יום שני, 12 בדצמבר 2016

קו פרשת המים

מקומם של בני העדה האתיופית בחברה הישראלית הוא על תנאי. עוד מימי "ומי ידע אם אברהם לא היהשחור" של אהוד בנאי והפליטים.
הלכתם והליכותיהם אינן במסורת התושבע"פ כפי שהגיעה לידינו.
מסורת יש להם יותר מלכל השולטים בנושאי הכלים של השולחן ערוך, כמיהה לציון עאכ"ו.
ובכל זאת, הם על תנאי. עדיין. כך ביחס המחפיר לרב שרון שלום ולספרו "מסיני לאתיופיה".
גם היום צצה פרשה של בלנית אתיופית שפוטרה.
בכל פעם שאני פוגש את יחס העולם האורתודוקסי לאתיופים אני מתבייש.
מתבייש שלמשך תקופה ארוכה הייתי חלק ממנו ללא עוררין.
מתבייש שעד היום אני מזוהה איתו.
מתבייש על כך שאני חי בחברה שמדירה אנשים שמשתוקקים להשתייך אליה; אנשים שנושאים את דגל הציונות בעוצמות שלא נראו כאן בעשרות השנים האחרונות אם בכלל.
החברה האתיופית- בניגוד לסוגיות נפיצות אחרות כמו יחס ללהט"בים- אינה חברה שיש מוכנות להכיל אותה בדיעבד. כך לא יעלה איש דתי, משכיל ומוסרי על דל שפתיו.
אולם עולמנו ההלכתי שיכול היה להשתמש במתנה של הלכת האתיופים ולהבין באמצעותה מחדש את יחסנו להלכה, נותר קפוא במחיר שכבוד הבריות נדחה מחמת קשקושי עסקנים אורתודוקסיים. אך כאן לא ניתן להאשים רק אותם כי גם הגדולים הציעו להטיף דם מילה. ודרשו לבטל מהלכותיהם ומהליכותיהם לאלתר.
וכאן לדעתי המקום של כל בר דעת לעשות חלוקה בינארית- דיכוטומית ולומר עד כאן. יש פה שחור או לבן (תרתי משמע).
ומי ידע אם אברהם לא היה שחור.

נ.באפילו תגובתיהם של הרב עמיטל ושל הרב ליכטנשטיין זכרונם לברכה (המובאות בספרו של הרב שרון שלום) לשאלת יהדותו של הרב שרון שלום מצויים בתוך מסגרת שהיא קטנה- בעיני- ליחס ליהודי אתיופיה. חומרא בענייני גיור היא קולא בענייני כבוד אדם המשתוקק לציון.