריי בשל הופעות הסטנד-אפ. בשל כך הם מבכרים אותם על פני שיעורי ספרות החשובים ומעניינים הרבה יותר. מה הבעיה? שם המורה כבדה. שם אין ציניות.

הצרה היא שגם העומדים בראש המערכת, המנהלים ואלו המפקחים עליהם וגבוה מעל גבוה, כולם נכבשים בכריזמה. תקפות התוכן, עומק ההבנה, גם אם מדברים עליהם, לא נוגעים בהם. בית הספר הוא כבר מזמן לא הבית של הספר עבור המורים. ואם כן, הספר נשאר שם ולא הולך איתם הביתה.

את השינוי במערכת החינוך צריך לעשות לאט, וצריך שיעשו אותו אנשים אפורים יותר וכריזמטיים פחות מאנשי חינוך העומדים בראש הפירמידה.
בינתיים אני מציע שלמורים תינתן חופשה כתנאי לאופן בו ינצלו אותה.
לאמור, מורה הבוחר להשתלם בחופשתו, יזכה לחופשה לצורך העשרה. הוא יעז ויתנסה וייצור ויכתוב ויזכה לביקורת וליווי אקדמי.
מורה שבוחר לנוח יוכל לנוח אבל פחות. שחיקתו אינה מן התלמידים. שחיקתו היא מרוחו שאינה מאותגרת זה שנים. שחיקתו היא מן הכוכב הבא ולא מן "הכוכבים" הנוכחיים שזוהרים בכיתתו. מורה כזה ימשיך לשרת כקומונר ויעבוד במחלקת השיווק של מערכת החינוך. לא מעט מנהלים ולא מעט תלמידים רוצים שיווק.