צער בעלי חיים

בהקשר של הפרסום בתקשורת אודות ההתעללות בעופות, מן הראוי לציין לסיפור אודות יסוריו של רבי יהודה הנשיא שיוחסו לחוסר רגישותו לבעלי חיים 

מיהו דתי?

א. הויכוח על הדתיות שמעסיק אותי ואנשים מסביבי מחזיר אותי מדי מספר שבועות לאותה נקודה.

הנקודה היא שלא משנה כמה אתה רפורמטור בהלכה, השאלה היא מה קורה במפגשים שלך עם הקב"ה בחיי היום- יום.

לעניות דעתי, נקודת המבחן האמיתית לשאלה הדתית היא הברכות (הכוללות גם את התפילה). הפמיניסטית המבקשת לקחת שותפות מלאה בתהליך התפילה, "שומר חצי שבת" המסמס לחבריו בזמן סעודה שלישית, אנשים פשוטים חסרי אג'נדה- כל אלה- יהא מבחנם העצמי: האם הם מברכים על האוכל? האם הם מודים לא-ל בפשטות על מה שנתן להם?

זכורני שהשתתפתי בהשתלמות למורים בתיכונים ממלכתיים- דתיים. חלק מהמשתתפים היו משתתפות שלכולן היה כיסוי ראש כדבעי, למעט אחת בעלת שני שמות משפחה שמלמדת בתיכון (הנתפס כ) נאור בירושלים. והנה, הכריזו על תפילת ערבית, ואל כל הגברים הצטרפה בפשטות (לפעמים נאורים עושים דברים בפשטות) אותה אשה (שהגיעה עם תינוק) לתפילת ערבית. (אגב, היא לא עצמה את עיניה ולא התפללה בדבקות יתרה, אלא פשוט עמדה לתפילת ערבית נוסח אשכנז של 7-10 דקות).

ושוב אנו חוזרים למראית אל מול ה"תוך".

לדעתי, לברכות מרכיב בסיסי בהלך מחשבה של אדם דתי, בגלל היום יומיות שלו העסוקה בשאלה, כמה האל נוכח בחייו, כמה חייו אינם מובנים מאליהם, והוא נותן תודה למי שאמר והיה העולם.

זהו לדעתי מבחנו של האדם עם עצמו. כאן הוא אינו נזקק למדדים של החברה, אלא יש לו מדדים משל עצמו.

ב. ואם בהלכות ברכות עסקינן, ישבתי בחבר לומדים של מסכת ברכות לפני זמן, ובלומדנו את הפרק השישי העוסק בהלכות ברכות,נוכחתי לעובדה שאנשים בעלי רקע תורני אינם סגורים על ברכות שמברכים על מאכלים פשוטים (למשל, מרק ירקות). אפילו מעביר השיעור היה נבוך באשר לשאלות פשוטות.

מאידך, כולם מכירים את הפטנטים של לאכול לחם ואח"כ משהו בכדי לצאת מן החשש של "ספק ברכות".
גם הדיונים והדעות אודות ברכת הפיצה, הקרמבו ואחרים, מוכרים לאלה מחובשי ספסלי בית המדרש.
הפער לדעתי הוא בדיוק בבעיה הניצבת לפתחן של הלכות ברכות: איבוד הספונטניות לעומת המכניזם ההלכתי של "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים- לא יצא ידי חובתו".
ובעיה זו היא בעייתה של ההלכה: מייחלי הספונטניות הדתית אינם חפצים בנוסחאות קפואות ומקובעות, והמכבדים את נוסחי חכמנו, אינם נותנים מקום לספונטניות.

גיבור תרבות

הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף בשיבה וביסורים נתנה לאנשים רבים הזדמנות לבכות; אנשים רבים שעבורם היה הרב רועה, גיבור תרבות.

נכנסתי השבוע למכולת בשכונה באמצע שיחה על הרב עובדיה וחשבתי שאם מסי- כוכב הכדורגל- היה מת, הייתי יכול לשמוע סופרלטיבים דומים: "אין מי שיכנס לנעלים שלו" וכו'.

בחומרים הרבים שהתפרסמו אחר לכתו של הרב, היו שהתמקדו בפסיקתו ההלכתית האמיצה (הנשענת על למדנות מופלגת) והיו שהתמקדו בתרומתו להרמת קרנה של יהדות המזרח.

בין כך ובין כך, הרב היה גיבור תרבות עבור הציבור הישראלי. ואיזה גיבור תרבות היה הרב?
ידע תורה הרבה, היה מנהיג חברתי, ולשונו היתה חדה ועממית.
לעממיות שבשפתו של הרב עובדיה היה מרכיב משמעותי בהיותו "האב הגדול" של ציבורים כה רחבים שהשתתפו בהלוייתו.
לכן, עבור לא מעט אנשים בעולמנו הנוטה להתרגש מהתפרצויות בכי של אריה דרעי (ועל כגון דא נאמר "ותצילנו מכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם"), היה הרב גיבור תרבות כפי שמסי- להבדיל- הוא גיבור תרבות עבור ישראלים רבים בשל כשרונו הרב ובשל צניעותו ההופכות אותו לאדם עממי.
ממילא אינני מצטרף לכל אלה שמסמנים את האובדן שמוביל לסוף עידן, ומעתה יסתמכו על קבוצות ולא על יחידים כי "אין כמו מרן". גיבורי תרבות יחפשו תמיד, ו"יוסי בניון בדורו כמסי בדורו", ויקום פוסק או פוליטיקאי או שניהם שיחליף את הרב עובדיה.
וכוחו של הרגש כה גדול שכבר בהתמודדות לכנסת הסיבה להצביע ש"ס היתה "משמחים את מרן"; וכי ישנו אדם שאינו מעוניין לשמח את מרן??

ולא שבאתי לזלזל ברב עובדיה אלא באתי לכתוב מדוע לדעתי עורר מותו בשיבה לאחר שנים של בריאות לקויה וקושי ללמוד תורה ולפסוק הלכות התרגשות כה רבה בקרב הציבור: המשכיל והפשוט.

וילמדו אנשים תמימים כרב סתיו- שיבקשו להימנות על מובילי ציבור ולשנות מהלכים בחברה הישראלית- לשמור פיהם מלומר את שבכוונתם לעשות (להסיר את השגחת בית יוסף, למשל, ולאחד את שורות ההשגחה על הכשרות) כי העולם הולך אחר גיבורי תרבות ולא אחר בוני תיבה הזועקים על החמס אשר בידי שכניהם. גדלות למדנית היא גם גדלות פוליטית. לחיות בשלום עם אוקימתא שבתלמוד דומה לחיים בשלום עם אוקימתא שבחיי המעשה, ויש להציג דברים בכללות וזהירות ראויה בכדי להגיע למעלה ולנסות להשפיע, ובעיקר: לפנות אל הרגש של הציבור ולומר לו שיש עתיד עם גיבור תרבות חדש שיחזיר את עטרותיהם לראשיהם ואת העטרה ליושנה. לאחר מכן- כשיבחר- יעשה מהפכות שקטות ויוכל לשחרר את חרצובות לשונו. רצוי בעממיות.

כהונה גדולה

א. התופעה של בנים ממשיכים שנבחרים אופיינית לחסידות, אולם ריח המסחרה והפוליטיקה מזכירים לי את הכהונה של סוף בית שני.

ב. הציונות הדתית הפסידה בקרב הזה, אולם לוקח זמן לעשות שינויים. את רן ארז לא הצליחו להוציא מארגון המורים אבל בקדנציה הקרובה יש סיכוי שיחול שינוי כשהמתמודדים שהפסידו למדו את חוקי המשחק המלוכלך, ויימנעו מטעויות. הרב סתיו צעיר מספיק בשביל לנסות להיבחר שוב, ויש לקוות שיימצא רב ספרדי ראוי מן הציונות הדתית.

ג. הרב לאו לא יעשה שום מהפכה ויאפשר להגמוניה החרדית לשלוט ברבנות. הרב יוסף הוא הכהן הגדול האחרון של כת ש"ס שבעוד עשור תהיה מפולגת ויתרחקו ממנה ראשי הרבנות הספרדית הרצינית.

ד. פורסם בתקשורת שהרב צוקרמן (שלחש על אוזנו של הרב עובדיה שהרב סתיו עומד למנות רבנים רפורמים) אמר בכנס כלשהו שמעשיו של הרב סתיו הם פשע עצום.
פשע עצום זה לאנוס נשים, פשע גדול הוא לרצוח, הרב סתיו אינו פושע עצום. הטרמינולוגיה של "כת המור" היא דרמטית ומלאת הסתה. נקוה שהרב טאו המצביע לש"ס וחסידיו יגיעו לאותו מקום שיגיעו אנשי ש"ס בעוד כעשור.

להאמין כ...

א. בעבר הוזכרה בפוסט הרצאתו של פרופ' הלברטל על מקומם של מדעי היהדות.
הנה ההרצאה למי שיש בידיו 40 דקות לדיון חשוב ומעמיק על מצבו של אדם דתי בעולם המודרני.

הלברטל מתאר חויה בבית הכנסת שלו של אנשים שבאקדמיה הם סוברים דבר אחד, ובחיים הדתיים שלהם הם לובשים פנים אחרים. כחוקרים הם מאמינים בבריאת עולם סטייל הוקינג, וכדתיים הם מאמינים בבריאת עולם סטייל חז"ל.
להלברטל ביקורת חדה אך מעודנת על כך.

ב. והנה, בהקשר של דברי הרב עובדיה יוסף על הרב סתיו (כינה אותו רשע), מובאת הכתבה הבאה על הרב סתיו.
כך נאמר בכתבה:

ביום ראשון קיבל הרב סתיו מייל מאחד מבניו. "אבא, יש לי בעיה", כתב הבן, תלמיד בישיבת ההסדר הר עציון. "אני כל הזמן לומד מתורתו של הרב עובדיה. איך אני יכול ללמוד עכשיו את התורה הזו?"

"אתה תמשיך ללמוד בתורה הזו", ענה הרב סתיו לבנו. "אנחנו עושים הפרדה ברורה בין גדולתו בתורה של הרב עובדיה לבין הפוליטיקאים, העסקנים מדרג ב' ו-ג' שסובבו אותו בכחש".

כמה דברים:

1. מסתבר שלא עסקנים אלא רב או רבנים (חברים מהמפד"ל כלשון הרב עובדיה) הם שסובבו אותו בכחש.

2. אי אפשר להיות מצד אחד פוסק עצמאי ומצד שני אדם שמסובבים אותו בכחש ועוד עסקנים מדרג ב.

3. הואיל וסעיף 2 אינו נכון..., כי זה קורה בשטח, מסתברת התזה שלי מהפוסט הקודם שאנשי התורה מנותקים מהמציאות הפשוטה. בדיוק כמו שפרופ' לחינוך המעצבים את תכניות החינוך החדשניות ללא קשר עם מערכת החינוך, כך גם רבנים מנותקים מהמציאות. במקום להיות בעולם העשיה, הם בעולם האצילות או בעולמות אחרים.

4. אי אפשר- הרב סתיו- להפריד בין תורתו של אדם לבין התנהגותו. תורה היא תורת חיים לשיטתך (וגם לשיטתי) ואדם שמזייף בדרך ארץ תורתו לא מתקיימת. לו הייתי הרב סתיו הייתי אומר לבנו: "אל תלמד עכשיו את תורתו. אני מזדהה עם הקושי שלך. עם זאת, זכור שאנשים משתנים, ועוברים עליהם הרבה דברים. אם תרצה ללמוד את תורתו כשהפגיעה בי- אביך- תשכך, זכור שגם אנשים בעלי ידע תורני רב, אינם בהכרח אנשי מוסר, גם אם הם מוחזקים כיראי שמים".
אי אפשר לומר, כתלמיד חכם הרב עובדיה גדול, וכאדם חכם הוא נופל ברשתם של עסקנים.
(די ברור לי שהרב סתיו לא ישמע את המוזיקה של וגנר בגלל שהיה סמל למוזיקת מחנות ההשמדה ונערץ ע"י מצביאי גרמניה).
5. על הרב סתיו להפסיק לכפוף קומתו כל אימת שהוא מקבל ציונים על כך שהוא לא הרב הפוסק הכי גדול בדורנו. נניח שכך, מי אמר שהרב הראשי צריך להיות כזה? יש לו תפקידים אחרים. הוא צריך להיות מופקד על עשות משפט ואהבת חסד במוסדות הרבנות. לכך לא ידאג רב גדול בתורה המוקף בעסקנים ומנותק מהמציאות.
זאת התורה על רגל אחת= אדם כי ימות באהל. אהלה של תורה יכול להמית הרבה אנשים מלהסתכל על החיים הפשוטים ולנסות להפוך אותם למוסריים ולטובים.
הרב סתיו! הפסק לכפוף את קומתך! גם אם אינך משה רבנו, אתה יהושע בן נון. וככל שאני זוכר, קודמיך בתפקיד הרב הראשי לא מזכירים את משה רבנו.

הפרעת אישיות קיבוצית

אינני בקי ברזי ספרי האבחנה הפסיכיאטרית, אולם ברצוני להציע את האבחנה החדשה: הפרעת אישיות קיבוצית

היסטוריונים קוראים לכך התנהגות כיתתית (כת מדבר יהודה כמשל), אולם לטעמי מתפספס עקרון חשוב

הקבוצה הסובלת מהפרעה זו היא קבוצת נאמני ישיבת הר המור שנשיאה הוא הרב צבי טאו, תלמידו של הרב צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק; הראי"ה קוק).

אנשים הסובלים מהפרעת אישיות כלשהי ניחנים בשתי הפרעות מרכזיות: בוחן מציאות לקוי וקושי תפקודי יום יומי.

לכן, לעיתים קרובות מתלווה אליהן אבחנה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, שהיא שם כולל של קושי בתפקוד חברתי וקושי בראיית האחר ובניהול מערכת יחסים עמו.

כידוע, ישיבת הר המור היא ישיבה המתיימרת לילך בדרכו של הרב קוק. העומד בראשה הוא תלמידו של הרב צבי יהודה קוק ורואה עצמו כממשיך דרכו בהנהגה. במסגרת זו הוא מתבונן על אנשים כנציגים של תופעות. כך, למשל, נשיא מדינת ישראל אינו אדם פרטי אלא נציג של עם ישראל וככזה אין למערכת המשפט זכות להרשיעו על דברים שלא עשה. ולפיכך יצא הרב טאו עם חבר מרעיו בפרסום מכתב תמיכה בנשיא קצב לאחר שהורשע בעבירות מין שביצע.
העובדה שאדם תומך באופן בלתי מסוייג באדם שהורשע במשפט ארוך מגלה שאינו מקבל את מרותו של שלטון החוק, ובמובן זה הוא דומה לעבריין העובר על החוק. הנה סימן ראשון להתנהגות אנטי סוציאלית.

אגב, התנהגות אנטי סוציאלית מאפיינת רבנים אחרים, ביניהם הרב דרוקמן שהביא את הרב אלון ללמד בישיבתו לאחר הפרסום של פורום תקנה, אותו רב דרוקמן (שבשיתוף עם הרב אברהם שפירא שהיה רב ראשי)שהשיב את הרב קופולוביץ לכס ראשות ישיבת נתיב מאיר לאחר שתלמידים פנו אליו ושיתפו אותו בעבירות החמורות שעשה בהם.

העולה מכאן שהתנהגות רבנית יכולה להיות בקלות אנטי סוציאלית; 
הן מצד ההיררכיה בה מצוי הרב בראש פירמידה ומתקשה לראות את הנעשה סביבו באופן המציב אותו בעין הביקורת; ראו גם דברים דומים אצל גרשום שולם בספר המחקרים שלו על התנועה השבתאית, עמ' 19: "בני הטיפוס הזה ראו את עצמם תמיד כנבדלים בעצם משאר המין האנושי... ומכאן הרגשת העליונות...; זהו המקלט של הרוחניים מפני חוסר ההבנה וההארה שבאנשי ההמון, ב'בעלי הבשר'".
והן לטעמי בשל היות הרבנים מנותקים מן המתרחש במציאות בשל חשיפה מועטת למה שקורה באמת, וגם זאת מתוך הקשבה לקובץ נאמנים ובני משפחה בלבד.  אנשים שנוטים לפטרונות (והדת בבסיסה יוצרת היררכיות של פטרונות) מתקשים לקבל את כללי המשחק החברתיים שאינם מתאימים להשקפת עולמם. בשל הכח שצברו ובשל אמונתם הבלתי מסוייגת בהשקפותיהם, הם מכוונים את צאן מרעיתם להתעמת עם הכללים המקובלים של המשחק החברתי, ויוצרים אצלם דיסוננס לא פשוט לעיכול.

התנהגות אנטי סוציאלית מאפיינת את הרב עובדיה יוסף שלא מעט מחברי סיעת ש"ס אותה הקים, ובראשם- העומד בראשה- הינם עבריינים מורשעים שלא הביעו צער וחרטה על מעשיהם, אשר חזרו לעמדות מפתח בהנהגת המפלגה (ראו עמוד 51 בקובץ זה; אגב ראו שם גם בעמוד 44 על הרב טאו; במיוחד את המידע המעניין על בריחתו מביתו לארץ ישראל בניגוד לדעת אביו. לצעד כזה השלכות אפשריות על דרכו של אדם בחייו בכלל ובהנהגה בפרט).

הרב עובדיה יוסף והרב טאו קרובים. הרב טאו קרא להצביע לש"ס בבחירות לכנסת (אע"פ שיש לו נציגות בבית היהודי= ח"כ שטבון) והוא כנראה (או נציג מטעמו) הלוחש על אוזן הרב עובדיה להתנגד לרב סתיו. ראו כאן [וראו גם את הערתי לפרסיקו בקישור זה]). לפיכך יש לכורכם יחדיו.

כתות מתקשות- על פי רוב- לגדול ולהעצים את השפעתן לאורך זמן, ובכך מתבטא, לדעתי, הבוחן השני של התפקוד היום יומי.

שמעתי שרב חשוב מזרם הר המור מכנה את הרב סתיו ללא כינוי רב (אגב, הרב סתיו למד בישיבת מרכז הרב טרם התפצלה להר המור) ובכך שוב קושי להשלים עם מישהו אחר החושב אחרת ממך. החילונים- אותם מנסה ארגון צהר לרצות ע"פ מתנגדיהם- קרובים הרבה יותר לגויים אשר מהם יש להתרחק (שהרי "עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב") מאשר לפושעי ישראל החופשיים אותם אהב הרב קוק, רבה כביכול של שושלת הר המור.

את הפרעת האישיות הציבורית הזו קשה לרפא. יש לנסות לתת לסובלים מהפרעה זו כלי התמודדות קוגנטיביים אשר יסייעו להם לקיים דיאלוג עם עצמם ועם סביבתם. הציפיה לריפוי מוחלט נמוכה, אולם לאורך שנות דור ניתן לצפות לסובלימציה של מידת ההתפרצות הפסיכוטית במקרה של סינדרום הרב הראשי.  אולי יסייעו להם בתהליך הריפוי אלה שהיו עמם באותו כבשן

כדאי להיות קרבן כדי להיות עצמאי

א. היום שהיתי בקניות ברשת "רמי לוי" בזמן הצפירה.
כבר ב10:45 החל הכרוז מודיע אחת לחצי דקה שכל העובדים (למעט הקופאים) נדרשים להיכנס למחסן. העובדים ברובם ערבים (לא נתקלתי עדיין בקופאי ערבי). המחשבה על מיעוט חיכוכים- בין מי שסובר שיום הזכרון הוא אחד הימים הקדושים בשנה למי שזהו יום הרחוק מלהיות קדוש עבורו- היא נכונה.

ב. ידוע הפולמוס על כך שנרצחי פעולות האיבה (הטרור) נכללים ביום זכרון זה שהחל כיום זכרון לחללי מערכות ישראל. 

ג. אני חושב שצירוף זכרון הנרצחים ליום זה חשוב מאד לדעת הקהל הבינלאומית.
הוא הופך את יום הזכרון מיום של נרטיב כיבוש ציוני ליום בו הציונות מתייחדת עם פגיעותה בפני טרור שמכלה בנו שנים: בפיצוצים באוטובוסים, ברקטות שאינן פוסקות על תושבי הדרום המודרים מן החברה בישראל, בטרור של החיזבאללה מימי מלחמת לבנון השניה ועוד.

צפיתי היום בתכנית המתעדת את הירצחו של נער בן 16 שלמד בישיבת הצעירים של מרכז הרב. זה טלטל אותי בגלל שבמקרה אני מלמד כיום נער בן 16 הלומד באותו מוסד. הנער הזה נרצח בהפסקה של לימוד תורה. הנער הזה הלך לעולמו עם חבריו- במרכז ירושלים- בגלל היותו יהודי וישראלי. כאן כבר אין נרטיבים של מתנחלים, שוטרים וחיילים הכובשים ופוגעים בפלסטינים ובערביי ישראל. כאן יש נרטיב אחד שיש לו המון מופעים של טרור ואיבה המופנים מ ל כ ת ח י ל ה כלפי אזרחים תמימים. 

ד. בתיכון ה"דו לשוני" בו אני מלמד התקיים שיח בין מורים לקראת "הימים הלאומיים" (שואה, זכרון ועצמאות אל מול נכבה ויום האדמה). השיח על יום השואה צרם לי מאד, כדלהלן.
כמה מורות ערביות מזהות (בצדק) ביום השואה יום לאומי של מדינת ישראל, ובגלל שאינן מזדהות עם המדינה הן אינן עומדות בצפירה מחוץ לבית הספר. (בבית הספר קיים השיקול של מתן כבוד לתלמידים היהודים). אחת המורות שנחשבת בעיניי רגישה ואמפתית הרבה מעבר לממוצע של מורה בתיכון ואדם בכלל  (יש לי על מה להסתמך) הדהימה אותי. לאחר שסיפרתי על בני משפחה שהלכו לעולמם בשואה האיומה היא אמרה שהפצע שלכם כבר נגמר והפצע שלנו ממשיך לדמם יום- יום. יום למחרת נפגשתי עם אבי ושוחחתי איתו על דודיו, ששנים מהם (כמו אביהם ואמם) "נעלמו" בפולין בזמן המלחמה. הוא סיפר לי את המעט שידע עליהם. 

ה. היחס לימי אבל כימים של חורבן וקורבנות אינו פשוט. מדינה בראשית תקומתה חייבת להצמיד אליהם את הגבורה ואת העצמאות, ולא רק את השכול והכאב. ניצול שואה שהגיע לישראל בעת הקמת המדינה נחשב לוזר. טעות זו ממשיכה להדהד כיום בקרב קברניטנו.

ו. למען דעת הקהל העולמית עלינו לחזור ל"רגש הראשוני" (מונח פסיכולוגי; ראו למשל כאן) שלנו: לכאב, לקרבנות, לתחושות העוולה הקשות. כך נוכל להיות אמפתיים הרבה יותר גם כלפי אלה שפגענו בהם וניצבים למולנו. כך נקרין רגישות אמיתית שהיא סוג אחר של חוסן: חוסן שע"פ אמונתי יקרין לא רק כלפי פנים אל החברה הישראלית על כל אזרחיה אלא גם כלפי חוץ.

ז. לא שאני חי למען דעת הקהל העולמית, אבל לפעמים מבט כלפי חוץ עוזר להבין יותר טוב איך צריך להראות הבפנוכו. לפעמים אדם צריך שדות בחייו בכדי שיבהירו לו כיצד להביט על קירות ביתו ולגלות את הפריחה האמיתית שבקיר ילדותו (כפראפראזה המנוגדת לעמדתו של מירון איזקסון בשיר אדם מביא בביצוע הנפלא של יוני רכטר [עמדה עמה אני מזדהה על פי רוב]).