יש עתיד יהודי

לאן פני הממשלה החדשה?

א. רובם באו לעבוד.

ב. בנט ולפיד חושבים כעת שאם הדייטים ביניהם ימשיכו לצבור תאוצה, הם יחברו יחדיו בבחירות הבאות. אינני יודע אם שם מפלגתם יהיה זה שבכותרת הפוסט, אבל הם יהיו שותפים בתפיסה הבטחונית והכלכלית.

דחיקת החרדים תקבל תמיכה משלי יחימוביץ וממשה יעלון שיתמודד על ראשות הליכוד בהנחה שנתניהו יפרוש.

אם נתניהו ימשיך עוד קדנציה, הוא יפסיד את הבחירות וגדעון סער יתמודד מול יעלון. יעלון בעל החינוך הסוציאליסטי המתון עשוי לחבור לאנשי העבודה ולאנשי הבית העתידי. 

ג. נראה שהאגו אינו המרכיב המרכזי בבולדוזרים החדשים שבאו לעבוד. 

מה כן? הם לא יסבלו בטלנות וביורוקרטיה.

אלא שכנגד תפיסתם נאמר במדרש ויקרא רבה (פרשה לד; הארמית מתורגמת חלקית בהמשך): 

"אמר העשיר לעני: לית את לעי ונגיס?! חמי שקיין חמי כרעין חמי קפדיין!! אמר לו הקדוש ברוך הוא:  לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו אתה מכניס לו עין רעה "

כלומר, אומרים העשירים בנט (אקזיט מוצלח) ולפיד (פרסם את בנק הפועלים וגרף לכיסו מליוני שקלים; חבר של יעקב פרי) לנציגי החלשים: מדוע אין אתם אוכלים ועמלים?! ראו רגליכם ובשרכם! בריאים אתם! הפסיקו להתבכיין ולכו לעבוד!

עונה הקב"ה להם: הפסיקו להביט בחלש פן תתנו עין רעה במעט הטובה שיש לו! התמקדו בשלכם!

לפעמים יכולה להיות עין רעה רק מכוונות טובות פטרנליסטיות כלפי הזולת. מכך יצטרכו להיזהר פרנסי ציבור והורים לילדים.

ד. השלכה חשובה: דחיקת החרדים וש"ס.

בין אם ילך הרב עובדיה יוסף לעולמו בשנים הקרובות ובין אם לאו, נכונה לנו בוקה ומבולקה בש"ס. בקבוצה שססמאותיה בבחירות האחרונות היו מן הסוג של "משמחים את מרן", תופס האיש את מרכז הבמה. והיכן שהמרכז הוא איש ולא תפיסה, נכונה לנו מלחמה בין כיתות המייצגות לדעתן נאמנה את אותו האיש.

קיים חשש לליבוי הרחוב ע"י הסיעות הללו ולמרי אזרחי כלפי החברה הישראלית. 

כבר דרעי מרהיב עוז לצייץ בפייסבוק אחרי שהורשע וישב בבית הסוהר ולא הביע חרטה על מעשיו. 

אני מתקשה לראות מיתון בהתנהגות הציבור החרדי בשנים הקרובות כתוצאה משינוי עמדות הממשלה החדשה. 

 

(בכל זאת, יש לציין להבדל מהותי בין ש"ס ההולכת אחרי מנהיג אחד שאין לו תחליף, לבין יהדות התורה הנסמכת על רב ישיש המתחלף מדי מספר שנים).

ה. ומן החרדים לפסח: אחד מחידושיה המרכזיים של ההגדה הוא היעדרו של משה מסיפור זה. לא מלאך ולא שרף הוציאנו ממצרים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזאת- כמובן- בשונה מן העמדה הנוצרית המשליכה יהבה על אותו האיש. עמדה איתנה היא בהעברת מסר מדור לדור- מאב לבנו- ולא בהיסמכות אחרי בשר ודם, יהא יוצא דופן אשר יהא.

 

ענייני דיומא

א. מחאת הרבנים כנגד בנט. 

ראו את הכתבה הבאה. הרבנים מפספסים את העניין שלא בנט הוא הבעיה אלא הציבור שברח להם. כיום למוקדי התורה שבהר המור ושלוחותיה אין השפעה מהותית במגזר הדתי, ואפילו בקרב אנשים השומרים קשר לעולם הרוח והתורה.

הולכת ומתהווה לנגד עינינו אורתודוקסיה שלא הולכת אחרי רבנים. יש כזו אורתודוקסיה מבית היוצר של הרב יהודה ברנדס. ואגב, האורתודוקסיה הזו כוללת את אורי אריאל ואת אורי אורבך ואחרים ברשימת הבית היהודי. אין כאן דיקטטורה של בנט, למרות הכריזמה והבטחון שלו. 

ב. פסיכולוגיה פוליטית. נשאו ונתנו מוצרות בלבנה (משנת סוטה ו, א) ויצא קול שלרעיית רה"מ יד ורגל בעניינים שונים במשרד. בהנחה שדברים בגו, מה קורה לפנינו?

רה"מ אינו אדם חלש. ראש ממשלה מנוסה כנתניהו אינו נראה אדם שיתקפל בפני גחמות רעייתו. לכל הפחות בענינים מקצועיים. 

מדוע אם כן רעיית ראש הממשלה כל כך מעורבת- לכאורה- בענינים לא לה?

מצדה, נראה שיש לה עניין להשפיע. לשלוט. לקבוע.  נראה שמערכות יחסים מאד משפיעות עליה ורמת הפגיעות שלה בעניין מי שאינו הולך אחרי בעלה גבוהה מאד. לכן תתערב "לטובה" במינויו של יובל שטייניץ שהלך שנים אחרי נתניהו, ולרעה במו"מ עם בנט שרחוק מלהיות זהיר בדבריו ואמר שעבר אצלה קורס טרור בראיון לרדיו. 

אבל לא ברור למה רה"מ כנוע למולה. 

נראה לי שאולי יש לרעיית רה"מ סוד אודות בעלה. הסוד הוא זה שמעכב את נתניהו מלהיות שורר בביתו. ובלשכתו.

אבל איזה סוד יכול לגרום לרה"מ להסכים לדיל הכמוס עם רעייתו? מה יגרום לרה"מ לחשוש לכבודו ואולי אף ליותר מכך?

אם כנים אנחנו, ראו מהו כוחו של סוד אישי והשפעתו על מעגלים כ"כ רחבים. נכנס בנט. יצא סוד.

ג. בכתבה שבסעיף א נכתב שהרב טאו הצביע לש"ס בבחירות. מדהים אותי כמה מחנך יכול להיות רחוק מן המעגל הציבורי אליו הוא שייך ברמה חלקית.

ועוד בכתבה: רבני הר המור מתנגדים למינויו של הרב סתיו. אם זה נכון, הלא הוא בשר מבשרכם שלמד בהיכל מרכז הרב במשך שנים?! 

אלא שכדרכו של עולם, אדם משים את הקרוב לו רשע ומתקרב אל הרחוק ממנו. מעדיפים חרדים הרחוקים מכלל ישראל על פני דתיים חושבים המעוניינים ביקרתו של ציבור רחב.

ד. פרסיקו ממשיך להשמיץ את הרב סתיו.

פרסיקו משמאל, הרב טאו מימין. 

והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה?

ה. כ"ז בניסן יום הזכרון לשואה ולגבורה. 

בחדש ניסן אין אומרים תחנון ע"פ ההלכה.

יש לייסד אמירת תחנון ביום השואה.

תוכו אכול! קליפתו זרוק!

אני עוקב אחר הבלוג של תומר פרסיקו "לולאת האל".
הוא איש מרשים, בעל ידיעות רבות ויכולת ניתוח מרשימה. אני מפנה אליו מפעם לפעם ומוצא בדבריו טעם לענות בהם.
מפעם לפעם אני חש אי נוחות מסגנון הכתיבה שלו ולאחרונה התחדד העניין הבא.

פרסיקו הזמין עצמו ללשכתו של רבה של שהם המיועד לכהונת רב ראשי- הרב סתיו- בכדי לתהות על קנקנו ולראות אם יש חדש תחת השמש הרבנית. ממצאיו של פרסיקו היו שמדובר באורתודוקסיה הישנה והפטרונית. כפי שתראו בציטוטיו שהובאו בסוף הפוסט, פרסיקו אינו מתאכזב מהאורתודקסיה אלא מחוסר ההכרה במציאות. לדידי, זו האורתודוקסיה. היא לא זורמת עם המציאות.   ולכן איני מסכים עם תובנתו של פרסיקו שלהלן.
מהכא להתם, הוא הספיק לכתוב במספר במות ולהציג את חולשתו של הרב סתיו.

אני לא מבקש להתעכב על התוכן. אני מסכים עם פרסיקו ברוב ביקורתו על הרב סתיו.
אבל אני שואל: איפה פרסיקו חי? החברה החרדית (הליטאית וש"ס) השתלטה על מוסדות הרבנות.
כעת ישנה הזדמנות ממשית לדמות ישרה, הגונה שעושה הרבה חסדים ומעשים טובים, ופרסיקו עוסק בעתיד הבעייתי והלא מושלם במקום לראות את ההווה המזעזע.
על כגון דא אמרו: ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את מקדשנו.

ואם באשר לענוותנותו של אבקולס נתהה האם מדובר באירוניה או בענוה, תוהה אני יותר ויותר באשר לקשרי הצורה והתוכן אצל פרסיקו.
אני מצייר לעצמי אינטלקטואל המשכים לכוס קפה בשלוות נפש סטואית על פי רוב ומבקר את אלו שלא מאפשרים נישואין אזרחיים וכיוצא בהנה עוולות כנגד מצביעי מרצ השייכים למילייה מסויים מאד. פרסיקו עסוק בדאגה לכלל החברה הישראלית, אולם תמהני אם הוא שוכן במגדל הבלוג (המצויין) שלו או בתוך עמו הוא יושב.

הרב סתיו הוא רב טוב כי אכפת לו מהסובב אותו. מה אכפת לי כמה הוא פטרון כלפיי וכלפי אחרים?
אלה שאכפת להם יותר משינויים לא מושלמים מדי מקלקלים את השורה.

סגנונו הבוטח והמשתלח של פרסיקו (המשתלח מצוי יותר בפרסומים בבלוג שלו ופחות בפרסומים בבמות מעודנות כגון זו של בית אבי חי) מעיד על כך שהחברה הישראלית שהוא רואה לנגד עיניו מצומצמת מאד, ולא רואה את בעיות השעה העיקריות של החברה הישראלית.

ומאידך, טוב לראות איש בעל השכלה אקדמית מרשימה מחובר מאד למושא חקירתו.

אסיים בשני ציטוטים של פרסיקו. כאשר אני קורא את פרסיקו אני רואה רק את סעיף ב. לא את סעיף א. אולי אני טועה.
א. אפתח בעמדתי: אני מעוניין שהרב סתיו יבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. עם כל חסרונותיו מבחינת ההשקפה האזרחית והדתית שלי, הוא כנראה טוב יותר מכל המועמדים האחרים, ומחלקם בהפרש ניכר. אני גם מעוניין שהרבנות הראשית תמשיך להתקיים , וגם זאת למרות שלכאורה התמוטטותה תביא לעלייה מהירה בחופש הדת. אני מאמין שאנחנו בדרך לחופש דת (לפחות בענייני נישואים) בכל מקרה, וגם אם כהונתו של הרב סתיו תאריך את חיי הרבנות, היא לא תצליח לעצור את ההתפתחות לכיוון הזה.

ב. אז למה התאכזבתי מעמדותיו של הרב סתיו? התאכזבתי ממה שלדעתי מסמן חוסר הכרה מצדו של סתיו במציאות הנוכחית, וחוסר רצון מצדו להביא את ההלכה להתמודדות עם המציאות הנוכחית. כלומר יש כאן שתי רמות של חציצה בין התורה על פי הרב סתיו למציאות: ראשית, היא לא מכירה אותה. שנית, היא לא מפנימה אותה.

יום יבוא וידחפו ל"רבה ראשית לישראל". למה לא בעצם? רבה ראשית אשכנזית ו/או ספרדית?

כח דהיתרא עדיף

בפוסט אודות בית הלל העירני ידידי נדב אטינגר מספר הערות (מופיעות כתגובה על הפוסט) ועל אחת מהן מבקש אני להתעכב.

נדב כותב: לא עיינתי לעומק בכל תשובות וועד הרבנים אלא רק בהתרשמות כללית אך מהתרשמות ראשונית עולה בי השאלה האם אצלם [וגם אצל רבני בית הילל] יתכן מצב של חומרי בית הילל לעומת קולי בית שמאי כפי שהייה בתקופת התנאים? 
כאמור אני מביא שאלות אלו כפתיחה למחשבה שניתן להרחיב עוד הרבה. משאלות אלו ועוד בעקבות הרשימה עולה אצלי המחשבה כי ההלכה היא מערכת עם כללי התנהלות משלה ויתכן כי יש בה לא מעט סרבול אולם כמערכת היא מכילה בתוכה איזונים פנימיים חומרות מחד וקולות מאידך ואלו ואלו באים לידי ביטוי לעיתים קרובות בצורה פורמאלית ולעיתים מנוכרת, אך בסוף בדרכה המפותלת יוצרת ההלכה מציאות שלמה. 
מטבעם של מערכות שהם יכולות לעבור שינויים. אך אם שינוי זה יהיה דרסטי מידי ויחול רק על מיעוט חלקי המערכת ולא יכלול את מכלול הגורמים המרכיבים את המערכת, במקום שינוי תהיה קטסטרופה ופירוק. אני מודה שזה מרתיע אותי. 

באשר לעניין החומרות- שהאורתודוקס האשכנזי המצוי חייב אותן לשם שמרנותו- ברצוני להעיר:

א. מי אמר שצריך חומרות בעולם? 

ב. כמעט כל חומרא באה לידי קולא ולהיפך. מי שמחמיר בצניעות מקל לרוב ביחס לכבודן של נשים והעצמתן (אע"פ שלטענתו הצניעות היא העצמת האשה); מי שמחמיר (לרוב) בצדק הלכתי מקל בצדק חברתי; מי שמחמיר בהלכות ארץ ישראל מקל בהלכות יחס לאדם האחר [שמאלני, ערבי]). לצערי זהו יחס מתאמי (ולא סיבתי בהכרח)!

מרגלא בפומיהו דתלמידי ישיבת הר עציון שהרב ליכטנשטיין (המתגלח לקראת שבת בימי ספירת העומר) אינו מקל בדיני גילוח בספירת העומר, אלא מחמיר  בדיני כבוד שבת.

גם פסיקותיהם המקלות של אנשי ועד ההלכה הן תפיסות מחמירות. ההחלטה לאכול בצהרי תשעה באב מחמירה בתפיסת שיבת ישראל לארצו כנס גדול המאזן את חורבן בית שני באופן חלקי (אין ביטול של הצום אלא צמצום שלו).

ג. תיאורו של נדב את האיזונים בהלכה נכון לדעתי יותר בהיבט האישי. כל אדם יוצר איזונים בעולמו ההלכתי. האם ניתן לראות את האיזון בתוך ההלכה כדבר קבוע? מסופקני. ההלכה נקבעה ע"י בני אדם שאין דומה נפשם זו לזו. המערכת האיזונית של סורא שונה מזו של נהרדעא ומזו של מחוזא. 

גישת נדב מזכירה לי את דברי הראי"ה קוק באורות התורה המציג את התורה כגוף שלם ומפורט. גם אם הדברים יכולים להתקבל ביחס לתורה שבכתב, צריך תמימות גדולה בכדי להאמין שיתקבלו ביחס לתורה שבע"פ!

משהו חדש מתחיל. משהו חדש יסתיים?

שינוי מהותי בכך שבנט מנהיג את הבית היהודי הוא שבנט לא ילך אחרי רבנים. מעניין היה לראות את ש"ס פונה לרבני הציונות הדתית שידברו על לב בנט להסיר את גזירות לפיד מן הציבור החרדי.

אבל לבנט יש כיפה קטנה, אין זקן והוא לוחץ יד לנשים. אלה סממנים של אדם שהולך אחרי דעותיו ולא אחר רבניו.
במובן זה מדובר בחידוש משמעותי בהנהגת הציונות הדתית.

חידוש זה מאפיין את המצב בשטח. רוב האנשים בציונות הדתית שבעים מהליכה אחרי רבנים. אין להם צורך במי שיאמר להם מה לחשוב אודות סירוב פקודה, שמירת נגיעה וכו'. מדובר במעמד ביניים שמאד דומה לזה שהצביע בציבור החילוני ל"יש עתיד" ואין פלא בחיבור בין לפיד לבנט.

מרגלא בפומיה של הרב יהודה ברנדס שהדת היהודית מחנכת לחירות קשה בה האדם בוחר ולא הרבנים בוחרים עבורו. בעבר פניתי אליו בשאלת רב והוא אמר לי שאבחר את הפסיקה שאני רוצה באותו נושא ויהיה מי שימצא לי פתח הלכתי. דברים אלה העבירו אלי את כובד משקלה של הפסיקה ההלכתית ועד היום חקוק בי אותו משפט. "עשה לך רב" והעיקר הוא ה"עשה לך" ולא הרב.

החסרון הוא שמעמד הביניים החילוני והדתי אינו בוחר ברוח אלא בחומר. השינוי שרוצים הוא כשיושבים על כוס קפה או לאחר הזמנת נופש בדקה ה90 בחו"ל או עוד איזה שהוא חפץ לא נצרך באתר בא בטוב וכיו"ב.
מאידך שינוי זה מבטא רצון של אנשים בעצמאות ולא בתלות.

מבחנם של לפיד ובנט יהיה עד כמה ירצו שים את עצמם במרכז. אם לפיד יבחר בתפקיד שר החוץ, הוא לא יהיה שונה מעמיר פרץ שנשא בתפקיד הבטחון. הוא לא יקח תיק שישא את האג'נדה החברתית שבזכותה נבחר.
ישנה מסורת פרלמנטרית ומסורת של מצביעים שיש להתייחס אליה בכבוד גם כשמשהו חדש מתחיל.

האם יאיר יתגלה כיהיר? האם אמרותיו של נפתלי יהיו שפירות באזני בוחריו? ראו את המאמר הבא ואת המונח האכדי הבא בעקבות דברי פרופ' וינפלד: שליח חכם- שלום בין מלכים ישכין.

בחירות 2013

א. שמעתי היום בשם הרב שטיינזלץ שהבחירות שקולות להליכה לבית הכסא: נכנסים ביחידות, משלשלים ואחרי שיוצאים לא רוצים לדבר על זה.

ב. סיסמת ש"ס: "את אחי אנכי מבקש". כשיוסף שאל זאת, אחיו לא סבלו אותו בגלל שחשב על עצמו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים".

ג. שיקול בבחירות שלא מודגש: מעבר לאידיאלוגיה ודאגה לאינטרסים שונים, אין בדיקה מעמיקה של מי הפרלמנטרים וכמה הם עשו בקדנציה הנוכחית למען החברה.
אמנם, בבחירות אלה ייבחרו הרבה צעירים עם חלב על האייפון, אבל עדיין לדעתי מן הראוי להצביע למי שעשה ויעשה פרלמנטרית, ושיש לו את הכח להתעסק בדם שפיר ושליה.

ד. במקור ראשון התפרסמה כתבה של ישי פרידמן על בחירת המגזר הערבי שלא לבחור. יפה בעיניי שמגזין ימני סוקר את הבחירות במגזר הערבי בצורה הגונה, מקיפה ומעניינת.

בית הלל וועד ההלכה- "מי כאן הלל"?

א. מי שהולך לשירותים ומיד אח"כ רוצה ליטול ידיו לאכול לחם: כמה נטילות יטול? שהרי יש שאמרו שילכלך ידיו בין נטילה לנטילה בכדי שברכתו השניה לא תהא לבטלה!

בנך הקטנטן או אדם זר בביהכ"נ פונה אליך "בין הפרקים" או באמצעיתם: התשיב מפני כבודו? 
היכן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה? ובראשונה, כבוד הבריות: מידת הכבוד שלי לעצמי, להגיון שלי ולסובב אותי.
כמה ימים סופרים היום (ולא אתמול) לעומר? מה יקרה אם מישהו יאמר את מספר הימים? למה ללכת עקום?
ומה עם חלב עכו"ם ואבקת חלב עכו"ם? ומיהו היום בכלל עכו"ם? 
בקיצור, כמה לתת להלכה להיות כמו אהרון ברק: הכל שפיט? אולי: האם אפשר לתת לכל להיות שפיט אבל באופן אחר? האם ההלכה יכולה להיות פחות קטנונית?
הרב  קוק כותב בעין אי"ה למסכת ברכות שקיימת מחלוקת בין רבינו בחיי לראב"ד האם קיים תחום רשות בחיים הדתיים. והם הם הדברים.

ב. ושוב לחוויות החיים המכוננות: בארוחת ערב- בישיבה בה התחנכתי בעבר- חילקו קלחי תירס. נעמד אחד הבחורים והכריז שאל לנו לאכול מהתירס בשל חשש תולעים. יש להפריד גרעין גרעין, לבדוק ולאכול.


ג. לאחרונה שמעתי וקראתי על קבוצת אנשים בציבור הדתי לאומי הנקראת בית הלל החותרת לדיאלוג עם החברה (גם ברמה הלכתית) מתוך מחוייבות מלאה להלכה (כלשונם). ראו את אתר הקבוצה ומצעה. 
חייבים להודות שלקבוצה גדולה זו של אנשי דת ורוח יש אומץ. הם מעזים לגעת בתחומים רגישים ומביעים עמדות הקשות לעיכול ע"י לא מעט אנשים. ראו למשל את התייחסותם במצע לנכרים החיים בישראל.

שימו לב למשפט הראשון בהגדרת זהות הקבוצה: "אנו מאמינים בנצחיותה של תורת ישראל ומחויבים באופן מוחלט להלכה היהודית". 

ד. וכאן אני חוזר לשאלות הבוערות בחיי היום הפשוטים של אורתודוקס שחי חיי נפש מלאים; שקשוב לסביבתו וחש בכבלי ההלכה. שמבין שהלכה היא דיסהרמונית, ולא עושה מעובדה זו דרשה חגיגית (על היופי שבדיסהרמוניה) בפני המאזינים לו, אלא מתבאס מכל מיני פקקי תנועה- קצרים וארוכים- המעכבים אותו מלהגיע ליעדים פרוזאיים של לאכול, להתייחס לזולת ועוד ועוד ועוד.

אני שב לשאלות אלה כי להן לא יתנו תשובה חדשה: לא בית שמאי ולא בית הלל. בדברים הללו אין בשורה חדשה! בגלל שרוב חיינו הם בבעיות הקטנות (וכאן דעתי הפוכה מדעה זו).

ה. ברצוני להסב את תשומת הלב לועד אנשי הלכה רציני ביותר אשר מגדירים עצמם כקונסרבטיבים. 
אציג בפני קהל הקוראים שתי פסיקות מקלות, מפתיעות ואמיצות שלהם. לענ"ד, אלה בית הלל האמיתיים. 

השוו לדברי התוספתא במסכת כתובות: "כשהיו בני אלכסנדריא מקדשין נשים, אחר בא וחוטפה מן השוק, ובא מעשה לפני חכמים, בקשו לעשות בניהן ממזרין, אמר להם הלל הזקן, הוציאו לי כתובת אמותיכם, הוציאו לו וכתוב בה: כשתכנסי לביתי תהוי לי לאנתו (=לאשה) כדת משה וישראל".
כמה אומץ היה להלל הזקן לעשות צעד נועז שכזה!

ו. ה"צרה" היא שהם מגדירים עצמם כקונסרבטיבים, וזה יכול להעלות ריח של כפירה ע"י מי שמאמין בנצחיות תורת ישראל ומחוייב באופן מוחלט להלכה היהודית. 

אבל בכל זאת שתי פסיקות אמיצות ומנומקות:

הראשונה, בדבר הפסקת צום תשעה באב אחר המנחה

והשניה, בדבר אכילת קטניות בפסח ע"י קהל עדת ישראל

ז. אנשים אלו עושים שימוש בכלי המחקר האקדמי של מדעי היהדות במסגרת הפסיקה שלהם.
מכאן מקנן החשש בפני אורתודוקסים רבים מן העמלקי הקופץ לאמבטיה הרותחת ומקרר אותה;
חשש הניבט מן המתודה האקדמית של מדעי היהדות.
ולפיכך, מחקר אקדמי של מדעי היהדות, יוצר דיסוננס עמוק בין המסורת השמרנית לזו המתחדשת.
ביתר דיוק: הוא לא יוצר! הדיסוננס קיים בעצם חיינו בעולם הרחוק מן העולם בו התהוותה מסגרת ההלכה הפרושית, של חז"ל וממשיכיהם. המחקר האקדמי רק חושף את הפערים שקיימים בתוכנו; שרוחשים להם בלבם של לא מעטים שהקו המנחה בחייהם אינו הקו של "בא לי"= "די עם החפירות ועם החומרות האלה"= "אני לא קשור לעולם העתיק והמנוון הזה של החיים הדתיים"= "תנו לי רק מצוות שכליות ולא שמעיות"= "אני רוצה מהות ולא שטויות".

ח. ראו גם פה ופה 

ט. ניתוח מעמיק של המשבר בין אמונת ישראל סבא לעולם מדעי היהדות נעשה ע"י פרופ' משה הלברטל בהרצאה שאתייחס אליה- ב"ה- בפוסט קרוב.