יום שלישי, 19 ביולי 2016

על ישראל גאוותו (מתוך פיוט בתפילת ימים נוראים)

נניח שבמצעד הגאווה בירושלים חס וחלילה חס ושלום היה מתרחש פיגוע של מחבל. ערבי.
ונניח שהפיגוע היה מצליח. ח"ו.
ונניח שהיו נפגעים בו אנשים. מפגינים חרדים. מפגינים מישיבות הקו. צועדים במצעד כחלק מחברי הקהילה הגאה. ומזדהים בעת הזאת עם החובה לכבד את אנשי הקהילה הגאה.
ואז היתה הארץ נרעשת: מפקד מחוז ירושלים במשטרה היה מתפטר מיידית. ח"ו.
הפייסבוק היה גועש בפוסטים של חמלה. ושל מה שחשוב בחיים. ושל מרקם החיים שלנו פה בארץ הקדש.
ומישהו מאתר מידה היה מגלה שהמחבל היה הומוסקסואל שנודה ממשפחתו ושהובטח לו ע"י שולחיו שיפגוש למעלה 72 בתולים.
ואז היתה מתלקחת האש, ועימות עם הפלסטינים היה מתרחב, וקצין בכיר בצבא- בעל נטיה להט"בית- מכר של הרב לוינשטיין, היה נפגע. והרב לוינשטיין היה מגיע לבקר אותו בבית חולים (אבל הם לא היו מתחבקים. ח"ו).
ובדיוק בשער בית החולים היו נפגשים הרב בני לאו והרב לוינשטיין. ואז היה ניגש אליהם ליצן רפואי ומזמין אותם לרקוד איתו.
מוסר ההשכל: הבחוץ מלכד את הבפנים.
הבעיה: ההגדרות של הבחוץ והבפנים כל הזמן משתנות.