ויקרא שמו בישראל

המוהל פנה לעברו של בעלי... אנטיגנוס. שוב, תוכל לחזור על השם? אנטיגנוס!

אנטיגנוס? כן, אמר בעלי,  על שם אנטיגנוס איש סוכו מהמשנה במסכת אבות.

בסעודה שאחר הברית אמי התייפחה. לא ניגשתי אליה. מתרגלים לשמות.

אנטיגנוס שלנו היה שלֵו. הוא ישן את כל המהומה שלא ביקשנו לחולל. ידענו אך לא ביקשנו. יוחאי אמר לי כשבחרנו את השם ששמותם של חכמים רבים בספרות חז"ל הם שמות לועזיים. ומה את חושבת? איך הגיבו הסבים והסבתות בברית שלהם? ובכל עיר יש רחוב אנטיגנוס שצמוד לרחובות על שמות חכמים. ואיך יתייחסו אליו בגן ובבית הספר? לפי מי שהוא. אז למה אנחנו הולכים על שם כזה? כי הוא מצטלצל לנו נחמד. ואנחנו מאמינים שמודרנה ויהדות לא מתנגשים. אבל אנטיגנוס זה לא מודרנה! וחייבים לתת לילד שם לפי מה שמאמינים בו? ואין שם אחר שיבטא אמונה זו?

יוחאי אמר שאנחנו לא צריכים להתנצל ולשאול כ"כ הרבה שאלות. ואם ירצה, יוכל הילד לשנות את שמו. ואמא שלך תאהב אותו בגלל מי שהוא. הסערה תעבור.

לפגישה עם מנהלת האולפנה הגעתי ללא כיסוי ראש. כמובן שאכבד את המקום ואתאים את לבושי אליו, אבל בפגישה מן הראוי שתכיר אותי בלי כיסויים.

פניה היו כפני המוהל. שאלתי אותה אם יש משהו שהיא רוצה לומר לי. היא החזירה אלי את השאלה: מה לדעתך מוזר פה? ביקשתי ממנה לומר לי מה מוזר. תחיה לקחה נשימה ואמרה שלהגיע לראיון באולפנה ללא כיסוי ראש, זה להגיע למקום בלי לדעת מהן דרישות התפקיד הבסיסיות. אז תרצי לסיים את פגישתנו? לא. טרחת ובאת, והעזת. למה את רוצה לעבוד אצלנו?  אני חושבת שאני מתאימה ללמד פה. אני יוצרת קשרים טובים עם נערות, מחזיקה כתה באופן מעניין, ומעוררת אותן לחשוב. ומה עם הדרישות הפורמליות? ומה עם עולמך הדתי?

את באמת שואלת מועמדות על עולמן הדתי גם כשהן מתלבשות לפי הכללים? ולגבי הדרישות הפורמליות, מובן שאכבד את המקום ואתאים עצמי לדרישותיו, כמו בכל מקום. הייתי שמחה לבוא לשיעור ושתצפי בי. ודבר אחרון, באתי ללא כיסוי ראש כי לא רציתי לזייף.

ומה יהיה אם התלמידות יראו אותך בלי? מה יכול להיות? הם יתייגו אותי למסגרת קצת שונה ממה שהן רגילות. בסופו של דבר, הבית והחברה יכתיבו להן באשר לכיסוי ראשן. ואת ההחלטה לגבי כיסוי הראש הן יקבלו בשלב מאוחר יותר כשיפרשו כנפיים. אבל כיסוי הראש משקף יחס לעולם ההלכה! הצדק איתך. ההחלטה לא לכסות את ראשי משקפת חלק מיחסי לעולם ההלכה. אבל אני קוראת לו עולם ההכלה. אני לא בטוחה שדיון על מה שאדם אחר עושה- אפילו יהיה מחנך- ראוי לו שייעשה. אבל את מבקשת לחנך? כן, אבל על פי דרכן. לא דרכי. ומה עם דרך התורה? את באמת מראיינת מועמדות ובודקת איתן מהי דרך התורה? אני יכולה לענות ששבעים פנים לתורה, אבל זו אפולוגטיקה. ואני לא מתנצלת על מה שאני. אני מאד משתדלת לא להכניס את עצמי לעולמם של אחרים אלא אם כן הם מזמינים אותי.

אנטיגנוס קיבל חיסון והעלה חום. לקחתי אותו איתי לאולפנה. בחדר המורות שמחה וששון. איך קוראים לך מתוק? אנטיגנוס. ואיך קוראים לך? שמי הוא נעמה ותרצה ואיילת.

למחרת, באחת ההפסקות, "לא סיפרת לנו שלבנך קוראים אנטיגנוס". לא השבתי. לא רואים על בני שהוא אנטיגנוס. שאלתי אותן מה הן חושבות על המוטו של משרד החינוך השנה: "האחר הוא אני. לפעמים אני דומה, לפעמים אני שונה, תמיד אני שווה". אמרתי להן שהמוטו לא נכון. אנחנו לא שווים. מה? מורה שווה לתלמיד? מה עם כבוד הזולת המבוגר ממך? האם אתה שווה אליו? אנחנו אף פעם לא שווים, גם אם אנחנו דומים. אני חושבת שאין לנו זכות להחליט שהאחר שווה לנו. לכן, לא תמיד יש לנו זכות לשפוט את הבחירות של האחר. ובטח שהאחר הוא לא אני. איזה משפט מטופש זה? מה אתן אומרות? לא השיבו.

קונספט הנסיך או "אבא- תעשה לי LIKE"

מדי חג במועדו, חוזר בני מהגן עם משהו חמוד שתמונתו טבועה עליו. כבר מזמן הורגלתי בכך שסרטים שונים באינטרנט המיועדים לילדים- כביכול- הם בעצם סרטים עם רמיזות רבות להורים ומיועדים להם לא פחות מלילדים (וגם מיניות- לצערי הרב- לא נפקדת מסרטונים אלה, ומן הפרסומות הנלוות אליהם).

קל מאד להיכבש במתיקות הילד ובאמצעי השיווק של הגן. אלא שנזכרתי בכינוי הרווח בגנים לילדים: נסיך!
ואכן, מנהג מלכות אנו נוהגים בילדינו. הכל מוכן לפניהם והם נהוגים במרכבת משנה ברחוב העיר.
ובתודעת נסיכות מעין זו קשה לחנך. קשה לגדל אדם להיות עצמאי כאשר הוא לומד להבין שהוא מזרע המלכות.

החברה שלנו מעוניינת בנסיכים. לא רק נסיכי המדיה, אלא נסיכים בשנות ה20 וה30 לחייהם שמקבלים לידיהם ניהול של כל מיני ארגונים ומוסדות. המרץ שלהם והקצב שלהם מסמים את העין- על פי רוב- מחוסר הנסיון וחוסר העומק ויישוב הדעת.  

אין דברים חדשים במה שאני כותב, אבל אני מופתע לראות כמה הרגש כובש את המחשבה הישרה.
גם בפוליטיקה הישראלית מתרבים הנסיכים. אם פעם היו לנו כמה נסיכים בליכוד, היום יש לנו מפלגות של נסיכים. יש עתיד היא מפלגה של נסיכי תרבות, ג'ודו ויופי שמצטלמים לא רע בכלל, ועושים מעשי נסיכים בעמדם בראש עמותות וארגונים שעושים טוב למען הזולת בזמנם החופשי; זאת, כמובן, לאחר ש"עשו לביתם". 
מה הבעיה אצל נסיכים? הם לא מתמסרים לרעיון מלבד לרעיון הנסיכות המכונה בקבלה ובחסידות "אנא אמלוך". 
דהיינו, נסיך שהעם יביע כנגדו מחאה משמעותית, ילך להיות נסיך של מישהו אחר. לא רציתם בי נסיך שלכם, אהיה נסיך אחר.
המגיד ממזריטש מלמד בספרו "מגיד דבריו ליעקב" שהתיקון של חטא הנרקיסיזם הוא במעבר מתודעת "אנא אמלוך" לתודעת "אין מלך בלא עם". העם, העממיות, הם מקור הנהגתו של המלך. לא רק מעמד הביניים. 
ומכאן לשאלה החשובה: כמה מנהיג צריך להיות עממי? פרק שני במסכת סנהדרין מתווה הלכות הנהגה ושיתוף ציבורי עבור כהנים גדולים ועבור מלכים. ברור שהעם צריך לנהוג בהם כבוד, וברור שהם צריכים לנהוג כבוד בעם. כאשר מופר אחד מהכללים הללו, פורצת האלימות להשבת הקונצנזוס.
בעולם המודרני לתקשורת תפקיד חשוב בכך. דיווחים על הגלידה שרוכש רוה"מ למעונו, הופכים להיות נחלת הכלל. 
ונסיים ב"לייק": מי שרגיל לחיות בתודעת נסיך, זקוק לLIKE תמידי. כאשר אין מספיק LIKE, אינני נסיך בעיניכם. לא ירחק היום שילדים יחזרו מבית הספר ויבקשו מהוריהם לעשות להם LIKE כי במסגרת בית הספר יצרו לימודי ריאליטי שככל שיגברו הLIKEים, ירווח לתלמיד. המורים שיזמו זאת יזכו- כמובן- לשבח, על כך שחיברו בין עולם התלמיד לעולם ההוראה.

תפילת נשים ע"פ יאנוש קורצ'אק- מתוך הספר "עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק" בהוצאת אוניברסיטת חיפה

מה לחיסון נגד פוליו, אקטיביזם רבני ויאיר לפיד?

א. לאחרונה התבשרנו כי הרבנים הראשיים לישראל פרסמו קריאה לחסן ילדים מנגיף הפוליו.

ראשית, מדוע קראו קריאה (קריאת קודש) ולא פסק הלכה? "מוטלת חובה קדושה ומצווה על כל הורה לחסן ילדיו". מה מעמדן של חובה קדושה ומצוה?

שנית, רבנים ראשיים אינם רגילים לפרסם פסקים על סוגיות שונות הבוערות בחברה הישראלית. מה נשתנה?

ב. הרבנים הראשיים הם קודם כל רבנים ראשיים של העדה החרדית. על ידיה נבחרו ולמענה הם פועלים. הרבנות הראשית מפרנסת לא מעט בתי אב חרדיים, מתפקידי דיינות ועד לתפקידי משגיחי כשרות.

הביטוי "קריאת קודש" נפוץ בחברה החרדית, ונעשה בו שימוש למטרות כמו: הצבעה בבחירות למועמד מטעמה, תמיכה בנזקקים, זהירות בטיולים ושמירת הברית (=הוצאת זרע לבטלה).

גם במקרה שלנו היה חשש שלא יחוסנו תינוקות של בית רבן ולאחר שגם הרב פירר סמך ידיו על הצורך בחיסון, ואחר "בירור מקיף עם הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות", נקראה הקריאה.

ג. אם הנחתי באשר לנמעני קריאת הקודש נכונה, הרי שהרבנים הראשיים לישראל פונים למגזר מסויים בחברה הישראלית. אחת המשמעויות של קביעה זו היא שהרבנים הנוכחיים הם אנשים רלוונטיים לציבור החרדי(לפחות בעיני עצמם), וזו בשורה חדשה עבור הציבור החרדי האשכנזי שהרבנות הראשית היתה עבורו מוקצה מחמת מיאוס (האם מאז הסתלקות הרב אלישיב נמוגו גדולי תורה ופתאום לרב הראשי האשכנזי יש ערך?)

ד. אלא שההשערה בסעיף ג נראית רחוקה. לכן אציע הסבר סביר יותר.

בעקבות מותו של הרב עובדיה יוסף, הספדו ע"י הרב לאו (אביו של הרב הראשי; "האב הראשי" כלשונו של השר אורי אורבך), ודיווח של הרב דוד לאו אודות שהייתו בחדרו של הרב יוסף ברגעיו האחרונים, אני סבור שיותר מאשר שליח של החברה הליטאית, הרב דוד לאו הוא מינוי אשכנזי של ש"ס שלא רצתה את הרב סתיו שביקש לבטל את השגחת "בית יוסף".

שאלה שאין לי תשובה אליה היא מדוע הלכה משפחת לאו אצל מרן? (מסתבר שזה חיידק משפחתי שהרי הרב בני לאו כתב עליו את עבודת הדוקטורט שלו והוא רואה בו את "אחרון האחרונים").

ד. כאמור, הרבנים הראשיים ממליצים לקבל את חוות דעת הגורמים המקצועיים.

וכאן אנו באים לשאלה: מהו תפקידה של תורה (במינוח של קריאת קדש)?
כיצד היא שמה ראשה בסוגיות מקצועיות שאינן עניין למלחמתה של תורה? או שמא הכל הוא עניין של תורה, שהרי תורת חיים תורתנו, ולא ניתנה רשות לרופא לרפא לולא חוות דעת תורנית?

השאלה מוכיחה שאכן זוהי קריאה ציבורית של הרבנים הרואים עצמם כפרנסי הציבור בכל עניין. כך- להבדיל ושלא להבדיל- חושבים רבנים בסמכותם לטפל בהטרדות מיניות (ע"ע מקרה הרב קופולוביץ בנתיב מאיר שהוזכר כאן בפוסט המתייחס לפרשת אלון; שמחתי לראות שלפורום תקנה צורפו לאחרונה לא מעט נשים המומחיות בעניין הטרדות מיניות
), כך הם מעורבים פעמים רבות בענייני שלום בית בתוך הקהילה, וכך הם מכריעים בסוגיות מדיניות.
האם כך ראוי? הרב מיכאל אברהם סובר שכך יאה. במאמרו שהוזכר בפוסט אחר  הוא גורס שקיימות שאלות ערכיות מעבר לשאלות מקצועיות ובהן רלוונטית דעת תורה.

אגב, בהתלבטות דומה עסק שר האוצר יאיר לפיד (שמלווה אותנו בפוסטים האחרונים). מחד, ב2012 הוא גרס שאינו כלכלן ולכן לא יתאים להיות שר אוצר, ומאידך, כיום הוא רואה בעצמו איש מתאים לתפקיד בשל כוחו הפוליטי העומד מאחורי תפיסה ערכית של הציבור שבחר בו לשנות.
אגב, משרד האוצר מיישם בעשור האחרון (ואולי לפני כן) את ההבדל בין תפיסות פוליטיות המתיימרות להיות ערכיות של שרים המתמנים והולכים, לבין "נערי האוצר" והממונים עליהם האחראים על שמירה מקצועית- נטולת פניות כביכול- על קופת המדינה.


ה. מכאן אנו באים לשאלה: האם התפיסה התורנית רואה בהכרעותיה הכרעות מקצועיות כמו של מומחה במגזרים אחרים?

בעניין זה אזכיר הרצאה של אחי- ד"ר יצחק ברנד- הנוגעת בעניין זה. בהרצאתו הוא מנתח פסקי הלכה רפואיים של בעל ה"ציץ אליעזר" ומשווה לפסיקות של רבנים אחרים (בין השאר, הרב עובדיה יוסף). הוא מראה בהרצאתו שלרב וולדנברג (ה"ציץ אליעזר") היו עמדות ערכיות בפסיקת ההלכה, בשונה מעמדות הלכתיות אחרות אותן הוא מכנה פוזיטיביסטיות, הרואות בפסק ההלכה מהלך מכני של תרגום טכני של עולם חז"ל לימינו. הנה קישור להרצאה (החל מן הדקה הראשונה).

אני סבור שעמדה פוזיטיבסטית מתייחסת להלכה כמקצוע בו נדרשת מומחיות. צריך לדעת ולהקיף חומר רב וצריך לדעת לפלוט אותו בהקשר מתאים.
אלא שהעמדה האחרת רואה בתורה משהו שהוא מעבר למקצוע: דרך חיים. זה מזכיר לי את דברי הראי"ה קוק באורות הקדש שלכל לימוד נדרש בסיס של יראת שמים.

בהשלכות לחיינו, אני מתקשה להחליט בין העמדות. מחד, אני סבור שחלק לא קטן מן המחזיקים בתורה- הרבנים- מנותקים לרוב מחיי הציבור, וסבורים שהם מבינים בתחומים רבים, במקום להיות מודעים למוגבלותם האנושית ולהפנות את צאן מרעיתם לבעלי מקצוע. כלומר, הם סבורים שערך התורה הוא היעד להכוונת אנשים בכל תחומי חייהם. מאידך, הרבנים אינם נציגי התורה בהכרח. ואיש תורה ראוי, אמור לדעת היכן נגמר תפקידו והיכן מתחיל.
שאלה היא היכן מתחיל תפקידו? בכך אני הולך אחר המעט ששמעתי מהרב יהודה ברנדס שסבור שרב טוב משאיר את ההכרעות בידי תלמידו (בטענה כנגד השו"תים הסלולריים והאינטרנטיים). בכך נמצא שתפקידו של הרב הוא ללמד את שומעי לקחו כיצד לקרוא בתורה, כיצד לנתח ולהתייחס למקורות, מתוך כוונה שיתעצמו עמו בהלכה ויביעו התייחסות משלהם לעמדתו. היום מערכת החינוך קוראת לכך "למידה משמעותית".

נ.ב
א. הנה דוגמה למומחיות רבנית בתחום עבירות המין; אגב, עולה מדברי הרב אבינר שהלכת "בטל בשישים" רלוונטית בעניינים אלו.
ב. הנה עוד דוגמה
ג. והנה דוגמה לכך- שאולי- אנשים מסויימים הרואים בדעת התורה של רבותיהם דעה של מומחים, אינם מוכנים לקבל דעה אחרת. אולי.

צער בעלי חיים

בהקשר של הפרסום בתקשורת אודות ההתעללות בעופות, מן הראוי לציין לסיפור אודות יסוריו של רבי יהודה הנשיא שיוחסו לחוסר רגישותו לבעלי חיים 

מיהו דתי?

א. הויכוח על הדתיות שמעסיק אותי ואנשים מסביבי מחזיר אותי מדי מספר שבועות לאותה נקודה.

הנקודה היא שלא משנה כמה אתה רפורמטור בהלכה, השאלה היא מה קורה במפגשים שלך עם הקב"ה בחיי היום- יום.

לעניות דעתי, נקודת המבחן האמיתית לשאלה הדתית היא הברכות (הכוללות גם את התפילה). הפמיניסטית המבקשת לקחת שותפות מלאה בתהליך התפילה, "שומר חצי שבת" המסמס לחבריו בזמן סעודה שלישית, אנשים פשוטים חסרי אג'נדה- כל אלה- יהא מבחנם העצמי: האם הם מברכים על האוכל? האם הם מודים לא-ל בפשטות על מה שנתן להם?

זכורני שהשתתפתי בהשתלמות למורים בתיכונים ממלכתיים- דתיים. חלק מהמשתתפים היו משתתפות שלכולן היה כיסוי ראש כדבעי, למעט אחת בעלת שני שמות משפחה שמלמדת בתיכון (הנתפס כ) נאור בירושלים. והנה, הכריזו על תפילת ערבית, ואל כל הגברים הצטרפה בפשטות (לפעמים נאורים עושים דברים בפשטות) אותה אשה (שהגיעה עם תינוק) לתפילת ערבית. (אגב, היא לא עצמה את עיניה ולא התפללה בדבקות יתרה, אלא פשוט עמדה לתפילת ערבית נוסח אשכנז של 7-10 דקות).

ושוב אנו חוזרים למראית אל מול ה"תוך".

לדעתי, לברכות מרכיב בסיסי בהלך מחשבה של אדם דתי, בגלל היום יומיות שלו העסוקה בשאלה, כמה האל נוכח בחייו, כמה חייו אינם מובנים מאליהם, והוא נותן תודה למי שאמר והיה העולם.

זהו לדעתי מבחנו של האדם עם עצמו. כאן הוא אינו נזקק למדדים של החברה, אלא יש לו מדדים משל עצמו.

ב. ואם בהלכות ברכות עסקינן, ישבתי בחבר לומדים של מסכת ברכות לפני זמן, ובלומדנו את הפרק השישי העוסק בהלכות ברכות,נוכחתי לעובדה שאנשים בעלי רקע תורני אינם סגורים על ברכות שמברכים על מאכלים פשוטים (למשל, מרק ירקות). אפילו מעביר השיעור היה נבוך באשר לשאלות פשוטות.

מאידך, כולם מכירים את הפטנטים של לאכול לחם ואח"כ משהו בכדי לצאת מן החשש של "ספק ברכות".
גם הדיונים והדעות אודות ברכת הפיצה, הקרמבו ואחרים, מוכרים לאלה מחובשי ספסלי בית המדרש.
הפער לדעתי הוא בדיוק בבעיה הניצבת לפתחן של הלכות ברכות: איבוד הספונטניות לעומת המכניזם ההלכתי של "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים- לא יצא ידי חובתו".
ובעיה זו היא בעייתה של ההלכה: מייחלי הספונטניות הדתית אינם חפצים בנוסחאות קפואות ומקובעות, והמכבדים את נוסחי חכמנו, אינם נותנים מקום לספונטניות.

גיבור תרבות

הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף בשיבה וביסורים נתנה לאנשים רבים הזדמנות לבכות; אנשים רבים שעבורם היה הרב רועה, גיבור תרבות.

נכנסתי השבוע למכולת בשכונה באמצע שיחה על הרב עובדיה וחשבתי שאם מסי- כוכב הכדורגל- היה מת, הייתי יכול לשמוע סופרלטיבים דומים: "אין מי שיכנס לנעלים שלו" וכו'.

בחומרים הרבים שהתפרסמו אחר לכתו של הרב, היו שהתמקדו בפסיקתו ההלכתית האמיצה (הנשענת על למדנות מופלגת) והיו שהתמקדו בתרומתו להרמת קרנה של יהדות המזרח.

בין כך ובין כך, הרב היה גיבור תרבות עבור הציבור הישראלי. ואיזה גיבור תרבות היה הרב?
ידע תורה הרבה, היה מנהיג חברתי, ולשונו היתה חדה ועממית.
לעממיות שבשפתו של הרב עובדיה היה מרכיב משמעותי בהיותו "האב הגדול" של ציבורים כה רחבים שהשתתפו בהלוייתו.
לכן, עבור לא מעט אנשים בעולמנו הנוטה להתרגש מהתפרצויות בכי של אריה דרעי (ועל כגון דא נאמר "ותצילנו מכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם"), היה הרב גיבור תרבות כפי שמסי- להבדיל- הוא גיבור תרבות עבור ישראלים רבים בשל כשרונו הרב ובשל צניעותו ההופכות אותו לאדם עממי.
ממילא אינני מצטרף לכל אלה שמסמנים את האובדן שמוביל לסוף עידן, ומעתה יסתמכו על קבוצות ולא על יחידים כי "אין כמו מרן". גיבורי תרבות יחפשו תמיד, ו"יוסי בניון בדורו כמסי בדורו", ויקום פוסק או פוליטיקאי או שניהם שיחליף את הרב עובדיה.
וכוחו של הרגש כה גדול שכבר בהתמודדות לכנסת הסיבה להצביע ש"ס היתה "משמחים את מרן"; וכי ישנו אדם שאינו מעוניין לשמח את מרן??

ולא שבאתי לזלזל ברב עובדיה אלא באתי לכתוב מדוע לדעתי עורר מותו בשיבה לאחר שנים של בריאות לקויה וקושי ללמוד תורה ולפסוק הלכות התרגשות כה רבה בקרב הציבור: המשכיל והפשוט.

וילמדו אנשים תמימים כרב סתיו- שיבקשו להימנות על מובילי ציבור ולשנות מהלכים בחברה הישראלית- לשמור פיהם מלומר את שבכוונתם לעשות (להסיר את השגחת בית יוסף, למשל, ולאחד את שורות ההשגחה על הכשרות) כי העולם הולך אחר גיבורי תרבות ולא אחר בוני תיבה הזועקים על החמס אשר בידי שכניהם. גדלות למדנית היא גם גדלות פוליטית. לחיות בשלום עם אוקימתא שבתלמוד דומה לחיים בשלום עם אוקימתא שבחיי המעשה, ויש להציג דברים בכללות וזהירות ראויה בכדי להגיע למעלה ולנסות להשפיע, ובעיקר: לפנות אל הרגש של הציבור ולומר לו שיש עתיד עם גיבור תרבות חדש שיחזיר את עטרותיהם לראשיהם ואת העטרה ליושנה. לאחר מכן- כשיבחר- יעשה מהפכות שקטות ויוכל לשחרר את חרצובות לשונו. רצוי בעממיות.