ויקרא שמו בישראל

המוהל פנה לעברו של בעלי... אנטיגנוס. שוב, תוכל לחזור על השם? אנטיגנוס!

אנטיגנוס? כן, אמר בעלי,  על שם אנטיגנוס איש סוכו מהמשנה במסכת אבות.

בסעודה שאחר הברית אמי התייפחה. לא ניגשתי אליה. מתרגלים לשמות.

אנטיגנוס שלנו היה שלֵו. הוא ישן את כל המהומה שלא ביקשנו לחולל. ידענו אך לא ביקשנו. יוחאי אמר לי כשבחרנו את השם ששמותם של חכמים רבים בספרות חז"ל הם שמות לועזיים. ומה את חושבת? איך הגיבו הסבים והסבתות בברית שלהם? ובכל עיר יש רחוב אנטיגנוס שצמוד לרחובות על שמות חכמים. ואיך יתייחסו אליו בגן ובבית הספר? לפי מי שהוא. אז למה אנחנו הולכים על שם כזה? כי הוא מצטלצל לנו נחמד. ואנחנו מאמינים שמודרנה ויהדות לא מתנגשים. אבל אנטיגנוס זה לא מודרנה! וחייבים לתת לילד שם לפי מה שמאמינים בו? ואין שם אחר שיבטא אמונה זו?

יוחאי אמר שאנחנו לא צריכים להתנצל ולשאול כ"כ הרבה שאלות. ואם ירצה, יוכל הילד לשנות את שמו. ואמא שלך תאהב אותו בגלל מי שהוא. הסערה תעבור.

לפגישה עם מנהלת האולפנה הגעתי ללא כיסוי ראש. כמובן שאכבד את המקום ואתאים את לבושי אליו, אבל בפגישה מן הראוי שתכיר אותי בלי כיסויים.

פניה היו כפני המוהל. שאלתי אותה אם יש משהו שהיא רוצה לומר לי. היא החזירה אלי את השאלה: מה לדעתך מוזר פה? ביקשתי ממנה לומר לי מה מוזר. תחיה לקחה נשימה ואמרה שלהגיע לראיון באולפנה ללא כיסוי ראש, זה להגיע למקום בלי לדעת מהן דרישות התפקיד הבסיסיות. אז תרצי לסיים את פגישתנו? לא. טרחת ובאת, והעזת. למה את רוצה לעבוד אצלנו?  אני חושבת שאני מתאימה ללמד פה. אני יוצרת קשרים טובים עם נערות, מחזיקה כתה באופן מעניין, ומעוררת אותן לחשוב. ומה עם הדרישות הפורמליות? ומה עם עולמך הדתי?

את באמת שואלת מועמדות על עולמן הדתי גם כשהן מתלבשות לפי הכללים? ולגבי הדרישות הפורמליות, מובן שאכבד את המקום ואתאים עצמי לדרישותיו, כמו בכל מקום. הייתי שמחה לבוא לשיעור ושתצפי בי. ודבר אחרון, באתי ללא כיסוי ראש כי לא רציתי לזייף.

ומה יהיה אם התלמידות יראו אותך בלי? מה יכול להיות? הם יתייגו אותי למסגרת קצת שונה ממה שהן רגילות. בסופו של דבר, הבית והחברה יכתיבו להן באשר לכיסוי ראשן. ואת ההחלטה לגבי כיסוי הראש הן יקבלו בשלב מאוחר יותר כשיפרשו כנפיים. אבל כיסוי הראש משקף יחס לעולם ההלכה! הצדק איתך. ההחלטה לא לכסות את ראשי משקפת חלק מיחסי לעולם ההלכה. אבל אני קוראת לו עולם ההכלה. אני לא בטוחה שדיון על מה שאדם אחר עושה- אפילו יהיה מחנך- ראוי לו שייעשה. אבל את מבקשת לחנך? כן, אבל על פי דרכן. לא דרכי. ומה עם דרך התורה? את באמת מראיינת מועמדות ובודקת איתן מהי דרך התורה? אני יכולה לענות ששבעים פנים לתורה, אבל זו אפולוגטיקה. ואני לא מתנצלת על מה שאני. אני מאד משתדלת לא להכניס את עצמי לעולמם של אחרים אלא אם כן הם מזמינים אותי.

אנטיגנוס קיבל חיסון והעלה חום. לקחתי אותו איתי לאולפנה. בחדר המורות שמחה וששון. איך קוראים לך מתוק? אנטיגנוס. ואיך קוראים לך? שמי הוא נעמה ותרצה ואיילת.

למחרת, באחת ההפסקות, "לא סיפרת לנו שלבנך קוראים אנטיגנוס". לא השבתי. לא רואים על בני שהוא אנטיגנוס. שאלתי אותן מה הן חושבות על המוטו של משרד החינוך השנה: "האחר הוא אני. לפעמים אני דומה, לפעמים אני שונה, תמיד אני שווה". אמרתי להן שהמוטו לא נכון. אנחנו לא שווים. מה? מורה שווה לתלמיד? מה עם כבוד הזולת המבוגר ממך? האם אתה שווה אליו? אנחנו אף פעם לא שווים, גם אם אנחנו דומים. אני חושבת שאין לנו זכות להחליט שהאחר שווה לנו. לכן, לא תמיד יש לנו זכות לשפוט את הבחירות של האחר. ובטח שהאחר הוא לא אני. איזה משפט מטופש זה? מה אתן אומרות? לא השיבו.

קונספט הנסיך או "אבא- תעשה לי LIKE"

מדי חג במועדו, חוזר בני מהגן עם משהו חמוד שתמונתו טבועה עליו. כבר מזמן הורגלתי בכך שסרטים שונים באינטרנט המיועדים לילדים- כביכול- הם בעצם סרטים עם רמיזות רבות להורים ומיועדים להם לא פחות מלילדים (וגם מיניות- לצערי הרב- לא נפקדת מסרטונים אלה, ומן הפרסומות הנלוות אליהם).

קל מאד להיכבש במתיקות הילד ובאמצעי השיווק של הגן. אלא שנזכרתי בכינוי הרווח בגנים לילדים: נסיך!
ואכן, מנהג מלכות אנו נוהגים בילדינו. הכל מוכן לפניהם והם נהוגים במרכבת משנה ברחוב העיר.
ובתודעת נסיכות מעין זו קשה לחנך. קשה לגדל אדם להיות עצמאי כאשר הוא לומד להבין שהוא מזרע המלכות.

החברה שלנו מעוניינת בנסיכים. לא רק נסיכי המדיה, אלא נסיכים בשנות ה20 וה30 לחייהם שמקבלים לידיהם ניהול של כל מיני ארגונים ומוסדות. המרץ שלהם והקצב שלהם מסמים את העין- על פי רוב- מחוסר הנסיון וחוסר העומק ויישוב הדעת.  

אין דברים חדשים במה שאני כותב, אבל אני מופתע לראות כמה הרגש כובש את המחשבה הישרה.
גם בפוליטיקה הישראלית מתרבים הנסיכים. אם פעם היו לנו כמה נסיכים בליכוד, היום יש לנו מפלגות של נסיכים. יש עתיד היא מפלגה של נסיכי תרבות, ג'ודו ויופי שמצטלמים לא רע בכלל, ועושים מעשי נסיכים בעמדם בראש עמותות וארגונים שעושים טוב למען הזולת בזמנם החופשי; זאת, כמובן, לאחר ש"עשו לביתם". 
מה הבעיה אצל נסיכים? הם לא מתמסרים לרעיון מלבד לרעיון הנסיכות המכונה בקבלה ובחסידות "אנא אמלוך". 
דהיינו, נסיך שהעם יביע כנגדו מחאה משמעותית, ילך להיות נסיך של מישהו אחר. לא רציתם בי נסיך שלכם, אהיה נסיך אחר.
המגיד ממזריטש מלמד בספרו "מגיד דבריו ליעקב" שהתיקון של חטא הנרקיסיזם הוא במעבר מתודעת "אנא אמלוך" לתודעת "אין מלך בלא עם". העם, העממיות, הם מקור הנהגתו של המלך. לא רק מעמד הביניים. 
ומכאן לשאלה החשובה: כמה מנהיג צריך להיות עממי? פרק שני במסכת סנהדרין מתווה הלכות הנהגה ושיתוף ציבורי עבור כהנים גדולים ועבור מלכים. ברור שהעם צריך לנהוג בהם כבוד, וברור שהם צריכים לנהוג כבוד בעם. כאשר מופר אחד מהכללים הללו, פורצת האלימות להשבת הקונצנזוס.
בעולם המודרני לתקשורת תפקיד חשוב בכך. דיווחים על הגלידה שרוכש רוה"מ למעונו, הופכים להיות נחלת הכלל. 
ונסיים ב"לייק": מי שרגיל לחיות בתודעת נסיך, זקוק לLIKE תמידי. כאשר אין מספיק LIKE, אינני נסיך בעיניכם. לא ירחק היום שילדים יחזרו מבית הספר ויבקשו מהוריהם לעשות להם LIKE כי במסגרת בית הספר יצרו לימודי ריאליטי שככל שיגברו הLIKEים, ירווח לתלמיד. המורים שיזמו זאת יזכו- כמובן- לשבח, על כך שחיברו בין עולם התלמיד לעולם ההוראה.

תפילת נשים ע"פ יאנוש קורצ'אק- מתוך הספר "עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק" בהוצאת אוניברסיטת חיפה

מה לחיסון נגד פוליו, אקטיביזם רבני ויאיר לפיד?

א. לאחרונה התבשרנו כי הרבנים הראשיים לישראל פרסמו קריאה לחסן ילדים מנגיף הפוליו.

ראשית, מדוע קראו קריאה (קריאת קודש) ולא פסק הלכה? "מוטלת חובה קדושה ומצווה על כל הורה לחסן ילדיו". מה מעמדן של חובה קדושה ומצוה?

שנית, רבנים ראשיים אינם רגילים לפרסם פסקים על סוגיות שונות הבוערות בחברה הישראלית. מה נשתנה?

ב. הרבנים הראשיים הם קודם כל רבנים ראשיים של העדה החרדית. על ידיה נבחרו ולמענה הם פועלים. הרבנות הראשית מפרנסת לא מעט בתי אב חרדיים, מתפקידי דיינות ועד לתפקידי משגיחי כשרות.

הביטוי "קריאת קודש" נפוץ בחברה החרדית, ונעשה בו שימוש למטרות כמו: הצבעה בבחירות למועמד מטעמה, תמיכה בנזקקים, זהירות בטיולים ושמירת הברית (=הוצאת זרע לבטלה).

גם במקרה שלנו היה חשש שלא יחוסנו תינוקות של בית רבן ולאחר שגם הרב פירר סמך ידיו על הצורך בחיסון, ואחר "בירור מקיף עם הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות", נקראה הקריאה.

ג. אם הנחתי באשר לנמעני קריאת הקודש נכונה, הרי שהרבנים הראשיים לישראל פונים למגזר מסויים בחברה הישראלית. אחת המשמעויות של קביעה זו היא שהרבנים הנוכחיים הם אנשים רלוונטיים לציבור החרדי(לפחות בעיני עצמם), וזו בשורה חדשה עבור הציבור החרדי האשכנזי שהרבנות הראשית היתה עבורו מוקצה מחמת מיאוס (האם מאז הסתלקות הרב אלישיב נמוגו גדולי תורה ופתאום לרב הראשי האשכנזי יש ערך?)

ד. אלא שההשערה בסעיף ג נראית רחוקה. לכן אציע הסבר סביר יותר.

בעקבות מותו של הרב עובדיה יוסף, הספדו ע"י הרב לאו (אביו של הרב הראשי; "האב הראשי" כלשונו של השר אורי אורבך), ודיווח של הרב דוד לאו אודות שהייתו בחדרו של הרב יוסף ברגעיו האחרונים, אני סבור שיותר מאשר שליח של החברה הליטאית, הרב דוד לאו הוא מינוי אשכנזי של ש"ס שלא רצתה את הרב סתיו שביקש לבטל את השגחת "בית יוסף".

שאלה שאין לי תשובה אליה היא מדוע הלכה משפחת לאו אצל מרן? (מסתבר שזה חיידק משפחתי שהרי הרב בני לאו כתב עליו את עבודת הדוקטורט שלו והוא רואה בו את "אחרון האחרונים").

ד. כאמור, הרבנים הראשיים ממליצים לקבל את חוות דעת הגורמים המקצועיים.

וכאן אנו באים לשאלה: מהו תפקידה של תורה (במינוח של קריאת קדש)?
כיצד היא שמה ראשה בסוגיות מקצועיות שאינן עניין למלחמתה של תורה? או שמא הכל הוא עניין של תורה, שהרי תורת חיים תורתנו, ולא ניתנה רשות לרופא לרפא לולא חוות דעת תורנית?

השאלה מוכיחה שאכן זוהי קריאה ציבורית של הרבנים הרואים עצמם כפרנסי הציבור בכל עניין. כך- להבדיל ושלא להבדיל- חושבים רבנים בסמכותם לטפל בהטרדות מיניות (ע"ע מקרה הרב קופולוביץ בנתיב מאיר שהוזכר כאן בפוסט המתייחס לפרשת אלון; שמחתי לראות שלפורום תקנה צורפו לאחרונה לא מעט נשים המומחיות בעניין הטרדות מיניות
), כך הם מעורבים פעמים רבות בענייני שלום בית בתוך הקהילה, וכך הם מכריעים בסוגיות מדיניות.
האם כך ראוי? הרב מיכאל אברהם סובר שכך יאה. במאמרו שהוזכר בפוסט אחר  הוא גורס שקיימות שאלות ערכיות מעבר לשאלות מקצועיות ובהן רלוונטית דעת תורה.

אגב, בהתלבטות דומה עסק שר האוצר יאיר לפיד (שמלווה אותנו בפוסטים האחרונים). מחד, ב2012 הוא גרס שאינו כלכלן ולכן לא יתאים להיות שר אוצר, ומאידך, כיום הוא רואה בעצמו איש מתאים לתפקיד בשל כוחו הפוליטי העומד מאחורי תפיסה ערכית של הציבור שבחר בו לשנות.
אגב, משרד האוצר מיישם בעשור האחרון (ואולי לפני כן) את ההבדל בין תפיסות פוליטיות המתיימרות להיות ערכיות של שרים המתמנים והולכים, לבין "נערי האוצר" והממונים עליהם האחראים על שמירה מקצועית- נטולת פניות כביכול- על קופת המדינה.


ה. מכאן אנו באים לשאלה: האם התפיסה התורנית רואה בהכרעותיה הכרעות מקצועיות כמו של מומחה במגזרים אחרים?

בעניין זה אזכיר הרצאה של אחי- ד"ר יצחק ברנד- הנוגעת בעניין זה. בהרצאתו הוא מנתח פסקי הלכה רפואיים של בעל ה"ציץ אליעזר" ומשווה לפסיקות של רבנים אחרים (בין השאר, הרב עובדיה יוסף). הוא מראה בהרצאתו שלרב וולדנברג (ה"ציץ אליעזר") היו עמדות ערכיות בפסיקת ההלכה, בשונה מעמדות הלכתיות אחרות אותן הוא מכנה פוזיטיביסטיות, הרואות בפסק ההלכה מהלך מכני של תרגום טכני של עולם חז"ל לימינו. הנה קישור להרצאה (החל מן הדקה הראשונה).

אני סבור שעמדה פוזיטיבסטית מתייחסת להלכה כמקצוע בו נדרשת מומחיות. צריך לדעת ולהקיף חומר רב וצריך לדעת לפלוט אותו בהקשר מתאים.
אלא שהעמדה האחרת רואה בתורה משהו שהוא מעבר למקצוע: דרך חיים. זה מזכיר לי את דברי הראי"ה קוק באורות הקדש שלכל לימוד נדרש בסיס של יראת שמים.

בהשלכות לחיינו, אני מתקשה להחליט בין העמדות. מחד, אני סבור שחלק לא קטן מן המחזיקים בתורה- הרבנים- מנותקים לרוב מחיי הציבור, וסבורים שהם מבינים בתחומים רבים, במקום להיות מודעים למוגבלותם האנושית ולהפנות את צאן מרעיתם לבעלי מקצוע. כלומר, הם סבורים שערך התורה הוא היעד להכוונת אנשים בכל תחומי חייהם. מאידך, הרבנים אינם נציגי התורה בהכרח. ואיש תורה ראוי, אמור לדעת היכן נגמר תפקידו והיכן מתחיל.
שאלה היא היכן מתחיל תפקידו? בכך אני הולך אחר המעט ששמעתי מהרב יהודה ברנדס שסבור שרב טוב משאיר את ההכרעות בידי תלמידו (בטענה כנגד השו"תים הסלולריים והאינטרנטיים). בכך נמצא שתפקידו של הרב הוא ללמד את שומעי לקחו כיצד לקרוא בתורה, כיצד לנתח ולהתייחס למקורות, מתוך כוונה שיתעצמו עמו בהלכה ויביעו התייחסות משלהם לעמדתו. היום מערכת החינוך קוראת לכך "למידה משמעותית".

נ.ב
א. הנה דוגמה למומחיות רבנית בתחום עבירות המין; אגב, עולה מדברי הרב אבינר שהלכת "בטל בשישים" רלוונטית בעניינים אלו.
ב. הנה עוד דוגמה
ג. והנה דוגמה לכך- שאולי- אנשים מסויימים הרואים בדעת התורה של רבותיהם דעה של מומחים, אינם מוכנים לקבל דעה אחרת. אולי.

צער בעלי חיים

בהקשר של הפרסום בתקשורת אודות ההתעללות בעופות, מן הראוי לציין לסיפור אודות יסוריו של רבי יהודה הנשיא שיוחסו לחוסר רגישותו לבעלי חיים 

מיהו דתי?

א. הויכוח על הדתיות שמעסיק אותי ואנשים מסביבי מחזיר אותי מדי מספר שבועות לאותה נקודה.

הנקודה היא שלא משנה כמה אתה רפורמטור בהלכה, השאלה היא מה קורה במפגשים שלך עם הקב"ה בחיי היום- יום.

לעניות דעתי, נקודת המבחן האמיתית לשאלה הדתית היא הברכות (הכוללות גם את התפילה). הפמיניסטית המבקשת לקחת שותפות מלאה בתהליך התפילה, "שומר חצי שבת" המסמס לחבריו בזמן סעודה שלישית, אנשים פשוטים חסרי אג'נדה- כל אלה- יהא מבחנם העצמי: האם הם מברכים על האוכל? האם הם מודים לא-ל בפשטות על מה שנתן להם?

זכורני שהשתתפתי בהשתלמות למורים בתיכונים ממלכתיים- דתיים. חלק מהמשתתפים היו משתתפות שלכולן היה כיסוי ראש כדבעי, למעט אחת בעלת שני שמות משפחה שמלמדת בתיכון (הנתפס כ) נאור בירושלים. והנה, הכריזו על תפילת ערבית, ואל כל הגברים הצטרפה בפשטות (לפעמים נאורים עושים דברים בפשטות) אותה אשה (שהגיעה עם תינוק) לתפילת ערבית. (אגב, היא לא עצמה את עיניה ולא התפללה בדבקות יתרה, אלא פשוט עמדה לתפילת ערבית נוסח אשכנז של 7-10 דקות).

ושוב אנו חוזרים למראית אל מול ה"תוך".

לדעתי, לברכות מרכיב בסיסי בהלך מחשבה של אדם דתי, בגלל היום יומיות שלו העסוקה בשאלה, כמה האל נוכח בחייו, כמה חייו אינם מובנים מאליהם, והוא נותן תודה למי שאמר והיה העולם.

זהו לדעתי מבחנו של האדם עם עצמו. כאן הוא אינו נזקק למדדים של החברה, אלא יש לו מדדים משל עצמו.

ב. ואם בהלכות ברכות עסקינן, ישבתי בחבר לומדים של מסכת ברכות לפני זמן, ובלומדנו את הפרק השישי העוסק בהלכות ברכות,נוכחתי לעובדה שאנשים בעלי רקע תורני אינם סגורים על ברכות שמברכים על מאכלים פשוטים (למשל, מרק ירקות). אפילו מעביר השיעור היה נבוך באשר לשאלות פשוטות.

מאידך, כולם מכירים את הפטנטים של לאכול לחם ואח"כ משהו בכדי לצאת מן החשש של "ספק ברכות".
גם הדיונים והדעות אודות ברכת הפיצה, הקרמבו ואחרים, מוכרים לאלה מחובשי ספסלי בית המדרש.
הפער לדעתי הוא בדיוק בבעיה הניצבת לפתחן של הלכות ברכות: איבוד הספונטניות לעומת המכניזם ההלכתי של "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים- לא יצא ידי חובתו".
ובעיה זו היא בעייתה של ההלכה: מייחלי הספונטניות הדתית אינם חפצים בנוסחאות קפואות ומקובעות, והמכבדים את נוסחי חכמנו, אינם נותנים מקום לספונטניות.

גיבור תרבות

הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף בשיבה וביסורים נתנה לאנשים רבים הזדמנות לבכות; אנשים רבים שעבורם היה הרב רועה, גיבור תרבות.

נכנסתי השבוע למכולת בשכונה באמצע שיחה על הרב עובדיה וחשבתי שאם מסי- כוכב הכדורגל- היה מת, הייתי יכול לשמוע סופרלטיבים דומים: "אין מי שיכנס לנעלים שלו" וכו'.

בחומרים הרבים שהתפרסמו אחר לכתו של הרב, היו שהתמקדו בפסיקתו ההלכתית האמיצה (הנשענת על למדנות מופלגת) והיו שהתמקדו בתרומתו להרמת קרנה של יהדות המזרח.

בין כך ובין כך, הרב היה גיבור תרבות עבור הציבור הישראלי. ואיזה גיבור תרבות היה הרב?
ידע תורה הרבה, היה מנהיג חברתי, ולשונו היתה חדה ועממית.
לעממיות שבשפתו של הרב עובדיה היה מרכיב משמעותי בהיותו "האב הגדול" של ציבורים כה רחבים שהשתתפו בהלוייתו.
לכן, עבור לא מעט אנשים בעולמנו הנוטה להתרגש מהתפרצויות בכי של אריה דרעי (ועל כגון דא נאמר "ותצילנו מכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם"), היה הרב גיבור תרבות כפי שמסי- להבדיל- הוא גיבור תרבות עבור ישראלים רבים בשל כשרונו הרב ובשל צניעותו ההופכות אותו לאדם עממי.
ממילא אינני מצטרף לכל אלה שמסמנים את האובדן שמוביל לסוף עידן, ומעתה יסתמכו על קבוצות ולא על יחידים כי "אין כמו מרן". גיבורי תרבות יחפשו תמיד, ו"יוסי בניון בדורו כמסי בדורו", ויקום פוסק או פוליטיקאי או שניהם שיחליף את הרב עובדיה.
וכוחו של הרגש כה גדול שכבר בהתמודדות לכנסת הסיבה להצביע ש"ס היתה "משמחים את מרן"; וכי ישנו אדם שאינו מעוניין לשמח את מרן??

ולא שבאתי לזלזל ברב עובדיה אלא באתי לכתוב מדוע לדעתי עורר מותו בשיבה לאחר שנים של בריאות לקויה וקושי ללמוד תורה ולפסוק הלכות התרגשות כה רבה בקרב הציבור: המשכיל והפשוט.

וילמדו אנשים תמימים כרב סתיו- שיבקשו להימנות על מובילי ציבור ולשנות מהלכים בחברה הישראלית- לשמור פיהם מלומר את שבכוונתם לעשות (להסיר את השגחת בית יוסף, למשל, ולאחד את שורות ההשגחה על הכשרות) כי העולם הולך אחר גיבורי תרבות ולא אחר בוני תיבה הזועקים על החמס אשר בידי שכניהם. גדלות למדנית היא גם גדלות פוליטית. לחיות בשלום עם אוקימתא שבתלמוד דומה לחיים בשלום עם אוקימתא שבחיי המעשה, ויש להציג דברים בכללות וזהירות ראויה בכדי להגיע למעלה ולנסות להשפיע, ובעיקר: לפנות אל הרגש של הציבור ולומר לו שיש עתיד עם גיבור תרבות חדש שיחזיר את עטרותיהם לראשיהם ואת העטרה ליושנה. לאחר מכן- כשיבחר- יעשה מהפכות שקטות ויוכל לשחרר את חרצובות לשונו. רצוי בעממיות.

כהונה גדולה

א. התופעה של בנים ממשיכים שנבחרים אופיינית לחסידות, אולם ריח המסחרה והפוליטיקה מזכירים לי את הכהונה של סוף בית שני.

ב. הציונות הדתית הפסידה בקרב הזה, אולם לוקח זמן לעשות שינויים. את רן ארז לא הצליחו להוציא מארגון המורים אבל בקדנציה הקרובה יש סיכוי שיחול שינוי כשהמתמודדים שהפסידו למדו את חוקי המשחק המלוכלך, ויימנעו מטעויות. הרב סתיו צעיר מספיק בשביל לנסות להיבחר שוב, ויש לקוות שיימצא רב ספרדי ראוי מן הציונות הדתית.

ג. הרב לאו לא יעשה שום מהפכה ויאפשר להגמוניה החרדית לשלוט ברבנות. הרב יוסף הוא הכהן הגדול האחרון של כת ש"ס שבעוד עשור תהיה מפולגת ויתרחקו ממנה ראשי הרבנות הספרדית הרצינית.

ד. פורסם בתקשורת שהרב צוקרמן (שלחש על אוזנו של הרב עובדיה שהרב סתיו עומד למנות רבנים רפורמים) אמר בכנס כלשהו שמעשיו של הרב סתיו הם פשע עצום.
פשע עצום זה לאנוס נשים, פשע גדול הוא לרצוח, הרב סתיו אינו פושע עצום. הטרמינולוגיה של "כת המור" היא דרמטית ומלאת הסתה. נקוה שהרב טאו המצביע לש"ס וחסידיו יגיעו לאותו מקום שיגיעו אנשי ש"ס בעוד כעשור.

להאמין כ...

א. בעבר הוזכרה בפוסט הרצאתו של פרופ' הלברטל על מקומם של מדעי היהדות.
הנה ההרצאה למי שיש בידיו 40 דקות לדיון חשוב ומעמיק על מצבו של אדם דתי בעולם המודרני.

הלברטל מתאר חויה בבית הכנסת שלו של אנשים שבאקדמיה הם סוברים דבר אחד, ובחיים הדתיים שלהם הם לובשים פנים אחרים. כחוקרים הם מאמינים בבריאת עולם סטייל הוקינג, וכדתיים הם מאמינים בבריאת עולם סטייל חז"ל.
להלברטל ביקורת חדה אך מעודנת על כך.

ב. והנה, בהקשר של דברי הרב עובדיה יוסף על הרב סתיו (כינה אותו רשע), מובאת הכתבה הבאה על הרב סתיו.
כך נאמר בכתבה:

ביום ראשון קיבל הרב סתיו מייל מאחד מבניו. "אבא, יש לי בעיה", כתב הבן, תלמיד בישיבת ההסדר הר עציון. "אני כל הזמן לומד מתורתו של הרב עובדיה. איך אני יכול ללמוד עכשיו את התורה הזו?"

"אתה תמשיך ללמוד בתורה הזו", ענה הרב סתיו לבנו. "אנחנו עושים הפרדה ברורה בין גדולתו בתורה של הרב עובדיה לבין הפוליטיקאים, העסקנים מדרג ב' ו-ג' שסובבו אותו בכחש".

כמה דברים:

1. מסתבר שלא עסקנים אלא רב או רבנים (חברים מהמפד"ל כלשון הרב עובדיה) הם שסובבו אותו בכחש.

2. אי אפשר להיות מצד אחד פוסק עצמאי ומצד שני אדם שמסובבים אותו בכחש ועוד עסקנים מדרג ב.

3. הואיל וסעיף 2 אינו נכון..., כי זה קורה בשטח, מסתברת התזה שלי מהפוסט הקודם שאנשי התורה מנותקים מהמציאות הפשוטה. בדיוק כמו שפרופ' לחינוך המעצבים את תכניות החינוך החדשניות ללא קשר עם מערכת החינוך, כך גם רבנים מנותקים מהמציאות. במקום להיות בעולם העשיה, הם בעולם האצילות או בעולמות אחרים.

4. אי אפשר- הרב סתיו- להפריד בין תורתו של אדם לבין התנהגותו. תורה היא תורת חיים לשיטתך (וגם לשיטתי) ואדם שמזייף בדרך ארץ תורתו לא מתקיימת. לו הייתי הרב סתיו הייתי אומר לבנו: "אל תלמד עכשיו את תורתו. אני מזדהה עם הקושי שלך. עם זאת, זכור שאנשים משתנים, ועוברים עליהם הרבה דברים. אם תרצה ללמוד את תורתו כשהפגיעה בי- אביך- תשכך, זכור שגם אנשים בעלי ידע תורני רב, אינם בהכרח אנשי מוסר, גם אם הם מוחזקים כיראי שמים".
אי אפשר לומר, כתלמיד חכם הרב עובדיה גדול, וכאדם חכם הוא נופל ברשתם של עסקנים.
(די ברור לי שהרב סתיו לא ישמע את המוזיקה של וגנר בגלל שהיה סמל למוזיקת מחנות ההשמדה ונערץ ע"י מצביאי גרמניה).
5. על הרב סתיו להפסיק לכפוף קומתו כל אימת שהוא מקבל ציונים על כך שהוא לא הרב הפוסק הכי גדול בדורנו. נניח שכך, מי אמר שהרב הראשי צריך להיות כזה? יש לו תפקידים אחרים. הוא צריך להיות מופקד על עשות משפט ואהבת חסד במוסדות הרבנות. לכך לא ידאג רב גדול בתורה המוקף בעסקנים ומנותק מהמציאות.
זאת התורה על רגל אחת= אדם כי ימות באהל. אהלה של תורה יכול להמית הרבה אנשים מלהסתכל על החיים הפשוטים ולנסות להפוך אותם למוסריים ולטובים.
הרב סתיו! הפסק לכפוף את קומתך! גם אם אינך משה רבנו, אתה יהושע בן נון. וככל שאני זוכר, קודמיך בתפקיד הרב הראשי לא מזכירים את משה רבנו.

הפרעת אישיות קיבוצית

אינני בקי ברזי ספרי האבחנה הפסיכיאטרית, אולם ברצוני להציע את האבחנה החדשה: הפרעת אישיות קיבוצית

היסטוריונים קוראים לכך התנהגות כיתתית (כת מדבר יהודה כמשל), אולם לטעמי מתפספס עקרון חשוב

הקבוצה הסובלת מהפרעה זו היא קבוצת נאמני ישיבת הר המור שנשיאה הוא הרב צבי טאו, תלמידו של הרב צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק; הראי"ה קוק).

אנשים הסובלים מהפרעת אישיות כלשהי ניחנים בשתי הפרעות מרכזיות: בוחן מציאות לקוי וקושי תפקודי יום יומי.

לכן, לעיתים קרובות מתלווה אליהן אבחנה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, שהיא שם כולל של קושי בתפקוד חברתי וקושי בראיית האחר ובניהול מערכת יחסים עמו.

כידוע, ישיבת הר המור היא ישיבה המתיימרת לילך בדרכו של הרב קוק. העומד בראשה הוא תלמידו של הרב צבי יהודה קוק ורואה עצמו כממשיך דרכו בהנהגה. במסגרת זו הוא מתבונן על אנשים כנציגים של תופעות. כך, למשל, נשיא מדינת ישראל אינו אדם פרטי אלא נציג של עם ישראל וככזה אין למערכת המשפט זכות להרשיעו על דברים שלא עשה. ולפיכך יצא הרב טאו עם חבר מרעיו בפרסום מכתב תמיכה בנשיא קצב לאחר שהורשע בעבירות מין שביצע.
העובדה שאדם תומך באופן בלתי מסוייג באדם שהורשע במשפט ארוך מגלה שאינו מקבל את מרותו של שלטון החוק, ובמובן זה הוא דומה לעבריין העובר על החוק. הנה סימן ראשון להתנהגות אנטי סוציאלית.

אגב, התנהגות אנטי סוציאלית מאפיינת רבנים אחרים, ביניהם הרב דרוקמן שהביא את הרב אלון ללמד בישיבתו לאחר הפרסום של פורום תקנה, אותו רב דרוקמן (שבשיתוף עם הרב אברהם שפירא שהיה רב ראשי)שהשיב את הרב קופולוביץ לכס ראשות ישיבת נתיב מאיר לאחר שתלמידים פנו אליו ושיתפו אותו בעבירות החמורות שעשה בהם.

העולה מכאן שהתנהגות רבנית יכולה להיות בקלות אנטי סוציאלית; 
הן מצד ההיררכיה בה מצוי הרב בראש פירמידה ומתקשה לראות את הנעשה סביבו באופן המציב אותו בעין הביקורת; ראו גם דברים דומים אצל גרשום שולם בספר המחקרים שלו על התנועה השבתאית, עמ' 19: "בני הטיפוס הזה ראו את עצמם תמיד כנבדלים בעצם משאר המין האנושי... ומכאן הרגשת העליונות...; זהו המקלט של הרוחניים מפני חוסר ההבנה וההארה שבאנשי ההמון, ב'בעלי הבשר'".
והן לטעמי בשל היות הרבנים מנותקים מן המתרחש במציאות בשל חשיפה מועטת למה שקורה באמת, וגם זאת מתוך הקשבה לקובץ נאמנים ובני משפחה בלבד.  אנשים שנוטים לפטרונות (והדת בבסיסה יוצרת היררכיות של פטרונות) מתקשים לקבל את כללי המשחק החברתיים שאינם מתאימים להשקפת עולמם. בשל הכח שצברו ובשל אמונתם הבלתי מסוייגת בהשקפותיהם, הם מכוונים את צאן מרעיתם להתעמת עם הכללים המקובלים של המשחק החברתי, ויוצרים אצלם דיסוננס לא פשוט לעיכול.

התנהגות אנטי סוציאלית מאפיינת את הרב עובדיה יוסף שלא מעט מחברי סיעת ש"ס אותה הקים, ובראשם- העומד בראשה- הינם עבריינים מורשעים שלא הביעו צער וחרטה על מעשיהם, אשר חזרו לעמדות מפתח בהנהגת המפלגה (ראו עמוד 51 בקובץ זה; אגב ראו שם גם בעמוד 44 על הרב טאו; במיוחד את המידע המעניין על בריחתו מביתו לארץ ישראל בניגוד לדעת אביו. לצעד כזה השלכות אפשריות על דרכו של אדם בחייו בכלל ובהנהגה בפרט).

הרב עובדיה יוסף והרב טאו קרובים. הרב טאו קרא להצביע לש"ס בבחירות לכנסת (אע"פ שיש לו נציגות בבית היהודי= ח"כ שטבון) והוא כנראה (או נציג מטעמו) הלוחש על אוזן הרב עובדיה להתנגד לרב סתיו. ראו כאן [וראו גם את הערתי לפרסיקו בקישור זה]). לפיכך יש לכורכם יחדיו.

כתות מתקשות- על פי רוב- לגדול ולהעצים את השפעתן לאורך זמן, ובכך מתבטא, לדעתי, הבוחן השני של התפקוד היום יומי.

שמעתי שרב חשוב מזרם הר המור מכנה את הרב סתיו ללא כינוי רב (אגב, הרב סתיו למד בישיבת מרכז הרב טרם התפצלה להר המור) ובכך שוב קושי להשלים עם מישהו אחר החושב אחרת ממך. החילונים- אותם מנסה ארגון צהר לרצות ע"פ מתנגדיהם- קרובים הרבה יותר לגויים אשר מהם יש להתרחק (שהרי "עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב") מאשר לפושעי ישראל החופשיים אותם אהב הרב קוק, רבה כביכול של שושלת הר המור.

את הפרעת האישיות הציבורית הזו קשה לרפא. יש לנסות לתת לסובלים מהפרעה זו כלי התמודדות קוגנטיביים אשר יסייעו להם לקיים דיאלוג עם עצמם ועם סביבתם. הציפיה לריפוי מוחלט נמוכה, אולם לאורך שנות דור ניתן לצפות לסובלימציה של מידת ההתפרצות הפסיכוטית במקרה של סינדרום הרב הראשי.  אולי יסייעו להם בתהליך הריפוי אלה שהיו עמם באותו כבשן

כדאי להיות קרבן כדי להיות עצמאי

א. היום שהיתי בקניות ברשת "רמי לוי" בזמן הצפירה.
כבר ב10:45 החל הכרוז מודיע אחת לחצי דקה שכל העובדים (למעט הקופאים) נדרשים להיכנס למחסן. העובדים ברובם ערבים (לא נתקלתי עדיין בקופאי ערבי). המחשבה על מיעוט חיכוכים- בין מי שסובר שיום הזכרון הוא אחד הימים הקדושים בשנה למי שזהו יום הרחוק מלהיות קדוש עבורו- היא נכונה.

ב. ידוע הפולמוס על כך שנרצחי פעולות האיבה (הטרור) נכללים ביום זכרון זה שהחל כיום זכרון לחללי מערכות ישראל. 

ג. אני חושב שצירוף זכרון הנרצחים ליום זה חשוב מאד לדעת הקהל הבינלאומית.
הוא הופך את יום הזכרון מיום של נרטיב כיבוש ציוני ליום בו הציונות מתייחדת עם פגיעותה בפני טרור שמכלה בנו שנים: בפיצוצים באוטובוסים, ברקטות שאינן פוסקות על תושבי הדרום המודרים מן החברה בישראל, בטרור של החיזבאללה מימי מלחמת לבנון השניה ועוד.

צפיתי היום בתכנית המתעדת את הירצחו של נער בן 16 שלמד בישיבת הצעירים של מרכז הרב. זה טלטל אותי בגלל שבמקרה אני מלמד כיום נער בן 16 הלומד באותו מוסד. הנער הזה נרצח בהפסקה של לימוד תורה. הנער הזה הלך לעולמו עם חבריו- במרכז ירושלים- בגלל היותו יהודי וישראלי. כאן כבר אין נרטיבים של מתנחלים, שוטרים וחיילים הכובשים ופוגעים בפלסטינים ובערביי ישראל. כאן יש נרטיב אחד שיש לו המון מופעים של טרור ואיבה המופנים מ ל כ ת ח י ל ה כלפי אזרחים תמימים. 

ד. בתיכון ה"דו לשוני" בו אני מלמד התקיים שיח בין מורים לקראת "הימים הלאומיים" (שואה, זכרון ועצמאות אל מול נכבה ויום האדמה). השיח על יום השואה צרם לי מאד, כדלהלן.
כמה מורות ערביות מזהות (בצדק) ביום השואה יום לאומי של מדינת ישראל, ובגלל שאינן מזדהות עם המדינה הן אינן עומדות בצפירה מחוץ לבית הספר. (בבית הספר קיים השיקול של מתן כבוד לתלמידים היהודים). אחת המורות שנחשבת בעיניי רגישה ואמפתית הרבה מעבר לממוצע של מורה בתיכון ואדם בכלל  (יש לי על מה להסתמך) הדהימה אותי. לאחר שסיפרתי על בני משפחה שהלכו לעולמם בשואה האיומה היא אמרה שהפצע שלכם כבר נגמר והפצע שלנו ממשיך לדמם יום- יום. יום למחרת נפגשתי עם אבי ושוחחתי איתו על דודיו, ששנים מהם (כמו אביהם ואמם) "נעלמו" בפולין בזמן המלחמה. הוא סיפר לי את המעט שידע עליהם. 

ה. היחס לימי אבל כימים של חורבן וקורבנות אינו פשוט. מדינה בראשית תקומתה חייבת להצמיד אליהם את הגבורה ואת העצמאות, ולא רק את השכול והכאב. ניצול שואה שהגיע לישראל בעת הקמת המדינה נחשב לוזר. טעות זו ממשיכה להדהד כיום בקרב קברניטנו.

ו. למען דעת הקהל העולמית עלינו לחזור ל"רגש הראשוני" (מונח פסיכולוגי; ראו למשל כאן) שלנו: לכאב, לקרבנות, לתחושות העוולה הקשות. כך נוכל להיות אמפתיים הרבה יותר גם כלפי אלה שפגענו בהם וניצבים למולנו. כך נקרין רגישות אמיתית שהיא סוג אחר של חוסן: חוסן שע"פ אמונתי יקרין לא רק כלפי פנים אל החברה הישראלית על כל אזרחיה אלא גם כלפי חוץ.

ז. לא שאני חי למען דעת הקהל העולמית, אבל לפעמים מבט כלפי חוץ עוזר להבין יותר טוב איך צריך להראות הבפנוכו. לפעמים אדם צריך שדות בחייו בכדי שיבהירו לו כיצד להביט על קירות ביתו ולגלות את הפריחה האמיתית שבקיר ילדותו (כפראפראזה המנוגדת לעמדתו של מירון איזקסון בשיר אדם מביא בביצוע הנפלא של יוני רכטר [עמדה עמה אני מזדהה על פי רוב]).

יש עתיד יהודי

לאן פני הממשלה החדשה?

א. רובם באו לעבוד.

ב. בנט ולפיד חושבים כעת שאם הדייטים ביניהם ימשיכו לצבור תאוצה, הם יחברו יחדיו בבחירות הבאות. אינני יודע אם שם מפלגתם יהיה זה שבכותרת הפוסט, אבל הם יהיו שותפים בתפיסה הבטחונית והכלכלית.

דחיקת החרדים תקבל תמיכה משלי יחימוביץ וממשה יעלון שיתמודד על ראשות הליכוד בהנחה שנתניהו יפרוש.

אם נתניהו ימשיך עוד קדנציה, הוא יפסיד את הבחירות וגדעון סער יתמודד מול יעלון. יעלון בעל החינוך הסוציאליסטי המתון עשוי לחבור לאנשי העבודה ולאנשי הבית העתידי. 

ג. נראה שהאגו אינו המרכיב המרכזי בבולדוזרים החדשים שבאו לעבוד. 

מה כן? הם לא יסבלו בטלנות וביורוקרטיה.

אלא שכנגד תפיסתם נאמר במדרש ויקרא רבה (פרשה לד; הארמית מתורגמת חלקית בהמשך): 

"אמר העשיר לעני: לית את לעי ונגיס?! חמי שקיין חמי כרעין חמי קפדיין!! אמר לו הקדוש ברוך הוא:  לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו אתה מכניס לו עין רעה "

כלומר, אומרים העשירים בנט (אקזיט מוצלח) ולפיד (פרסם את בנק הפועלים וגרף לכיסו מליוני שקלים; חבר של יעקב פרי) לנציגי החלשים: מדוע אין אתם אוכלים ועמלים?! ראו רגליכם ובשרכם! בריאים אתם! הפסיקו להתבכיין ולכו לעבוד!

עונה הקב"ה להם: הפסיקו להביט בחלש פן תתנו עין רעה במעט הטובה שיש לו! התמקדו בשלכם!

לפעמים יכולה להיות עין רעה רק מכוונות טובות פטרנליסטיות כלפי הזולת. מכך יצטרכו להיזהר פרנסי ציבור והורים לילדים.

ד. השלכה חשובה: דחיקת החרדים וש"ס.

בין אם ילך הרב עובדיה יוסף לעולמו בשנים הקרובות ובין אם לאו, נכונה לנו בוקה ומבולקה בש"ס. בקבוצה שססמאותיה בבחירות האחרונות היו מן הסוג של "משמחים את מרן", תופס האיש את מרכז הבמה. והיכן שהמרכז הוא איש ולא תפיסה, נכונה לנו מלחמה בין כיתות המייצגות לדעתן נאמנה את אותו האיש.

קיים חשש לליבוי הרחוב ע"י הסיעות הללו ולמרי אזרחי כלפי החברה הישראלית. 

כבר דרעי מרהיב עוז לצייץ בפייסבוק אחרי שהורשע וישב בבית הסוהר ולא הביע חרטה על מעשיו. 

אני מתקשה לראות מיתון בהתנהגות הציבור החרדי בשנים הקרובות כתוצאה משינוי עמדות הממשלה החדשה. 

 

(בכל זאת, יש לציין להבדל מהותי בין ש"ס ההולכת אחרי מנהיג אחד שאין לו תחליף, לבין יהדות התורה הנסמכת על רב ישיש המתחלף מדי מספר שנים).

ה. ומן החרדים לפסח: אחד מחידושיה המרכזיים של ההגדה הוא היעדרו של משה מסיפור זה. לא מלאך ולא שרף הוציאנו ממצרים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזאת- כמובן- בשונה מן העמדה הנוצרית המשליכה יהבה על אותו האיש. עמדה איתנה היא בהעברת מסר מדור לדור- מאב לבנו- ולא בהיסמכות אחרי בשר ודם, יהא יוצא דופן אשר יהא.

 

ענייני דיומא

א. מחאת הרבנים כנגד בנט. 

ראו את הכתבה הבאה. הרבנים מפספסים את העניין שלא בנט הוא הבעיה אלא הציבור שברח להם. כיום למוקדי התורה שבהר המור ושלוחותיה אין השפעה מהותית במגזר הדתי, ואפילו בקרב אנשים השומרים קשר לעולם הרוח והתורה.

הולכת ומתהווה לנגד עינינו אורתודוקסיה שלא הולכת אחרי רבנים. יש כזו אורתודוקסיה מבית היוצר של הרב יהודה ברנדס. ואגב, האורתודוקסיה הזו כוללת את אורי אריאל ואת אורי אורבך ואחרים ברשימת הבית היהודי. אין כאן דיקטטורה של בנט, למרות הכריזמה והבטחון שלו. 

ב. פסיכולוגיה פוליטית. נשאו ונתנו מוצרות בלבנה (משנת סוטה ו, א) ויצא קול שלרעיית רה"מ יד ורגל בעניינים שונים במשרד. בהנחה שדברים בגו, מה קורה לפנינו?

רה"מ אינו אדם חלש. ראש ממשלה מנוסה כנתניהו אינו נראה אדם שיתקפל בפני גחמות רעייתו. לכל הפחות בענינים מקצועיים. 

מדוע אם כן רעיית ראש הממשלה כל כך מעורבת- לכאורה- בענינים לא לה?

מצדה, נראה שיש לה עניין להשפיע. לשלוט. לקבוע.  נראה שמערכות יחסים מאד משפיעות עליה ורמת הפגיעות שלה בעניין מי שאינו הולך אחרי בעלה גבוהה מאד. לכן תתערב "לטובה" במינויו של יובל שטייניץ שהלך שנים אחרי נתניהו, ולרעה במו"מ עם בנט שרחוק מלהיות זהיר בדבריו ואמר שעבר אצלה קורס טרור בראיון לרדיו. 

אבל לא ברור למה רה"מ כנוע למולה. 

נראה לי שאולי יש לרעיית רה"מ סוד אודות בעלה. הסוד הוא זה שמעכב את נתניהו מלהיות שורר בביתו. ובלשכתו.

אבל איזה סוד יכול לגרום לרה"מ להסכים לדיל הכמוס עם רעייתו? מה יגרום לרה"מ לחשוש לכבודו ואולי אף ליותר מכך?

אם כנים אנחנו, ראו מהו כוחו של סוד אישי והשפעתו על מעגלים כ"כ רחבים. נכנס בנט. יצא סוד.

ג. בכתבה שבסעיף א נכתב שהרב טאו הצביע לש"ס בבחירות. מדהים אותי כמה מחנך יכול להיות רחוק מן המעגל הציבורי אליו הוא שייך ברמה חלקית.

ועוד בכתבה: רבני הר המור מתנגדים למינויו של הרב סתיו. אם זה נכון, הלא הוא בשר מבשרכם שלמד בהיכל מרכז הרב במשך שנים?! 

אלא שכדרכו של עולם, אדם משים את הקרוב לו רשע ומתקרב אל הרחוק ממנו. מעדיפים חרדים הרחוקים מכלל ישראל על פני דתיים חושבים המעוניינים ביקרתו של ציבור רחב.

ד. פרסיקו ממשיך להשמיץ את הרב סתיו.

פרסיקו משמאל, הרב טאו מימין. 

והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה?

ה. כ"ז בניסן יום הזכרון לשואה ולגבורה. 

בחדש ניסן אין אומרים תחנון ע"פ ההלכה.

יש לייסד אמירת תחנון ביום השואה.

תוכו אכול! קליפתו זרוק!

אני עוקב אחר הבלוג של תומר פרסיקו "לולאת האל".
הוא איש מרשים, בעל ידיעות רבות ויכולת ניתוח מרשימה. אני מפנה אליו מפעם לפעם ומוצא בדבריו טעם לענות בהם.
מפעם לפעם אני חש אי נוחות מסגנון הכתיבה שלו ולאחרונה התחדד העניין הבא.

פרסיקו הזמין עצמו ללשכתו של רבה של שהם המיועד לכהונת רב ראשי- הרב סתיו- בכדי לתהות על קנקנו ולראות אם יש חדש תחת השמש הרבנית. ממצאיו של פרסיקו היו שמדובר באורתודוקסיה הישנה והפטרונית. כפי שתראו בציטוטיו שהובאו בסוף הפוסט, פרסיקו אינו מתאכזב מהאורתודקסיה אלא מחוסר ההכרה במציאות. לדידי, זו האורתודוקסיה. היא לא זורמת עם המציאות.   ולכן איני מסכים עם תובנתו של פרסיקו שלהלן.
מהכא להתם, הוא הספיק לכתוב במספר במות ולהציג את חולשתו של הרב סתיו.

אני לא מבקש להתעכב על התוכן. אני מסכים עם פרסיקו ברוב ביקורתו על הרב סתיו.
אבל אני שואל: איפה פרסיקו חי? החברה החרדית (הליטאית וש"ס) השתלטה על מוסדות הרבנות.
כעת ישנה הזדמנות ממשית לדמות ישרה, הגונה שעושה הרבה חסדים ומעשים טובים, ופרסיקו עוסק בעתיד הבעייתי והלא מושלם במקום לראות את ההווה המזעזע.
על כגון דא אמרו: ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את מקדשנו.

ואם באשר לענוותנותו של אבקולס נתהה האם מדובר באירוניה או בענוה, תוהה אני יותר ויותר באשר לקשרי הצורה והתוכן אצל פרסיקו.
אני מצייר לעצמי אינטלקטואל המשכים לכוס קפה בשלוות נפש סטואית על פי רוב ומבקר את אלו שלא מאפשרים נישואין אזרחיים וכיוצא בהנה עוולות כנגד מצביעי מרצ השייכים למילייה מסויים מאד. פרסיקו עסוק בדאגה לכלל החברה הישראלית, אולם תמהני אם הוא שוכן במגדל הבלוג (המצויין) שלו או בתוך עמו הוא יושב.

הרב סתיו הוא רב טוב כי אכפת לו מהסובב אותו. מה אכפת לי כמה הוא פטרון כלפיי וכלפי אחרים?
אלה שאכפת להם יותר משינויים לא מושלמים מדי מקלקלים את השורה.

סגנונו הבוטח והמשתלח של פרסיקו (המשתלח מצוי יותר בפרסומים בבלוג שלו ופחות בפרסומים בבמות מעודנות כגון זו של בית אבי חי) מעיד על כך שהחברה הישראלית שהוא רואה לנגד עיניו מצומצמת מאד, ולא רואה את בעיות השעה העיקריות של החברה הישראלית.

ומאידך, טוב לראות איש בעל השכלה אקדמית מרשימה מחובר מאד למושא חקירתו.

אסיים בשני ציטוטים של פרסיקו. כאשר אני קורא את פרסיקו אני רואה רק את סעיף ב. לא את סעיף א. אולי אני טועה.
א. אפתח בעמדתי: אני מעוניין שהרב סתיו יבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. עם כל חסרונותיו מבחינת ההשקפה האזרחית והדתית שלי, הוא כנראה טוב יותר מכל המועמדים האחרים, ומחלקם בהפרש ניכר. אני גם מעוניין שהרבנות הראשית תמשיך להתקיים , וגם זאת למרות שלכאורה התמוטטותה תביא לעלייה מהירה בחופש הדת. אני מאמין שאנחנו בדרך לחופש דת (לפחות בענייני נישואים) בכל מקרה, וגם אם כהונתו של הרב סתיו תאריך את חיי הרבנות, היא לא תצליח לעצור את ההתפתחות לכיוון הזה.

ב. אז למה התאכזבתי מעמדותיו של הרב סתיו? התאכזבתי ממה שלדעתי מסמן חוסר הכרה מצדו של סתיו במציאות הנוכחית, וחוסר רצון מצדו להביא את ההלכה להתמודדות עם המציאות הנוכחית. כלומר יש כאן שתי רמות של חציצה בין התורה על פי הרב סתיו למציאות: ראשית, היא לא מכירה אותה. שנית, היא לא מפנימה אותה.

יום יבוא וידחפו ל"רבה ראשית לישראל". למה לא בעצם? רבה ראשית אשכנזית ו/או ספרדית?

כח דהיתרא עדיף

בפוסט אודות בית הלל העירני ידידי נדב אטינגר מספר הערות (מופיעות כתגובה על הפוסט) ועל אחת מהן מבקש אני להתעכב.

נדב כותב: לא עיינתי לעומק בכל תשובות וועד הרבנים אלא רק בהתרשמות כללית אך מהתרשמות ראשונית עולה בי השאלה האם אצלם [וגם אצל רבני בית הילל] יתכן מצב של חומרי בית הילל לעומת קולי בית שמאי כפי שהייה בתקופת התנאים? 
כאמור אני מביא שאלות אלו כפתיחה למחשבה שניתן להרחיב עוד הרבה. משאלות אלו ועוד בעקבות הרשימה עולה אצלי המחשבה כי ההלכה היא מערכת עם כללי התנהלות משלה ויתכן כי יש בה לא מעט סרבול אולם כמערכת היא מכילה בתוכה איזונים פנימיים חומרות מחד וקולות מאידך ואלו ואלו באים לידי ביטוי לעיתים קרובות בצורה פורמאלית ולעיתים מנוכרת, אך בסוף בדרכה המפותלת יוצרת ההלכה מציאות שלמה. 
מטבעם של מערכות שהם יכולות לעבור שינויים. אך אם שינוי זה יהיה דרסטי מידי ויחול רק על מיעוט חלקי המערכת ולא יכלול את מכלול הגורמים המרכיבים את המערכת, במקום שינוי תהיה קטסטרופה ופירוק. אני מודה שזה מרתיע אותי. 

באשר לעניין החומרות- שהאורתודוקס האשכנזי המצוי חייב אותן לשם שמרנותו- ברצוני להעיר:

א. מי אמר שצריך חומרות בעולם? 

ב. כמעט כל חומרא באה לידי קולא ולהיפך. מי שמחמיר בצניעות מקל לרוב ביחס לכבודן של נשים והעצמתן (אע"פ שלטענתו הצניעות היא העצמת האשה); מי שמחמיר (לרוב) בצדק הלכתי מקל בצדק חברתי; מי שמחמיר בהלכות ארץ ישראל מקל בהלכות יחס לאדם האחר [שמאלני, ערבי]). לצערי זהו יחס מתאמי (ולא סיבתי בהכרח)!

מרגלא בפומיהו דתלמידי ישיבת הר עציון שהרב ליכטנשטיין (המתגלח לקראת שבת בימי ספירת העומר) אינו מקל בדיני גילוח בספירת העומר, אלא מחמיר  בדיני כבוד שבת.

גם פסיקותיהם המקלות של אנשי ועד ההלכה הן תפיסות מחמירות. ההחלטה לאכול בצהרי תשעה באב מחמירה בתפיסת שיבת ישראל לארצו כנס גדול המאזן את חורבן בית שני באופן חלקי (אין ביטול של הצום אלא צמצום שלו).

ג. תיאורו של נדב את האיזונים בהלכה נכון לדעתי יותר בהיבט האישי. כל אדם יוצר איזונים בעולמו ההלכתי. האם ניתן לראות את האיזון בתוך ההלכה כדבר קבוע? מסופקני. ההלכה נקבעה ע"י בני אדם שאין דומה נפשם זו לזו. המערכת האיזונית של סורא שונה מזו של נהרדעא ומזו של מחוזא. 

גישת נדב מזכירה לי את דברי הראי"ה קוק באורות התורה המציג את התורה כגוף שלם ומפורט. גם אם הדברים יכולים להתקבל ביחס לתורה שבכתב, צריך תמימות גדולה בכדי להאמין שיתקבלו ביחס לתורה שבע"פ!

משהו חדש מתחיל. משהו חדש יסתיים?

שינוי מהותי בכך שבנט מנהיג את הבית היהודי הוא שבנט לא ילך אחרי רבנים. מעניין היה לראות את ש"ס פונה לרבני הציונות הדתית שידברו על לב בנט להסיר את גזירות לפיד מן הציבור החרדי.

אבל לבנט יש כיפה קטנה, אין זקן והוא לוחץ יד לנשים. אלה סממנים של אדם שהולך אחרי דעותיו ולא אחר רבניו.
במובן זה מדובר בחידוש משמעותי בהנהגת הציונות הדתית.

חידוש זה מאפיין את המצב בשטח. רוב האנשים בציונות הדתית שבעים מהליכה אחרי רבנים. אין להם צורך במי שיאמר להם מה לחשוב אודות סירוב פקודה, שמירת נגיעה וכו'. מדובר במעמד ביניים שמאד דומה לזה שהצביע בציבור החילוני ל"יש עתיד" ואין פלא בחיבור בין לפיד לבנט.

מרגלא בפומיה של הרב יהודה ברנדס שהדת היהודית מחנכת לחירות קשה בה האדם בוחר ולא הרבנים בוחרים עבורו. בעבר פניתי אליו בשאלת רב והוא אמר לי שאבחר את הפסיקה שאני רוצה באותו נושא ויהיה מי שימצא לי פתח הלכתי. דברים אלה העבירו אלי את כובד משקלה של הפסיקה ההלכתית ועד היום חקוק בי אותו משפט. "עשה לך רב" והעיקר הוא ה"עשה לך" ולא הרב.

החסרון הוא שמעמד הביניים החילוני והדתי אינו בוחר ברוח אלא בחומר. השינוי שרוצים הוא כשיושבים על כוס קפה או לאחר הזמנת נופש בדקה ה90 בחו"ל או עוד איזה שהוא חפץ לא נצרך באתר בא בטוב וכיו"ב.
מאידך שינוי זה מבטא רצון של אנשים בעצמאות ולא בתלות.

מבחנם של לפיד ובנט יהיה עד כמה ירצו שים את עצמם במרכז. אם לפיד יבחר בתפקיד שר החוץ, הוא לא יהיה שונה מעמיר פרץ שנשא בתפקיד הבטחון. הוא לא יקח תיק שישא את האג'נדה החברתית שבזכותה נבחר.
ישנה מסורת פרלמנטרית ומסורת של מצביעים שיש להתייחס אליה בכבוד גם כשמשהו חדש מתחיל.

האם יאיר יתגלה כיהיר? האם אמרותיו של נפתלי יהיו שפירות באזני בוחריו? ראו את המאמר הבא ואת המונח האכדי הבא בעקבות דברי פרופ' וינפלד: שליח חכם- שלום בין מלכים ישכין.

בחירות 2013

א. שמעתי היום בשם הרב שטיינזלץ שהבחירות שקולות להליכה לבית הכסא: נכנסים ביחידות, משלשלים ואחרי שיוצאים לא רוצים לדבר על זה.

ב. סיסמת ש"ס: "את אחי אנכי מבקש". כשיוסף שאל זאת, אחיו לא סבלו אותו בגלל שחשב על עצמו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים".

ג. שיקול בבחירות שלא מודגש: מעבר לאידיאלוגיה ודאגה לאינטרסים שונים, אין בדיקה מעמיקה של מי הפרלמנטרים וכמה הם עשו בקדנציה הנוכחית למען החברה.
אמנם, בבחירות אלה ייבחרו הרבה צעירים עם חלב על האייפון, אבל עדיין לדעתי מן הראוי להצביע למי שעשה ויעשה פרלמנטרית, ושיש לו את הכח להתעסק בדם שפיר ושליה.

ד. במקור ראשון התפרסמה כתבה של ישי פרידמן על בחירת המגזר הערבי שלא לבחור. יפה בעיניי שמגזין ימני סוקר את הבחירות במגזר הערבי בצורה הגונה, מקיפה ומעניינת.

בית הלל וועד ההלכה- "מי כאן הלל"?

א. מי שהולך לשירותים ומיד אח"כ רוצה ליטול ידיו לאכול לחם: כמה נטילות יטול? שהרי יש שאמרו שילכלך ידיו בין נטילה לנטילה בכדי שברכתו השניה לא תהא לבטלה!

בנך הקטנטן או אדם זר בביהכ"נ פונה אליך "בין הפרקים" או באמצעיתם: התשיב מפני כבודו? 
היכן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה? ובראשונה, כבוד הבריות: מידת הכבוד שלי לעצמי, להגיון שלי ולסובב אותי.
כמה ימים סופרים היום (ולא אתמול) לעומר? מה יקרה אם מישהו יאמר את מספר הימים? למה ללכת עקום?
ומה עם חלב עכו"ם ואבקת חלב עכו"ם? ומיהו היום בכלל עכו"ם? 
בקיצור, כמה לתת להלכה להיות כמו אהרון ברק: הכל שפיט? אולי: האם אפשר לתת לכל להיות שפיט אבל באופן אחר? האם ההלכה יכולה להיות פחות קטנונית?
הרב  קוק כותב בעין אי"ה למסכת ברכות שקיימת מחלוקת בין רבינו בחיי לראב"ד האם קיים תחום רשות בחיים הדתיים. והם הם הדברים.

ב. ושוב לחוויות החיים המכוננות: בארוחת ערב- בישיבה בה התחנכתי בעבר- חילקו קלחי תירס. נעמד אחד הבחורים והכריז שאל לנו לאכול מהתירס בשל חשש תולעים. יש להפריד גרעין גרעין, לבדוק ולאכול.


ג. לאחרונה שמעתי וקראתי על קבוצת אנשים בציבור הדתי לאומי הנקראת בית הלל החותרת לדיאלוג עם החברה (גם ברמה הלכתית) מתוך מחוייבות מלאה להלכה (כלשונם). ראו את אתר הקבוצה ומצעה. 
חייבים להודות שלקבוצה גדולה זו של אנשי דת ורוח יש אומץ. הם מעזים לגעת בתחומים רגישים ומביעים עמדות הקשות לעיכול ע"י לא מעט אנשים. ראו למשל את התייחסותם במצע לנכרים החיים בישראל.

שימו לב למשפט הראשון בהגדרת זהות הקבוצה: "אנו מאמינים בנצחיותה של תורת ישראל ומחויבים באופן מוחלט להלכה היהודית". 

ד. וכאן אני חוזר לשאלות הבוערות בחיי היום הפשוטים של אורתודוקס שחי חיי נפש מלאים; שקשוב לסביבתו וחש בכבלי ההלכה. שמבין שהלכה היא דיסהרמונית, ולא עושה מעובדה זו דרשה חגיגית (על היופי שבדיסהרמוניה) בפני המאזינים לו, אלא מתבאס מכל מיני פקקי תנועה- קצרים וארוכים- המעכבים אותו מלהגיע ליעדים פרוזאיים של לאכול, להתייחס לזולת ועוד ועוד ועוד.

אני שב לשאלות אלה כי להן לא יתנו תשובה חדשה: לא בית שמאי ולא בית הלל. בדברים הללו אין בשורה חדשה! בגלל שרוב חיינו הם בבעיות הקטנות (וכאן דעתי הפוכה מדעה זו).

ה. ברצוני להסב את תשומת הלב לועד אנשי הלכה רציני ביותר אשר מגדירים עצמם כקונסרבטיבים. 
אציג בפני קהל הקוראים שתי פסיקות מקלות, מפתיעות ואמיצות שלהם. לענ"ד, אלה בית הלל האמיתיים. 

השוו לדברי התוספתא במסכת כתובות: "כשהיו בני אלכסנדריא מקדשין נשים, אחר בא וחוטפה מן השוק, ובא מעשה לפני חכמים, בקשו לעשות בניהן ממזרין, אמר להם הלל הזקן, הוציאו לי כתובת אמותיכם, הוציאו לו וכתוב בה: כשתכנסי לביתי תהוי לי לאנתו (=לאשה) כדת משה וישראל".
כמה אומץ היה להלל הזקן לעשות צעד נועז שכזה!

ו. ה"צרה" היא שהם מגדירים עצמם כקונסרבטיבים, וזה יכול להעלות ריח של כפירה ע"י מי שמאמין בנצחיות תורת ישראל ומחוייב באופן מוחלט להלכה היהודית. 

אבל בכל זאת שתי פסיקות אמיצות ומנומקות:

הראשונה, בדבר הפסקת צום תשעה באב אחר המנחה

והשניה, בדבר אכילת קטניות בפסח ע"י קהל עדת ישראל

ז. אנשים אלו עושים שימוש בכלי המחקר האקדמי של מדעי היהדות במסגרת הפסיקה שלהם.
מכאן מקנן החשש בפני אורתודוקסים רבים מן העמלקי הקופץ לאמבטיה הרותחת ומקרר אותה;
חשש הניבט מן המתודה האקדמית של מדעי היהדות.
ולפיכך, מחקר אקדמי של מדעי היהדות, יוצר דיסוננס עמוק בין המסורת השמרנית לזו המתחדשת.
ביתר דיוק: הוא לא יוצר! הדיסוננס קיים בעצם חיינו בעולם הרחוק מן העולם בו התהוותה מסגרת ההלכה הפרושית, של חז"ל וממשיכיהם. המחקר האקדמי רק חושף את הפערים שקיימים בתוכנו; שרוחשים להם בלבם של לא מעטים שהקו המנחה בחייהם אינו הקו של "בא לי"= "די עם החפירות ועם החומרות האלה"= "אני לא קשור לעולם העתיק והמנוון הזה של החיים הדתיים"= "תנו לי רק מצוות שכליות ולא שמעיות"= "אני רוצה מהות ולא שטויות".

ח. ראו גם פה ופה 

ט. ניתוח מעמיק של המשבר בין אמונת ישראל סבא לעולם מדעי היהדות נעשה ע"י פרופ' משה הלברטל בהרצאה שאתייחס אליה- ב"ה- בפוסט קרוב.