הפרדוקס

משפחות החטופים מתגוררות בישובים די הומוגניים, לכל הפחות מבחינה דתית

בכדי להתקבל לנוף איילון, חייבים כיסוי ראש ומכנסיים זה דבר בעייתי. בעבר, מישהי ששירתה בצבא התקשתה להתקבל לישוב למרות כיסוי ראש מלא וחצאיות כדבעי. וגם הפנימיות (למי שמביט בה) היתה דתית ורוחנית

את הישוב טלמון אינני מכיר אבל הוא ישוב דתי וכן הוא באשר לאלעד. 

והנה דווקא הם, תומכים בממשלת ישראל, רואים בטוב את עם ישראל וקוראים למחוות של איחוד. הם מגלים אכפתיות כלפי העם, ומבינים שפדיון יקיריהם אינו בכל מחיר. הם אנשים צנועים. הם אנשים מרשימים בחוסנם. 

מסתבר שחוסן נרכש פעמים רבות בתוך בית איתן, בחברה הומוגנית וצנועה שמחנכת לאכפתיות ולהבנה ש"הכל זה מלמעלה" ועלינו להתבונן בענווה אל המציאות הסובבת אותנו. 

סיפור החטיפה נשכח כבר מלב, אבל תעצומות הנפש של משפחות הנערים לא ישכחו מלב. 

ציטוט

שמאלנים אינטלקטואלים, המגינים על זכותו של כל עם לחופש ולהגדרה עצמית, לעתים קרובות סופם שהם מגוננים על החברות הנחשלות והמדכאות ביותר. ספק אם יעלה בדעתם שמא אין הנשים בחברות מוסלמיות שואפות לשחרורן שלהן, ואם לא ריאקציוני הוא לקיים אימפריאליזם זכרי מפגר על מחציתה הנקבי של האנושות (ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש)

בין דם לדם

סיפור החטיפה אינו בקונצנזוס של השיח. הבוקר השתתפתי בפגישה במשרד החינוך. ראש התחום בו אני עובד שוחחה על תקופה של עמימות ועל הקושי לחיות בה, והייתי בטוח שכוונתה לסיפור החטיפה. אלא שאז הבנתי שהעמימות עליה דובר היא באשר לאופי עבודתנו במשרד החינוך. 

סיפור הטרמפים הפך להיות מרכיב משמעותי בשיח המדיר את הנערים הללו מן הקונצנזוס. בלבם של רבים התגנבה המחשבה שמתנחלים דתיים נותנים לילדיהם לנסוע בטרמפים (לעתים הם שוכחים אותם ברכב), ושהחיים בעיניהם לא כ"כ יקרים, אחרת...

לדעתי סיפור הטרמפים הוא סימן להדרה ולא סיבה להדרה. הציבור הדתי לאומי מודר מן האכפתיות הציבורית. אינו דומה גורל השלשה בתודעה הישראלית לגורלו של גלעד שליט. אביו של שליט ניהל "קמפיין אדירים" למען שחרור בנו. הוא מחה כנגד ממשלות ישראל שטיפלו בעניין זה.

הורי הנעדרים מחבקים את עם ישראל, תומכים ברה"מ ובזרועות הביטחון, ואינם מבקשים לעשות לבתיהם- לבניהם, באמצעות השיח תקשורתי. הם מבקשים לשוב אל האנונימיות.

מרשים ומעניין שבחזית עומדות נשים. היום עמדו שלשת האמהות מקדימה והאבות מאחורה. ללמדך על חוסנו של ציבור ועל מעמדה של אשה בציבור זה.

אפשר להכות על חטא ולנסות להבין מדוע אין הנערים האבודים בקונצנזוס, אבל עדיף להתמקד בכוחות, ברמה האחרת של האנשים, בשיח שהם מייצרים, ולחבר אותו למוקדי כוח- כמו אלה שמייצר בנט בחברה הישראלית- בכדי להיות רלוונטיים לעיצובה של חברה ישראלית בוגרת יותר, נהנתנית פחות ובעלת חוסן נפשי.

למה אני נטפל לרב דרוקמן

א. בערב יום ירושלים פרסמה ישיבת ההסדר בה למדתי בעבר כי תלמידי ובוגרי הישיבה מוזמנים לשיעור של הרב דרוקמן, שיעור שהיה מיועד למספר ישיבות הסדר
שלחתי מייל למנהל הישיבה והתרעתי על כך שיכולים היו למצוא מספיק רבנים אחרים להרצות ביום ירושלים לתלמידי הישיבה.
בעבר, גם אני ביקשתי להימנות על אלו הרואים בעיקר את זכויותיו של הרב דרוקמן בסוגיית פרס ישראל.
כיום- אני חושב שיש להימנע מלשמוע שיעורים שלו בעיקר משום חילול כבודם של נפגעי עבירות מין ע"י רבנים ואנשי סמכות. התמיכה הלא מסוייגת של הרב דרוקמן ב(רב) מוטי אלון, גם לאחר הוקעת פורום תקנה את האיש, מראה דבר אחד: הוא רגיש הרבה יותר לרבנות ולכבודה של תורה (בעיניו המסומאות) מאשר לכבודם של אנשים שנפגעו מדמויות אלה.
הואיל ומדובר בבעיה חוזרת אצלו (קופולוביץ ואח"כ אלון), נפגעי תקיפה מינית המבקשים להיכלל בציבור הדתי, מקבלים סטירת לחי מהדהדת בכל הכרה ברב דרוקמן כאדם שכיום יש לשמוע את לקחו. (ואמנם, פרס על העבר- כן; שמיעת לקחו בהווה- לא).
כבודם של נפגעים ויכולתם למחות על פגיעה בהם ובאחרים תלויים גם תלויים בהחלטת רבני ישיבות לשלוח את צאן מרעיתם לשיעור מפי הרב דרוקמן. אינני פוסל זכויותיו ורובי תורתו, אולם ע"פ התנהלותו הסדרתית, המאכזבת והשטחית בפרשת אלון, אין לו מקום בשלב זה להימנות על מנהיגי הציבור הדתי. ומודה ועוזב- ירוחם.

ב. אוסיף עוד שחששתי לשלוח מייל זה בתפוצה כללית לשאר בני הישיבה ורבניה מחשש מחרון אף ומתגובה נזעמת של ראש הישיבה ואחרים על כך שאני מבזה תלמידי חכמים. מדהים שיראה זו ("את ה אלהיך תירא- לרבות תלמידי חכמים") ממשיכה ללוות אותי, אבל לא מהמקום של כבוד חכמים אלא מהמקום של חשש להיזרק מחבורת האורתודוקסיה.
אם אשים את היראה בצד, אני סבור שאנו נמצאים בעידן של סוף עולם הרבנים, וזה יהיה אחד ממרכיבי הפילוג בין הציבור הדתי הלאומי; צד אחד ילך אחר בנט ורבני צוהר, וצד אחר ילך אחר רבו (בעיקר אסכולת הר המור; הרב גינצבורג ראוי אף הוא להימנות כאסכולונת נוספת).
גם עניינו של פוסט זה מעיד על מגמתי. בעוד שרבותיי והרב דרוקמן מדגישים את כבודם של תלמידי חכמים, אני מדגיש את כבודו של נער או בוגר שפגעו בו והוא נחנק בשתיקתו. ויבואו תלמידי ישיבות ההסדר לשעבר (בירוחם ובכלל) הפעילים בקו לסיוע לנפגעי תקיפה מינית ויאמרו את דברם.

ג. חלק לא מבוטל מן המגמה לאי השתקת קולות הנפגעים, מובל ע"י קבוצת הפמיניסטיות הדתיות ללא חוש הומור (פדלחושיות). לפני מספר חדשים השתתפתי בשיעור של הרב יהודה ברנדס למורים לאזרחות. השיעור עסק בזכויות אדם ביהדות(הרב ברנדס פרסם ספר בנושא זה), ובמסגרת השיעור כינה הרב ברנדס בטון ארסי את התנועה הפמיניסטית "פמיניזמוס" כשהוא אומר שמאחורי כל אשה פמיניסטית לוחמת עומדים הדפוסים הקבועים של יחסים בין גברים לנשים, והכל יוצא בבית. גם אם הרב ברנדס תאר את התופעה הרווחת, אינני סבור שזו התופעה הנורמלית, ואני בטוח שבביזוי הפמיניזם הוא שכח את תרומתה של התנועה לכל הנפגעים והנפגעות שאין להם מנחם ואין להם פה.
הרב ברנדס הפליא אותי (לא בציניות שלו) בנחרצות שלו, אולם יתכן שמאחור רב מלומד במתינות אקדמית, ניצבת בערות באשר לתרומת המוחות (בעיקר נשים: ראו כאן וכאן).