חכם על קטנים

אחד מזכרונותי מעבודתי בשירות בתי הסוהר הוא מקבוצה טיפולית לעבריינים שהיו שפוטים על עבירות אלימות. רובן של העבירות היה כרוך בשוד.

לו היו שואלים אותי לפני שקראתי את כתב האישום של העבריינים את מי הם שדדו, הייתי משער ששדדו בנק או עבריין אחר וכיו"ב. זאת בשל חזותם המאיימת וכוחם הפיזי הרב. מה שהסתבר לנו ככל שהכרנו את העבריינים שרובם המוחלט שדד קשישים, וזאת לאחר שכפתו אותם או שביזו אותם והטילו עליהם את מוראם.

עימתנו אותם עם הקטנות שלהם ועם היותם חכמים על קטנים.

מסתבר שכך ארע גם הלילה (שוב) בתיכון הדו לשוני בירושלים. כתובות הנאצה הפכו לחלק משגרת החיים של באי בית הספר, אולם שריפה היא אירוע אלים במיוחד. היו יכולים המציתים והמנאצים ללכת לתיכון בו לומדים רק ערבים ולרשום עליו כתובות נאצה, אולם הם בחרו בחוליה חלשה יותר (כלפי חוץ) ורגישה יותר, ואף הרחיבו את היריעה של ההתנגדות: לא רק מוות לערבים, אלא גם התנגדות להתבוללות.

בכך אגב חשפו לדעתי המבצעים את השתייכותם לחברה מסורתית דתית, ואני רוצה לקוות שלא מדובר בחבורה של נערים ששמעו בשבת דרשה- שיש בה הסתה כנגד לבן/עשו- שקושרה ע"י הדרשן למעשה ההתבוללות הנוראי בתיכון הדו לשוני, ומיד בצאת השבת הלכו ליישם את אשר שמעו בבית הכנסת השכונתי, ולא חיכו להפטרת השבת הבאה: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר.

מן הראוי להקדיש דיון לסוגיית ההתבוללות אולם בפוסט אחר בזמן אחר ב"ה))

אם השמאל ואימינה

לזכרם של הנרצחים בעת תפילת "שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד עלינו ועל כל ישראל עמך"

לאחרונה אני קורא עם תלמידי- הן בתיכון הדו לשוני והן בישיבה התיכונית שפע- טקסטים של דויד גרוסמן שנישאו כנאומים במהלך מבצע "צוק איתן" ואת תגובותיהם של ד"ר אליעזר מלכיאל ושל הרב שרלו למאמרים אלה.

הטקסטים של גרוסמן חידדו אצלי מספר תובנות שאני מבקש לחלוק.

לדעתי, גרוסמן חי את המאבק בין העמים כמאבק בין יחידים. השפה שלו היא פסיכולוגיסטית (כמו בספריו) והוא אינדיבידואליסט. כלומר, המאבק בין יהודים למוסלמים הוא מאבק בין שני אחים כבתיאור המקראי- יעקב ועשיו. עקרון חשוב בהשקפתו של פסיכולוגיסט הוא הוליסטיות, כלומר, נסיון להתייחס לכל צידי המטבע ולומר אמירות שאינן מדירות קבוצה כלשהי מהתייחסות. הביקורת על גישה כזו תהיה בכך שאינה מבחינה בין טפל לעיקר, והיא מתקשה לקבוע אמות מידה מוסריות בחפשה שוב ושוב אחר ההגיון העומד מאחורי התנהגותו של כל אחד מהצדדים.

מאידך, השפה בתקשורת ובמיוחד לאחרונה היא על מאבק דתי בין העמים. הרצח בבית הכנסת בהר נוף ולפניו מאבקי השליטה בהר הבית מעידים לדעתם של כמה בעלי טורים ופוסטים משכילים שאנו בעיצומו של מאבק דתי. כך סבר גם הרב פרומן שסבר ששלום יתחיל משלום בין דתי. על כך נאמר "אשרי המאמין" תרתי משמע! לאחרונה שמעתי הרצאה של ד"ר קידר הטוען שהאיסלאם נשען על תפיסה שמבטלת את הדתות האחרות. בהנחה שלפחות חלק מן המאמינים האיסלאמים שיש להם השפעה על דעת הקהל הערבית חושבים כך, הרי שטיעון זה- ששורשו של המאבק הוא דתי- מחזיק מים.

התפיסה הדתית נשענת על השקפה מקראית הרואה בדת ביטוי ללאום, ונמצאת על הקוטב הנגדי לתפיסה האינדבדואליסטית. בתפיסה הדתית מקראית המאבק הוא בין קבוצות, וככזה אין לפרט חשיבות מיוחדת כבימינו. הפרט הוא יציר הכלל והוא פועל למענו.

החברה הערבית במדינת ישראל- בהיותה חברה יותר מסורתית ופחות מערבית וחילונית מזו היהודית- שמה לדעתי את הדגש על המימד הלאומי דתי. מקומו של הפרט המודגש בחברה המערבית הדמוקרטית (אשר מכריעה לבסוף ע"פ הרוב!!) שונה מן התפיסה המוסלמית.

מפגשים בין עמים יכולים להיות מועילים בהיותם נותנים מקום לאחר ורואים אותו, אך קודם כל בהנחות יסוד המשותפות לשני העמים. אלא שגרוסמן השמאלן אינו דומה למוסלמי השמאלן. גרוסמן פסיכולוגיסט אינדבדואליסט, והשמאלן המוסלמי הוא המגורש מאדמת עמו, והרואה את טובת עמו ואת צרתו גם כאשר זכויות בסיסיות נרמסות במטרה הכללית למען העם. לפיכך, יכול ערבי משכיל וביקורתי לראות ביתר קלות את סבל בני עמו מאשר לראות את עוולות החמאס כלפי בני עמו.

עמדות אופוזיציוניות שמאליות במגזר הערבי נתקלות בהרבה פחות סלחנות מאשר כאלה המצויות במגזר היהודי. הביקורת כלפי החברה הישראלית על אי היותה דמוקרטית ושוויונית גדולה בהרבה על הביקורת כלפי החברה הערבית שעקרונות הדמוקרטיה וערכי החברה המערבית מתנגשים עם ערכים אחרים.

לדעתי, עמדתו של גרוסמן מתקבלת ביתר קלות בחברה היהודית מאשר בחברה המוסלמית. לכן הסיכוי להנחות יסוד משותפות בין השמאלן המוסלמי (אם יכולה להיות יצירה כזו, כפי שמקשים על השידוך יהודי- דמוקרטי) לזה היהודי קלוש עד בלתי אפשרי.

ימים לא קלים עוברים עלי ועל שאר צוות התיכון הדו לשוני. על אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמידים.

תלמידיי שאלו אותי מדוע תלמידים יהודים עזבו את התיכון עד היום ופנו לתיכונים אחרים בירושלים. לא ידעתי להשיב להם. כיום נראה לי שאולי הפער בהנחות היסוד שניסיתי להציג כאן הוביל להבנה ש"אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה".

כיום יש גרעין משמעותי של קבוצה יהודית בתיכון, גרעין איכותי ומעורר השראה. לא עוברים עליו ימים קלים כמו על שאר התלמידים. ימים יגידו מה יקרה שם. האם גדר הפרדה לפנינו או שיתוף. האם תתכן שמאלנות מוסלמית עם עמידות לאורך זמן? כיצד יכריע השמאלן היהודי באשר לסביבתו בבגרותו?