למה אני נטפל לרב דרוקמן

א. בערב יום ירושלים פרסמה ישיבת ההסדר בה למדתי בעבר כי תלמידי ובוגרי הישיבה מוזמנים לשיעור של הרב דרוקמן, שיעור שהיה מיועד למספר ישיבות הסדר
שלחתי מייל למנהל הישיבה והתרעתי על כך שיכולים היו למצוא מספיק רבנים אחרים להרצות ביום ירושלים לתלמידי הישיבה.
בעבר, גם אני ביקשתי להימנות על אלו הרואים בעיקר את זכויותיו של הרב דרוקמן בסוגיית פרס ישראל.
כיום- אני חושב שיש להימנע מלשמוע שיעורים שלו בעיקר משום חילול כבודם של נפגעי עבירות מין ע"י רבנים ואנשי סמכות. התמיכה הלא מסוייגת של הרב דרוקמן ב(רב) מוטי אלון, גם לאחר הוקעת פורום תקנה את האיש, מראה דבר אחד: הוא רגיש הרבה יותר לרבנות ולכבודה של תורה (בעיניו המסומאות) מאשר לכבודם של אנשים שנפגעו מדמויות אלה.
הואיל ומדובר בבעיה חוזרת אצלו (קופולוביץ ואח"כ אלון), נפגעי תקיפה מינית המבקשים להיכלל בציבור הדתי, מקבלים סטירת לחי מהדהדת בכל הכרה ברב דרוקמן כאדם שכיום יש לשמוע את לקחו. (ואמנם, פרס על העבר- כן; שמיעת לקחו בהווה- לא).
כבודם של נפגעים ויכולתם למחות על פגיעה בהם ובאחרים תלויים גם תלויים בהחלטת רבני ישיבות לשלוח את צאן מרעיתם לשיעור מפי הרב דרוקמן. אינני פוסל זכויותיו ורובי תורתו, אולם ע"פ התנהלותו הסדרתית, המאכזבת והשטחית בפרשת אלון, אין לו מקום בשלב זה להימנות על מנהיגי הציבור הדתי. ומודה ועוזב- ירוחם.

ב. אוסיף עוד שחששתי לשלוח מייל זה בתפוצה כללית לשאר בני הישיבה ורבניה מחשש מחרון אף ומתגובה נזעמת של ראש הישיבה ואחרים על כך שאני מבזה תלמידי חכמים. מדהים שיראה זו ("את ה אלהיך תירא- לרבות תלמידי חכמים") ממשיכה ללוות אותי, אבל לא מהמקום של כבוד חכמים אלא מהמקום של חשש להיזרק מחבורת האורתודוקסיה.
אם אשים את היראה בצד, אני סבור שאנו נמצאים בעידן של סוף עולם הרבנים, וזה יהיה אחד ממרכיבי הפילוג בין הציבור הדתי הלאומי; צד אחד ילך אחר בנט ורבני צוהר, וצד אחר ילך אחר רבו (בעיקר אסכולת הר המור; הרב גינצבורג ראוי אף הוא להימנות כאסכולונת נוספת).
גם עניינו של פוסט זה מעיד על מגמתי. בעוד שרבותיי והרב דרוקמן מדגישים את כבודם של תלמידי חכמים, אני מדגיש את כבודו של נער או בוגר שפגעו בו והוא נחנק בשתיקתו. ויבואו תלמידי ישיבות ההסדר לשעבר (בירוחם ובכלל) הפעילים בקו לסיוע לנפגעי תקיפה מינית ויאמרו את דברם.

ג. חלק לא מבוטל מן המגמה לאי השתקת קולות הנפגעים, מובל ע"י קבוצת הפמיניסטיות הדתיות ללא חוש הומור (פדלחושיות). לפני מספר חדשים השתתפתי בשיעור של הרב יהודה ברנדס למורים לאזרחות. השיעור עסק בזכויות אדם ביהדות(הרב ברנדס פרסם ספר בנושא זה), ובמסגרת השיעור כינה הרב ברנדס בטון ארסי את התנועה הפמיניסטית "פמיניזמוס" כשהוא אומר שמאחורי כל אשה פמיניסטית לוחמת עומדים הדפוסים הקבועים של יחסים בין גברים לנשים, והכל יוצא בבית. גם אם הרב ברנדס תאר את התופעה הרווחת, אינני סבור שזו התופעה הנורמלית, ואני בטוח שבביזוי הפמיניזם הוא שכח את תרומתה של התנועה לכל הנפגעים והנפגעות שאין להם מנחם ואין להם פה.
הרב ברנדס הפליא אותי (לא בציניות שלו) בנחרצות שלו, אולם יתכן שמאחור רב מלומד במתינות אקדמית, ניצבת בערות באשר לתרומת המוחות (בעיקר נשים: ראו כאן וכאן).

מורים לוקחים אחריות ומרימים את הכפפה- חלק ב

עניין החופשות הרבות והארוכות מטלטל משפחות רבות.
מספר ימי החופשה הניתן ברוב מקומות העבודה קטן משמעותית מזה שבמערכת החינוך, וכך הורים מממנים עוד ועוד קייטנות, ומתייחסים לחופשות ולילדים כאל נטל.

ישנן מספר רעות חולות האחראיות לכך.

הראשונה, שוק העבודה התובעני. שוק העבודה תובע שתי משרות מלאות מן ההורים כאשר אחת מהן מסתיימת ע"פ רוב בשעות הערב, והאם מסיימת ע"פ רוב בשעות אחה"צ. התובענות הזו הופכת את התקשורת במשפחה לתקשורת של "להספיק". להספיק לשים את הילדים בגן, להוציא אותם מהגן, להספיק לתקשר איתם ועוד הספקים אחרים. כל המשפחה "ספוגה" בחוסר הסבלנות הזה, מה עוד שלרוב העבודה ממשיכה בבית באמצעות המכשירים הניידים, שמספקים לנו גם עבודה וגם נסיונות רגיעה מהעבודה בעזרת קבוצות תמיכה פייסבוקיות, גלישה בYNET, או למצער דיונים אינטרנטיים בתחום הרוח והנפש.

שינוי בדפוסי העבודה והתקשורת המשפחתית משמעותי מאד, אולם לא לכך נועד פוסט זה.

הרעה החולה השניה קשורה למערכת החינוך. החופשות מוגזמות באורכן ואינן תורמות לתלמידים.

ובאשר לברבורים אודות שחיקת המורים: עובדים סוציאליים אינם נשחקים עם משרה הרבה יותר מלאה ופחות חופשות?
ומה עם שנת ההשתלמות של המורים שאין דומה לה בשום מגזר אחר (למעט ההוראה האקדמית)?

בנוסף, יש לחלק בין שחיקת המורים המקצועיים לזו של המחנכים. המחנכים עובדים הרבה יותר קשה מן המורים המקצועיים. הם נתונים בין פטיש ישיבות המחנכים והברבורים האינסופיים עם מנהלים, מורים ומה שביניהם, לבין סדן ההורים הבאים- לעיתים קרובות- בטרוניא על אזלת יד המחנך שלרוב עומדת מאחוריה אזלת יד ההורה.

מנגד ניצב המורה המקצועי. גם אם הוא משקיען ומכין מדי שנה מערכי שיעור (לאותו נושא...), מתבטלים לו שיעורים רבים. גם הקשר עם ההורים וההנהלה קטן משמעותית מזה של המחנך. לעיתים, מורים מקצועיים מלמדים במספר תיכונים, ובכך הם אינם שייכים לכל בית ספר, אלא פוסחים על שני הסעיפים.

לכן אני מציע שמדרג ימי החופשה יהיה תלוי בפרמטר נוסף על זה שהוצע בפוסט קודם.

המחנכים יצאו לחופשות ארוכות יותר מאלה של המורים המקצועיים.
במהלך החופשות המורים המקצועיים יתגברו את התלמידים ויטלו פיקוד על הנעשה בבית הספר.
ממילא מעורבותם תגדל, וממילא משרת המחנך תהפוך לדבר יותר נחשב ונחשק, בשל ההערכה למאמציו ובשל ריבוי ימי החופשה של המחנך.
בכך יצומצמו ימי החופשה, יתקיים שויון בנטל בין המורים המקצועיים לבין המחנכים, ולא יהיה צורך בכניסת סטודנטים או כל מיני גורמים זרים לבתי הספר בתקופת הביניים שבה לא יהיו לימודים רגילים אך גם לא יהיו חופשות (כך הציע שר החינוך זה מכבר).

בודאי שישנם דברים שזוקקים התייחסות נוספת: מה עם מחנך שהוא גם מורה מקצועי? כמו כן, אני מדבר מנקודת מבט של מורה בתיכון. מה עם חטיבות הביניים ועם בתי הספר היסודיים?
יבואו מורים השייכים למערכות אלה ויאמרו את דברם בכנות ובאחריות.

הגיע הזמן שהדרישה לקיצוץ משמעותי בימי חופשות המורים והתלמידים תגיע מלמטה, מן המורים.

לכם ולא לי- קווים לדמותה של דת הדיאלוג

א. מצאתי במרכז הרפואי באיכילוב מספר מדבקות על מוצרי חשמל המזהירות שומרי שבת: לשומרי שבת, אסור להשתמש במכשיר זה וכיו"ב.
העניין עורר את תשומת לבי לכך ששלטים במדינת חוק אינם מבדילים בין דם לדם. אסור זה אסור. (בודאי שיש מגבלות לילדים, לחולים ולאחרים אולם אין הדבר נתון לבחירתם כפי שמדובר בשומרי דת ומסורת)
לו היתה זו מדינת הלכה, היה כתוב שאסור להשתמש במכשיר חשמל בשבת. אני מניח שבכיתוב "לשומרי שבת..." ייחשד רב המרכז הרפואי בהיותו רב מחמד, מזרוחניק או הכינוי החדש מבית היוצר של הרב טאו: צוהרי (מרבני צהר).

ב. כאן חוזרת השאלה עד כמה אנשים מוכנים לקיים דיאלוג עם המציאות, ובמיוחד: עד כמה הם מוכנים לשוחח בינם לבין עצמם עם עצמם. (זהו החידוש הגדול של מיכה גודמן בספרו על הכוזרי; לדידו, ריה"ל אינו החבר אלא הוא מקיים בתוכו שיח בינו לבין מלך כוזר [אגב, הצעד הבא, בעקבות גילויו של יוסף אביב"י את 'מסילת ישרים סדר ויכוח' יהיה לבדוק האם אותה טענה נכונה גם במקרה זה. אלא שמסילת ישרים סדר ויכוח מקיים ויכוח מינימליסטי למעט פרקיו הראשונים])

לאמור: האם היות האדם דתי מחייבת צרימה בדיאלוג עם המציאות שסותרת במנהגה את הצו הדתי?
אני רואה במחוייבות הדתית את תכונת ההתמדה הרבה יותר מאשר תכונת הכניעה בפני האל.
האדם שמחוייב לדת נדרש להתמיד ולקיים אורח חיים שמכבד את המסורת למרות תמורות הזמן. הדיאלוג שלו מחפש לרכך בין העמדות השונות, וזוהי תכונתו המרכזית של הדיאלוג: הכרת הצד השני ונסיון להגיע לפשרה עמו תוך כדי ריכוך המתח. (השתמשתי במונח "ריכוך" החוזר בטקסטים אחרונים של הרב שרלו, המבקש לטול תורה ולהשליכה ברכות [=softly]לארץ [ראו למשל את מאמרו האחרון בכתב העת אקדמות על האתיקה של המטפל הדתי]).

ג. הקומץ מאנשי יצהר שממשיכים לפגוע בכוחות צה"ל וחבורות תג המחיר שייכות לקצה העולם הדתי שמקיים בטוטאליות שלו תכונה הרחוקה מתכונה של כניעה או מתכונה של התמדה. זוהי תכונה של דתיות שמחפשת את הטבעי המוחלט ורואה בריכוך ובדיאלוג עם המציאות כניעה בפני האדם מפני צו האל. בכך הופכות קבוצות שונות במציאות לקבוצות זהות מבחינתה בשל שונותן ממנה. כך מזהה הרב טאו את אנשי צוהר עם רפורמים בחדא מחתא (בהקלטה שפורסמה לפני מספר חדשים הוא קורא לחסום את כביש מספר 1 בשל מינוי אנשים חילונים במסגרת הבית היהודי[על המעבר שלי מאנשי הגבעות, לאנשי גינזבורג ואנשי הר המור ראו כאן).

לסיכום ביניים, אני מזהה את הדיאלוג עם תכונת ההתמדה (המכבדת את המציאות ואת המסורת) ועם תכונת הכניעה בפני האל המובילה למגבלות השיח האנושי, היינו, מגבלות השיח בין בני אדם והבנה שכדי לחיות יחד יש צורך בריכוך, בפשרה, באפור.

ד. מהצד השני, עומדת קבוצת יש עתיד (שאני מתקשה מלהיגמל מלתקוף אותה) המתיימרת לנהל דיאלוג בשם הריכוך עם כל מה שזז. אלא שזהו אינו דיאלוג אלא מונולוג על הריכוך.
גם על ריכוך צריך לקיים דיאלוג. לפעמים, אין מקום לריכוך, ותמיד- בכדי להצליח- יש צורך אקוטי בהתמדה שתוביל להישגים משמעותיים. קהילת המונולוגים של מפלגת יש עתיד לא רואה אפור בעיניים. גם הדתיות שלה לא מכירה את מושגי הכניעה ולא את מושגי ההתמדה.

ה. והנה בפתחנו חג הפסח. החג של הדיאלוג במשפחה: "והגדת לבנך". אין חרות מלבד חרות שוויונית שמקיימת דיאלוג בין הצדדים, חרות שמוותרת על מנהיג אנושי אבסולוטי בשיח שלה (משה נעדר מהגדת הפסח), חרות שמתרחקת מחסידות. חרות אפורה. חרות קשה מיסודה של דת של בוגרים.

אז מה חידש הפוסט הזה אם בכלל? את הבחינה של האדם: האם יש ביסוד התנהגותו התמדה אפרורית אך מעמיקה, והאם יש בה כניעה בפני האל שניתנת להיבחן במוכנות כמעט תמידית לקיים דיאלוג אמיתי עם אלה שמסביבו.
לדעתי, המתמיד (המעמיק) והכנוע הוא האדם שיכול להיטיב.

הברית החדשה ויש עתיד

משהו תופס אותי ברטוריקה של חברי כנסת שונים ב"יש עתיד". כולם באו לשנות, הם מדברים על הצורך להפסיק להתבוסס בעבר ועל הפניה אל העתיד, ובכל זאת- אני לא מאמין להם. למה?

א. העיקר הוא העתיד.

שמעתי את השר פירון ביד ושם בקיץ האחרון. בכנס בפני אלפי מורים אמר השר שהגיע הזמן שנפסיק להתבונן בקורבנות של השואה ונפנה אל העתיד. די מבחינתו להתמקדות בתהליך ההכלה של הקורבנות ובמבט על ה"צאן לטבח". זה תוקע אותם ואותנו, ופסיכולוגים- מן הסתם- יוכיחו.

דבריו של לפיד מהדהדים את דברי הראי"ה קוק שהצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק.
אלא שהראי"ה קוק, היה אדם הלכתי וחלק משמעותי מכתביו עוסק בהלכות שפיר ושליה.
הביקורת על פירון היא שאינו איש מעשה. הוא בולדוזר שנדלק על רעיון, חושב עליו קצת, מדבר עליו בפני הרבה אנשים, רואה את הברק בעיניהם, וממשיך הלאה.

ישו בדרשת ההר טוען שלא בא לגרוע מחוקי התורה אלא להוסיף, אך הנצרות- במיוחד לאחר גלגוליה הפאוליניים- פונה אל העתיד ואל הברית החדשה, וממעטת לעסוק בחוק. היא עסוקה במהות, ולא ברוטינת החוק המשעממת אשר כובלת את האדם ומרחיקה אותם מטעמם הראשוני.

בעיניי- פירון כסמל לאנשי יש עתיד- בא לעבוד, אך בעיקר לעסוק במהות. הייתי אומר שהוא רואה בתפקידו "שרות משמעותי" (על משקל "למידה משמעותית"), אך כל איש מלומד למחצה יודע שהדרך אל הלמידה המשמעותית עוברת בהמון משעולים שהרלוונטיות שלהם אינה ברורה בכלל: לחיי האדם או למקצועו במישרין.

ב. ויאמינו ביאיר.

חה"כ עדי קול החליטה להצביע בעד חוק המשילות למרות התנגדותה לחוק זה בתואנה הבאה:
"אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש.
אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני.
שיהיה לכולנו בהצלחה".

אלמוג בהר "שטף אותה" בדברים הבאים.
הטענה שלה היא שהיא הולכת אחרי אדם שהיא מעריכה. שהיא מחוייבת אליו.
ממש "אותו האיש". אנחנו הולכים אחריו בגלל הרטוריקה שלו. בגלל דברים שאמר.
אגב, רטוריקה זו מאפיינת כיום חלק מחסידי חב"ד המאמינים במשיחות הרבי האחרון. הם מסתמכים על דברים שאמר!

ג. אמצעים רטוריים. או: כשהאמצעי הופך למטרה.

לפני שנה הועלה אתר בשם לפידומטור. האתר הסאטירי לוקח נאומים של לפיד ומציע לאנשים להכניס מילים משלהם, וכך יקבלו נאום מוכן. כאשר לימדתי את תלמידיי ללשון על אמצעים רטוריים, הצגתי בפניהם את האתר הזה. בעצם, טענתם של יוצרי האתר היא שיאיר לפיד הוא אדם שכוחו באמצעים הרטוריים היוצאים מפיו. אריזת המתנה שלו כל כך יפה שאין צורך לרוב האנשים לפותחה ולהסתכל פנימה. הוא יודע לדבר על דברים ובכך הוא שובה את לבנו. אולם המימוש של הדיבור בחיי המעשה קשה עליו. למעשה, כל חייו היה איש של דיבורים בכתב ובע"פ.

מרגלא בפיו של הרב יהודה ברנדס שאין כזה דבר מטא-הלכה. החוק מפגיש בין ערכים ומכריע מה גובר על מה. זו ההלכה ואלו הם ערכיה. אין ערכים מחוץ להלכה. ההכלה מגשימה את הערכים בהפגישה ביניהם ובדרישתה להכריע במציאות איזה ערך גובר.
בדומה קבע הרב מרדכי ברויאר ז"ל ביחס לשיטת הבחינות שפשט המקראות הוא הערך הבלתי ניתן ליישום ומדרשם הוא יישום המקראות במציאות.

ד. שמונה עשר השליחים והבשורה ע"פ יאיר.

אנשי העתיד הם אנשים שעוסקים כל הזמן ברצף בערכים ובדיבור עליהם תוך הצגת מצגות על יישומם ותוך נתינת מקום ראשון לתקשורת ולקשר עם הבוחרים (חה"כ ביש עתיד אמורים להקדיש כמחצית השעה ביום לפייסבוק שלהם בכדי לתקשר עם בוחריהם).


לכן אני מתקשה להאמין לשר פירון. אני לא רואה אותו מחנך כיתה (כשהיה בתחילת דרכו בתיכון הימלפרב) לאורך שנה רצופה עם רישום תלמידים, שיחות אישיות וקשר עם הורים. אני לא רואה אותו עוסק באפור ובמה שמושך אותי למטה כמה פעמים בשנה. אני לא רואה אותו איש של שגרה. אני רואה אותו איש של חזון, של דיבור על ערכים אבל לא של יישומם. אלא שאני לא קונה חזון. חזון ללא מציאות סיזיפית לא שווה כלום. בחזון לא מתקיים מפגש בין ערכים. לא מתקיימת התנגשות ביניהם. רק במציאות.

לא הייתי עושה כמו עדי קול. אם יש משהו שאדם אותו אני מעריך נוהג בו בשונה מדעתי, לא אבטל דעתי מפני דעתו, ולא אכתוב בסוף הפוסט שלי "שיהיה לכולנו בהצלחה". הסאב-טקסט הוא של זילות במילים.

ומן השר לפיד אני למד שכריזמה מאפשרת בחיים- ובמיוחד באלו המודרניים- להעיב על כל צורך בכישורי עבודה והתמדה הנדרשים מכל תלמיד בית ספר ומעובד במסגרת כלשהי- מנהל או פועל פשוט.

בקיצור, יש משהו בנצרות הזו שתופס אותי, אבל לא מצליח לשכנע אותי. אני אוהב דיבורים יפים. אני מאמין שיאיר לפיד היה כותב לג'ון לנון את imagine אם היה יכול. הליכה אחרי אדם שבא לשנות דברים מבראשית, שכך הוא מצהיר והוא מעמיד לעצמו איקונין של זהב בynet בראיונות סימפטיים שמוציאים אותו טוב. תמיד.

התנועה הנוצרית "יש עתיד" מאמינה בתקשורת, מאמינה בעצמה ומאמינה שהמצפון שלה ימשיך להיות נקי אם תפעל למען מי שיאמין בנוחות. מעמד ביניים יכול להתחייב לכנסיה פעם בשבוע, אבל לא לתפילה 21 פעמים בשבוע, ועוד חובות משלב ה"בקומך" לשלב ה"בשכבך".

והנה ביקורת מתאימה בדברי ישו (!!)הבאים:

אָמַר לָהֶם: "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה.
לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ, כִּי אוֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עוֹשִׂים.
הֵם קוֹשְׁרִים מַשָֹאוֹת כְּבֵדִים וּמַעֲמִיסִים אוֹתָם עַל שִׁכְמֵי הָאֲנָשִׁים, אַךְ אֵינָם רוֹצִים לְהָנִיעַ אוֹתָם אַף בְּאֶצְבָּעָם;
וְעוֹשִׂים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם כְּדֵי לְהֵרָאוֹת לִבְנֵי אָדָם, בְּהַרְחִיבָם אֶת תְּפִלֵּיהֶם וּבְהַאֲרִיכָם אֶת צִיצִיּוֹתֵיהֶם.
אוֹהֲבִים הֵם אֶת מוֹשַׁב הָרֹאשׁ בַּסְּעוּדוֹת וְאֶת הַמּוֹשָׁבִים הָרִאשׁוֹנִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת
וּבִרְכוֹת שָׁלוֹם בַּשְּׁוָקִים וּלְהִקָּרֵא 'רַבִּי' עַל־יְדֵי אֲנָשִׁים"

כל אשר אומרים אנשי יש עתיד נעשה ונשמור אך כמעשיהם לא נעשה.

נסיים בדברי יגאל ידין: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ו(יש) עתידו לוט בערפל."  

הומאז' למשה פייגלין- "לא גזענים כלפיכם, פשוט מפחדים מכם"

נתקלתי זה מכבר בקטע בו מתייחס חבר הכנסת משה פייגלין (אחרי דבריו של ח"כ אחמד טיבי) לסוגיית ימים מיוחדים שיועדו לערבים בסופרלנד. למי שאינו מכיר את הסיפור, מחנך ערבי שביקש לרכוש עבור תלמידיו כרטיסים לסופרלנד נתקל בסירוב באשר ליום מסויים בטענה שזהו יום הסגור ליהודים בלבד.

הנה הקטע בו מתייחס פייגלין לסיפור.

פייגלין עושה שימוש בשני טיעונים.

הראשון, אם כבר יש גזענות אז היא מופנית גם כלפי יהודים ולא רק כלפי ערבים.

הטיעון השני והוא זה שמעניין אותי הוא הנתונים בהם השתמש פייגלין לציין את טענתו המוזכרת בכותרת.
יסודה של הגזענות בפחד. זהו טיעון נכון. פייגלין מצדיק את הפחד. טיעוניו חדים ונשענים על עובדות. אם תצפו בקטע החל מן הדקה הרביעית, תוכלו לשמוע את הנתונים: ע"פ נתוני ממשלת ישראל, ישנו אחוז גדול הרבה יותר של ערבים רוצחים באוכלוסיה מאשר של יהודים. זוהי סיבה לפחד מן הערבים בשל היותם פורעי חוק.
המאזין לטיעון זה משתכנע. הוא מבוסס על עובדות. פייגלין מחובר לרגשות שלו ומסביר שטיעונים של גזענות מבוססים על פחד מוצדק.

אני מבקש להמשיך לצעוד עם משה פייגלין עוד צעד.
בעברי עבדתי מספר שנים בשירות בתי הסוהר.
בתחומים רבים של עבירות (לא כולל עבירות מין), ניתן היה למצוא בתוך האוכלוסיה היהודית קבוצות קטנות יחסית שנציגיהן בבית הסוהר היוו נתח גדול יותר משמעותית מנוכחותם באוכלוסיה האזרחית בישראל.
אתיופים, עולי מדינות חבר העמים ובני עדות המזרח היוו את חלק הארי של קבוצות האסירים היהודים בבית הסוהר.
חה"כ פייגלין! אתיופים, רוסים ומזרחים הם פורעי חוק ע"פ נתונים ממשלתיים באחוז רב יותר מנציגותם באוכלוסיה היהודית בישראל. לפיכך, ע"פ דבריך, יש לפחד מהם. ואם יש לפחד מהם, הבה נציע להם ימים נפרדים בסופרלנד.

יום נפרד לאתיופים, יום נפרד לרוסים ויום נפרד לערסים מעדות המזרח. הבעיה היא שלא ישארו לנו מספיק ימים בשבילנו. וחוץ מזה, אם ניתן להם ימים רבים, אני מפחד שהם ישחיתו את מתקני הסופרלנד ללא אפשרות לתקנם.
מדרש ידרשו חכמינו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. שבת- ישבו ביחד, אך עמידה, משחקים וריצה בסופרלנד- הנה ערס לבדד ישכון".

פייגלין הוא רטוריקן. ראיתי אותו בשיחה ארוכה עם ח"כ קלדרון אודות הר הבית, והתרשמתי עד כמה הוא מעז לומר את שעל לבו, באופן שאינו מתלהם וביכולות רטוריות מרשימות. לא לחנם הצליח האיש להתברג היכן שהתברג.

הרטוריקה שלו הנסמכת במקרה זה על עובדות סלקטיביות יכולה להשפיע על אנשים רבים. בשל כך איש זה מסוכן לחברה הישראלית, ובמיוחד לחברה היהודית. כפי שאריאל שרון ידע לגרש בדואים, ולהיות קשור באיזשהו אופן לאירועי סברה ושתילה, כך הוא ידע לפנות את תומכיו היהודים מבתיהם ותמיד מתוך אידיאולוגיה צרופה: ברגישות ובנחישות;
כך משה פייגלין עם כל אהבתו לאדמת ישראל ולתומכיו היהודים, יפנה יום אחד עורף- ע"פ תחושתו הפנימית- לאלה שהוא מפחד מהם.

אצרף קישור המראה שגם פרופ' בן ציון נתניהו- אוהב ישראל וארצו- ידע להבדיל בין קודש לחול, ובין מערב למזרח. תהנו.

לצערי- מילים כדורבנות

מה שיש לי להוסיף מעבר להפניה לקישור זה
הוא שהרב דרוקמן מתגלה בכתבה זו כאדם שחיבורו לעולם המעשה ולעולם הרגשות של הזולת מוגבל.
מהיכרותי עם אנשי רוח- דתיים ושאינם דתיים- זוהי נכות המאפיינת אותם.
צריך לזכור זאת תמיד, גם כששומעים אותם מדברים על רגשות. רובם לא מתמקצעים גם בתחום זה!

מורים לוקחים אחריות- חלק א

אודה ולא אבוש. חלק מסיבת הימצאותי במערכת ההוראה קשור לחופשות הרבות שבלוח השנה. אינני וורקוהוליק ומסגרת של עבודה בשעות סבירות עם חופשות קבועות מותירה לי מעט זמן לעצמי בתוך הקלחת של מחוייבויות היום יום.

השיג והשיח סביב חופשות המורים נוגע בשאלת יסוד משמעותית: מיהו המורה? איש רוח או קומונר?

אם המורה הוא איש רוח, כלומר, אדם משכיל המקנה מידיעותיו לתלמידים, אזי הוא זקוק לחופשות באופן דומה למרצה באוניברסיטה. הוא מחדש את מעיינותיו, מחפש בספרים ובכתבי העת תשובות לשאלות המציקות לו ולתלמידיו, חוזר בכל שנה אל ההוראה מזווית שונה, מגבש לעצמו עמדות ביחס לסוגיות שונות בתחום הוראתו הצר, וביחס לעולם ההוראה בכלל. איש רוח מחוייב לרוח יותר מאשר לשביעות רצון הלקוחות. הקשר עם התלמיד נוצר באמצעות הספר, והמטרה היא להילכד בסוגיה כלשהי המתאימה ללב התלמיד.
הקשר בין מורה לתלמיד הוא בבחינת אתערותא דלתתא (= מונח קבלי שמשמעותו התערות מלמטה), כלומר, המאמץ צריך להיות מצד התלמיד בכדי לקבל מן המורה. היום רגילים לקרוא להוראה כזו הוראה ישנה (בקונוטציה שלילית).

לאיש הרוח מהווה החופש אויר הרים. הוא כלוא בתוך ההוראה שאינה יוצרת אלא רק מבררת סוגיות ידועות, ללא "פייט" אמיתי מצד התלמידים שרובם מקבל את דבריו כהלכה למשה מסיני.

אם המורה הוא קומונר, הוא אחראי לאוירה בכתה. הוא אחראי לערכים בכתה. הוא אחראי לכיף ולמוסר. אדם כזה זקוק לאנרגיות מחודשות, לאחר שהוא מתמודד שוב ושוב עם נערים שאינם הולכים בדרכו האידאליסטית, ואינם נסחפים אחר נסיונות השיטור שלו. הוא זקוק לזמן להיות עם עצמו ולחדש את הדבקות בעקרונותיו: אם הוא טיפוס כריזמטי ילכו אחריו והוא ימשיך לכבוש עוד כתה ועוד תלמידים, ואם אינו כריזמטי הוא יכה על חטא ויישאב בחטא הנוסטלגיה הקדמון: התלמידים של פעם אינם התלמידים של היום...

רוב המורים שפגשתי שייך לז'אנר הקומונרי. הם אינם אנשי רוח. הם אינם אנשי ספר. בהשתלמויות הם מפטפטים ללא הרף, וכאשר עליהם לבצע מטלה הם נוטים לדחותה ולהעדיף את הדרכים הקלות לביצועה. האקדמיה מצויה עבורם מעבר להרים.
הז'אנר הקומונרי הוא חלק מז'אנר שיווקי הרואה בתלמיד לקוח שעל המורה לרצות (ריצוי; בבניין פיעל).
המורה אמור להיות מגניב. תלמידיי אוהבים את שיעוריי בשל הופעות הסטנד-אפ. בשל כך הם מבכרים אותם על פני שיעורי ספרות החשובים ומעניינים הרבה יותר. מה הבעיה? שם המורה כבדה. שם אין ציניות.

הצרה היא שגם העומדים בראש המערכת, המנהלים ואלו המפקחים עליהם וגבוה מעל גבוה, כולם נכבשים בכריזמה. תקפות התוכן, עומק ההבנה, גם אם מדברים עליהם, לא נוגעים בהם. בית הספר הוא כבר מזמן לא הבית של הספר עבור המורים. ואם כן, הספר נשאר שם ולא הולך איתם הביתה.

את השינוי במערכת החינוך צריך לעשות לאט, וצריך שיעשו אותו אנשים אפורים יותר וכריזמטיים פחות מאנשי חינוך העומדים בראש הפירמידה.
בינתיים אני מציע שלמורים תינתן חופשה כתנאי לאופן בו ינצלו אותה.
לאמור, מורה הבוחר להשתלם בחופשתו, יזכה לחופשה לצורך העשרה. הוא יעז ויתנסה וייצור ויכתוב ויזכה לביקורת וליווי אקדמי.
מורה שבוחר לנוח יוכל לנוח אבל פחות. שחיקתו אינה מן התלמידים. שחיקתו היא מרוחו שאינה מאותגרת זה שנים. שחיקתו היא מן הכוכב הבא ולא מן "הכוכבים" הנוכחיים שזוהרים בכיתתו. מורה כזה ימשיך לשרת כקומונר ויעבוד במחלקת השיווק של מערכת החינוך. לא מעט מנהלים ולא מעט תלמידים רוצים שיווק.