א. היום שהיתי בקניות ברשת "רמי לוי" בזמן הצפירה.
כבר ב10:45 החל הכרוז מודיע אחת לחצי דקה שכל העובדים (למעט הקופאים) נדרשים להיכנס למחסן. העובדים ברובם ערבים (לא נתקלתי עדיין בקופאי ערבי). המחשבה על מיעוט חיכוכים- בין מי שסובר שיום הזכרון הוא אחד הימים הקדושים בשנה למי שזהו יום הרחוק מלהיות קדוש עבורו- היא נכונה.
ב. ידוע הפולמוס על כך שנרצחי פעולות האיבה (הטרור) נכללים ביום זכרון זה שהחל כיום זכרון לחללי מערכות ישראל.
ג. אני חושב שצירוף זכרון הנרצחים ליום זה חשוב מאד לדעת הקהל הבינלאומית.
הוא הופך את יום הזכרון מיום של נרטיב כיבוש ציוני ליום בו הציונות מתייחדת עם פגיעותה בפני טרור שמכלה בנו שנים: בפיצוצים באוטובוסים, ברקטות שאינן פוסקות על תושבי הדרום המודרים מן החברה בישראל, בטרור של החיזבאללה מימי מלחמת לבנון השניה ועוד.
צפיתי היום בתכנית המתעדת את הירצחו של נער בן 16 שלמד בישיבת הצעירים של מרכז הרב. זה טלטל אותי בגלל שבמקרה אני מלמד כיום נער בן 16 הלומד באותו מוסד. הנער הזה נרצח בהפסקה של לימוד תורה. הנער הזה הלך לעולמו עם חבריו- במרכז ירושלים- בגלל היותו יהודי וישראלי. כאן כבר אין נרטיבים של מתנחלים, שוטרים וחיילים הכובשים ופוגעים בפלסטינים ובערביי ישראל. כאן יש נרטיב אחד שיש לו המון מופעים של טרור ואיבה המופנים מ ל כ ת ח י ל ה כלפי אזרחים תמימים.
ד. בתיכון ה"דו לשוני" בו אני מלמד התקיים שיח בין מורים לקראת "הימים הלאומיים" (שואה, זכרון ועצמאות אל מול נכבה ויום האדמה). השיח על יום השואה צרם לי מאד, כדלהלן.
כמה מורות ערביות מזהות (בצדק) ביום השואה יום לאומי של מדינת ישראל, ובגלל שאינן מזדהות עם המדינה הן אינן עומדות בצפירה מחוץ לבית הספר. (בבית הספר קיים השיקול של מתן כבוד לתלמידים היהודים). אחת המורות שנחשבת בעיניי רגישה ואמפתית הרבה מעבר לממוצע של מורה בתיכון ואדם בכלל (יש לי על מה להסתמך) הדהימה אותי. לאחר שסיפרתי על בני משפחה שהלכו לעולמם בשואה האיומה היא אמרה שהפצע שלכם כבר נגמר והפצע שלנו ממשיך לדמם יום- יום. יום למחרת נפגשתי עם אבי ושוחחתי איתו על דודיו, ששנים מהם (כמו אביהם ואמם) "נעלמו" בפולין בזמן המלחמה. הוא סיפר לי את המעט שידע עליהם.
ה. היחס לימי אבל כימים של חורבן וקורבנות אינו פשוט. מדינה בראשית תקומתה חייבת להצמיד אליהם את הגבורה ואת העצמאות, ולא רק את השכול והכאב. ניצול שואה שהגיע לישראל בעת הקמת המדינה נחשב לוזר. טעות זו ממשיכה להדהד כיום בקרב קברניטנו.
ו. למען דעת הקהל העולמית עלינו לחזור ל"רגש הראשוני" (מונח פסיכולוגי; ראו למשל כאן) שלנו: לכאב, לקרבנות, לתחושות העוולה הקשות. כך נוכל להיות אמפתיים הרבה יותר גם כלפי אלה שפגענו בהם וניצבים למולנו. כך נקרין רגישות אמיתית שהיא סוג אחר של חוסן: חוסן שע"פ אמונתי יקרין לא רק כלפי פנים אל החברה הישראלית על כל אזרחיה אלא גם כלפי חוץ.
ז. לא שאני חי למען דעת הקהל העולמית, אבל לפעמים מבט כלפי חוץ עוזר להבין יותר טוב איך צריך להראות הבפנוכו. לפעמים אדם צריך שדות בחייו בכדי שיבהירו לו כיצד להביט על קירות ביתו ולגלות את הפריחה האמיתית שבקיר ילדותו (כפראפראזה המנוגדת לעמדתו של מירון איזקסון בשיר אדם מביא בביצוע הנפלא של יוני רכטר [עמדה עמה אני מזדהה על פי רוב]).
כבר ב10:45 החל הכרוז מודיע אחת לחצי דקה שכל העובדים (למעט הקופאים) נדרשים להיכנס למחסן. העובדים ברובם ערבים (לא נתקלתי עדיין בקופאי ערבי). המחשבה על מיעוט חיכוכים- בין מי שסובר שיום הזכרון הוא אחד הימים הקדושים בשנה למי שזהו יום הרחוק מלהיות קדוש עבורו- היא נכונה.
ב. ידוע הפולמוס על כך שנרצחי פעולות האיבה (הטרור) נכללים ביום זכרון זה שהחל כיום זכרון לחללי מערכות ישראל.
ג. אני חושב שצירוף זכרון הנרצחים ליום זה חשוב מאד לדעת הקהל הבינלאומית.
הוא הופך את יום הזכרון מיום של נרטיב כיבוש ציוני ליום בו הציונות מתייחדת עם פגיעותה בפני טרור שמכלה בנו שנים: בפיצוצים באוטובוסים, ברקטות שאינן פוסקות על תושבי הדרום המודרים מן החברה בישראל, בטרור של החיזבאללה מימי מלחמת לבנון השניה ועוד.
צפיתי היום בתכנית המתעדת את הירצחו של נער בן 16 שלמד בישיבת הצעירים של מרכז הרב. זה טלטל אותי בגלל שבמקרה אני מלמד כיום נער בן 16 הלומד באותו מוסד. הנער הזה נרצח בהפסקה של לימוד תורה. הנער הזה הלך לעולמו עם חבריו- במרכז ירושלים- בגלל היותו יהודי וישראלי. כאן כבר אין נרטיבים של מתנחלים, שוטרים וחיילים הכובשים ופוגעים בפלסטינים ובערביי ישראל. כאן יש נרטיב אחד שיש לו המון מופעים של טרור ואיבה המופנים מ ל כ ת ח י ל ה כלפי אזרחים תמימים.
ד. בתיכון ה"דו לשוני" בו אני מלמד התקיים שיח בין מורים לקראת "הימים הלאומיים" (שואה, זכרון ועצמאות אל מול נכבה ויום האדמה). השיח על יום השואה צרם לי מאד, כדלהלן.
כמה מורות ערביות מזהות (בצדק) ביום השואה יום לאומי של מדינת ישראל, ובגלל שאינן מזדהות עם המדינה הן אינן עומדות בצפירה מחוץ לבית הספר. (בבית הספר קיים השיקול של מתן כבוד לתלמידים היהודים). אחת המורות שנחשבת בעיניי רגישה ואמפתית הרבה מעבר לממוצע של מורה בתיכון ואדם בכלל (יש לי על מה להסתמך) הדהימה אותי. לאחר שסיפרתי על בני משפחה שהלכו לעולמם בשואה האיומה היא אמרה שהפצע שלכם כבר נגמר והפצע שלנו ממשיך לדמם יום- יום. יום למחרת נפגשתי עם אבי ושוחחתי איתו על דודיו, ששנים מהם (כמו אביהם ואמם) "נעלמו" בפולין בזמן המלחמה. הוא סיפר לי את המעט שידע עליהם.
ה. היחס לימי אבל כימים של חורבן וקורבנות אינו פשוט. מדינה בראשית תקומתה חייבת להצמיד אליהם את הגבורה ואת העצמאות, ולא רק את השכול והכאב. ניצול שואה שהגיע לישראל בעת הקמת המדינה נחשב לוזר. טעות זו ממשיכה להדהד כיום בקרב קברניטנו.
ו. למען דעת הקהל העולמית עלינו לחזור ל"רגש הראשוני" (מונח פסיכולוגי; ראו למשל כאן) שלנו: לכאב, לקרבנות, לתחושות העוולה הקשות. כך נוכל להיות אמפתיים הרבה יותר גם כלפי אלה שפגענו בהם וניצבים למולנו. כך נקרין רגישות אמיתית שהיא סוג אחר של חוסן: חוסן שע"פ אמונתי יקרין לא רק כלפי פנים אל החברה הישראלית על כל אזרחיה אלא גם כלפי חוץ.
ז. לא שאני חי למען דעת הקהל העולמית, אבל לפעמים מבט כלפי חוץ עוזר להבין יותר טוב איך צריך להראות הבפנוכו. לפעמים אדם צריך שדות בחייו בכדי שיבהירו לו כיצד להביט על קירות ביתו ולגלות את הפריחה האמיתית שבקיר ילדותו (כפראפראזה המנוגדת לעמדתו של מירון איזקסון בשיר אדם מביא בביצוע הנפלא של יוני רכטר [עמדה עמה אני מזדהה על פי רוב]).
