א. מצאתי במרכז הרפואי באיכילוב מספר מדבקות על מוצרי חשמל המזהירות שומרי שבת: לשומרי שבת, אסור להשתמש במכשיר זה וכיו"ב.
העניין עורר את תשומת לבי לכך ששלטים במדינת חוק אינם מבדילים בין דם לדם. אסור זה אסור. (בודאי שיש מגבלות לילדים, לחולים ולאחרים אולם אין הדבר נתון לבחירתם כפי שמדובר בשומרי דת ומסורת)
לו היתה זו מדינת הלכה, היה כתוב שאסור להשתמש במכשיר חשמל בשבת. אני מניח שבכיתוב "לשומרי שבת..." ייחשד רב המרכז הרפואי בהיותו רב מחמד, מזרוחניק או הכינוי החדש מבית היוצר של הרב טאו: צוהרי (מרבני צהר).
ב. כאן חוזרת השאלה עד כמה אנשים מוכנים לקיים דיאלוג עם המציאות, ובמיוחד: עד כמה הם מוכנים לשוחח בינם לבין עצמם עם עצמם. (זהו החידוש הגדול של מיכה גודמן בספרו על הכוזרי; לדידו, ריה"ל אינו החבר אלא הוא מקיים בתוכו שיח בינו לבין מלך כוזר [אגב, הצעד הבא, בעקבות גילויו של יוסף אביב"י את 'מסילת ישרים סדר ויכוח' יהיה לבדוק האם אותה טענה נכונה גם במקרה זה. אלא שמסילת ישרים סדר ויכוח מקיים ויכוח מינימליסטי למעט פרקיו הראשונים])
לאמור: האם היות האדם דתי מחייבת צרימה בדיאלוג עם המציאות שסותרת במנהגה את הצו הדתי?
אני רואה במחוייבות הדתית את תכונת ההתמדה הרבה יותר מאשר תכונת הכניעה בפני האל.
האדם שמחוייב לדת נדרש להתמיד ולקיים אורח חיים שמכבד את המסורת למרות תמורות הזמן. הדיאלוג שלו מחפש לרכך בין העמדות השונות, וזוהי תכונתו המרכזית של הדיאלוג: הכרת הצד השני ונסיון להגיע לפשרה עמו תוך כדי ריכוך המתח. (השתמשתי במונח "ריכוך" החוזר בטקסטים אחרונים של הרב שרלו, המבקש לטול תורה ולהשליכה ברכות [=softly]לארץ [ראו למשל את מאמרו האחרון בכתב העת אקדמות על האתיקה של המטפל הדתי]).
ג. הקומץ מאנשי יצהר שממשיכים לפגוע בכוחות צה"ל וחבורות תג המחיר שייכות לקצה העולם הדתי שמקיים בטוטאליות שלו תכונה הרחוקה מתכונה של כניעה או מתכונה של התמדה. זוהי תכונה של דתיות שמחפשת את הטבעי המוחלט ורואה בריכוך ובדיאלוג עם המציאות כניעה בפני האדם מפני צו האל. בכך הופכות קבוצות שונות במציאות לקבוצות זהות מבחינתה בשל שונותן ממנה. כך מזהה הרב טאו את אנשי צוהר עם רפורמים בחדא מחתא (בהקלטה שפורסמה לפני מספר חדשים הוא קורא לחסום את כביש מספר 1 בשל מינוי אנשים חילונים במסגרת הבית היהודי[על המעבר שלי מאנשי הגבעות, לאנשי גינזבורג ואנשי הר המור ראו כאן).
לסיכום ביניים, אני מזהה את הדיאלוג עם תכונת ההתמדה (המכבדת את המציאות ואת המסורת) ועם תכונת הכניעה בפני האל המובילה למגבלות השיח האנושי, היינו, מגבלות השיח בין בני אדם והבנה שכדי לחיות יחד יש צורך בריכוך, בפשרה, באפור.
ד. מהצד השני, עומדת קבוצת יש עתיד (שאני מתקשה מלהיגמל מלתקוף אותה) המתיימרת לנהל דיאלוג בשם הריכוך עם כל מה שזז. אלא שזהו אינו דיאלוג אלא מונולוג על הריכוך.
גם על ריכוך צריך לקיים דיאלוג. לפעמים, אין מקום לריכוך, ותמיד- בכדי להצליח- יש צורך אקוטי בהתמדה שתוביל להישגים משמעותיים. קהילת המונולוגים של מפלגת יש עתיד לא רואה אפור בעיניים. גם הדתיות שלה לא מכירה את מושגי הכניעה ולא את מושגי ההתמדה.
ה. והנה בפתחנו חג הפסח. החג של הדיאלוג במשפחה: "והגדת לבנך". אין חרות מלבד חרות שוויונית שמקיימת דיאלוג בין הצדדים, חרות שמוותרת על מנהיג אנושי אבסולוטי בשיח שלה (משה נעדר מהגדת הפסח), חרות שמתרחקת מחסידות. חרות אפורה. חרות קשה מיסודה של דת של בוגרים.
אז מה חידש הפוסט הזה אם בכלל? את הבחינה של האדם: האם יש ביסוד התנהגותו התמדה אפרורית אך מעמיקה, והאם יש בה כניעה בפני האל שניתנת להיבחן במוכנות כמעט תמידית לקיים דיאלוג אמיתי עם אלה שמסביבו.
לדעתי, המתמיד (המעמיק) והכנוע הוא האדם שיכול להיטיב.
העניין עורר את תשומת לבי לכך ששלטים במדינת חוק אינם מבדילים בין דם לדם. אסור זה אסור. (בודאי שיש מגבלות לילדים, לחולים ולאחרים אולם אין הדבר נתון לבחירתם כפי שמדובר בשומרי דת ומסורת)
לו היתה זו מדינת הלכה, היה כתוב שאסור להשתמש במכשיר חשמל בשבת. אני מניח שבכיתוב "לשומרי שבת..." ייחשד רב המרכז הרפואי בהיותו רב מחמד, מזרוחניק או הכינוי החדש מבית היוצר של הרב טאו: צוהרי (מרבני צהר).
ב. כאן חוזרת השאלה עד כמה אנשים מוכנים לקיים דיאלוג עם המציאות, ובמיוחד: עד כמה הם מוכנים לשוחח בינם לבין עצמם עם עצמם. (זהו החידוש הגדול של מיכה גודמן בספרו על הכוזרי; לדידו, ריה"ל אינו החבר אלא הוא מקיים בתוכו שיח בינו לבין מלך כוזר [אגב, הצעד הבא, בעקבות גילויו של יוסף אביב"י את 'מסילת ישרים סדר ויכוח' יהיה לבדוק האם אותה טענה נכונה גם במקרה זה. אלא שמסילת ישרים סדר ויכוח מקיים ויכוח מינימליסטי למעט פרקיו הראשונים])
לאמור: האם היות האדם דתי מחייבת צרימה בדיאלוג עם המציאות שסותרת במנהגה את הצו הדתי?
אני רואה במחוייבות הדתית את תכונת ההתמדה הרבה יותר מאשר תכונת הכניעה בפני האל.
האדם שמחוייב לדת נדרש להתמיד ולקיים אורח חיים שמכבד את המסורת למרות תמורות הזמן. הדיאלוג שלו מחפש לרכך בין העמדות השונות, וזוהי תכונתו המרכזית של הדיאלוג: הכרת הצד השני ונסיון להגיע לפשרה עמו תוך כדי ריכוך המתח. (השתמשתי במונח "ריכוך" החוזר בטקסטים אחרונים של הרב שרלו, המבקש לטול תורה ולהשליכה ברכות [=softly]לארץ [ראו למשל את מאמרו האחרון בכתב העת אקדמות על האתיקה של המטפל הדתי]).
ג. הקומץ מאנשי יצהר שממשיכים לפגוע בכוחות צה"ל וחבורות תג המחיר שייכות לקצה העולם הדתי שמקיים בטוטאליות שלו תכונה הרחוקה מתכונה של כניעה או מתכונה של התמדה. זוהי תכונה של דתיות שמחפשת את הטבעי המוחלט ורואה בריכוך ובדיאלוג עם המציאות כניעה בפני האדם מפני צו האל. בכך הופכות קבוצות שונות במציאות לקבוצות זהות מבחינתה בשל שונותן ממנה. כך מזהה הרב טאו את אנשי צוהר עם רפורמים בחדא מחתא (בהקלטה שפורסמה לפני מספר חדשים הוא קורא לחסום את כביש מספר 1 בשל מינוי אנשים חילונים במסגרת הבית היהודי[על המעבר שלי מאנשי הגבעות, לאנשי גינזבורג ואנשי הר המור ראו כאן).
לסיכום ביניים, אני מזהה את הדיאלוג עם תכונת ההתמדה (המכבדת את המציאות ואת המסורת) ועם תכונת הכניעה בפני האל המובילה למגבלות השיח האנושי, היינו, מגבלות השיח בין בני אדם והבנה שכדי לחיות יחד יש צורך בריכוך, בפשרה, באפור.
ד. מהצד השני, עומדת קבוצת יש עתיד (שאני מתקשה מלהיגמל מלתקוף אותה) המתיימרת לנהל דיאלוג בשם הריכוך עם כל מה שזז. אלא שזהו אינו דיאלוג אלא מונולוג על הריכוך.
גם על ריכוך צריך לקיים דיאלוג. לפעמים, אין מקום לריכוך, ותמיד- בכדי להצליח- יש צורך אקוטי בהתמדה שתוביל להישגים משמעותיים. קהילת המונולוגים של מפלגת יש עתיד לא רואה אפור בעיניים. גם הדתיות שלה לא מכירה את מושגי הכניעה ולא את מושגי ההתמדה.
ה. והנה בפתחנו חג הפסח. החג של הדיאלוג במשפחה: "והגדת לבנך". אין חרות מלבד חרות שוויונית שמקיימת דיאלוג בין הצדדים, חרות שמוותרת על מנהיג אנושי אבסולוטי בשיח שלה (משה נעדר מהגדת הפסח), חרות שמתרחקת מחסידות. חרות אפורה. חרות קשה מיסודה של דת של בוגרים.
אז מה חידש הפוסט הזה אם בכלל? את הבחינה של האדם: האם יש ביסוד התנהגותו התמדה אפרורית אך מעמיקה, והאם יש בה כניעה בפני האל שניתנת להיבחן במוכנות כמעט תמידית לקיים דיאלוג אמיתי עם אלה שמסביבו.
לדעתי, המתמיד (המעמיק) והכנוע הוא האדם שיכול להיטיב.
יש טוב בהתמדה בכל הנוגע למסורת ופולקלור, אך להפוך את ההתמדה לאידיאל תחזיר את האנושות להיות עדר ממוטות. במילים אחרות תשאיר את ההתמדה לגפילטפיש....
השבמחקחג שמח