בחירות 2013

א. שמעתי היום בשם הרב שטיינזלץ שהבחירות שקולות להליכה לבית הכסא: נכנסים ביחידות, משלשלים ואחרי שיוצאים לא רוצים לדבר על זה.

ב. סיסמת ש"ס: "את אחי אנכי מבקש". כשיוסף שאל זאת, אחיו לא סבלו אותו בגלל שחשב על עצמו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים".

ג. שיקול בבחירות שלא מודגש: מעבר לאידיאלוגיה ודאגה לאינטרסים שונים, אין בדיקה מעמיקה של מי הפרלמנטרים וכמה הם עשו בקדנציה הנוכחית למען החברה.
אמנם, בבחירות אלה ייבחרו הרבה צעירים עם חלב על האייפון, אבל עדיין לדעתי מן הראוי להצביע למי שעשה ויעשה פרלמנטרית, ושיש לו את הכח להתעסק בדם שפיר ושליה.

ד. במקור ראשון התפרסמה כתבה של ישי פרידמן על בחירת המגזר הערבי שלא לבחור. יפה בעיניי שמגזין ימני סוקר את הבחירות במגזר הערבי בצורה הגונה, מקיפה ומעניינת.

בית הלל וועד ההלכה- "מי כאן הלל"?

א. מי שהולך לשירותים ומיד אח"כ רוצה ליטול ידיו לאכול לחם: כמה נטילות יטול? שהרי יש שאמרו שילכלך ידיו בין נטילה לנטילה בכדי שברכתו השניה לא תהא לבטלה!

בנך הקטנטן או אדם זר בביהכ"נ פונה אליך "בין הפרקים" או באמצעיתם: התשיב מפני כבודו? 
היכן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה? ובראשונה, כבוד הבריות: מידת הכבוד שלי לעצמי, להגיון שלי ולסובב אותי.
כמה ימים סופרים היום (ולא אתמול) לעומר? מה יקרה אם מישהו יאמר את מספר הימים? למה ללכת עקום?
ומה עם חלב עכו"ם ואבקת חלב עכו"ם? ומיהו היום בכלל עכו"ם? 
בקיצור, כמה לתת להלכה להיות כמו אהרון ברק: הכל שפיט? אולי: האם אפשר לתת לכל להיות שפיט אבל באופן אחר? האם ההלכה יכולה להיות פחות קטנונית?
הרב  קוק כותב בעין אי"ה למסכת ברכות שקיימת מחלוקת בין רבינו בחיי לראב"ד האם קיים תחום רשות בחיים הדתיים. והם הם הדברים.

ב. ושוב לחוויות החיים המכוננות: בארוחת ערב- בישיבה בה התחנכתי בעבר- חילקו קלחי תירס. נעמד אחד הבחורים והכריז שאל לנו לאכול מהתירס בשל חשש תולעים. יש להפריד גרעין גרעין, לבדוק ולאכול.


ג. לאחרונה שמעתי וקראתי על קבוצת אנשים בציבור הדתי לאומי הנקראת בית הלל החותרת לדיאלוג עם החברה (גם ברמה הלכתית) מתוך מחוייבות מלאה להלכה (כלשונם). ראו את אתר הקבוצה ומצעה. 
חייבים להודות שלקבוצה גדולה זו של אנשי דת ורוח יש אומץ. הם מעזים לגעת בתחומים רגישים ומביעים עמדות הקשות לעיכול ע"י לא מעט אנשים. ראו למשל את התייחסותם במצע לנכרים החיים בישראל.

שימו לב למשפט הראשון בהגדרת זהות הקבוצה: "אנו מאמינים בנצחיותה של תורת ישראל ומחויבים באופן מוחלט להלכה היהודית". 

ד. וכאן אני חוזר לשאלות הבוערות בחיי היום הפשוטים של אורתודוקס שחי חיי נפש מלאים; שקשוב לסביבתו וחש בכבלי ההלכה. שמבין שהלכה היא דיסהרמונית, ולא עושה מעובדה זו דרשה חגיגית (על היופי שבדיסהרמוניה) בפני המאזינים לו, אלא מתבאס מכל מיני פקקי תנועה- קצרים וארוכים- המעכבים אותו מלהגיע ליעדים פרוזאיים של לאכול, להתייחס לזולת ועוד ועוד ועוד.

אני שב לשאלות אלה כי להן לא יתנו תשובה חדשה: לא בית שמאי ולא בית הלל. בדברים הללו אין בשורה חדשה! בגלל שרוב חיינו הם בבעיות הקטנות (וכאן דעתי הפוכה מדעה זו).

ה. ברצוני להסב את תשומת הלב לועד אנשי הלכה רציני ביותר אשר מגדירים עצמם כקונסרבטיבים. 
אציג בפני קהל הקוראים שתי פסיקות מקלות, מפתיעות ואמיצות שלהם. לענ"ד, אלה בית הלל האמיתיים. 

השוו לדברי התוספתא במסכת כתובות: "כשהיו בני אלכסנדריא מקדשין נשים, אחר בא וחוטפה מן השוק, ובא מעשה לפני חכמים, בקשו לעשות בניהן ממזרין, אמר להם הלל הזקן, הוציאו לי כתובת אמותיכם, הוציאו לו וכתוב בה: כשתכנסי לביתי תהוי לי לאנתו (=לאשה) כדת משה וישראל".
כמה אומץ היה להלל הזקן לעשות צעד נועז שכזה!

ו. ה"צרה" היא שהם מגדירים עצמם כקונסרבטיבים, וזה יכול להעלות ריח של כפירה ע"י מי שמאמין בנצחיות תורת ישראל ומחוייב באופן מוחלט להלכה היהודית. 

אבל בכל זאת שתי פסיקות אמיצות ומנומקות:

הראשונה, בדבר הפסקת צום תשעה באב אחר המנחה

והשניה, בדבר אכילת קטניות בפסח ע"י קהל עדת ישראל

ז. אנשים אלו עושים שימוש בכלי המחקר האקדמי של מדעי היהדות במסגרת הפסיקה שלהם.
מכאן מקנן החשש בפני אורתודוקסים רבים מן העמלקי הקופץ לאמבטיה הרותחת ומקרר אותה;
חשש הניבט מן המתודה האקדמית של מדעי היהדות.
ולפיכך, מחקר אקדמי של מדעי היהדות, יוצר דיסוננס עמוק בין המסורת השמרנית לזו המתחדשת.
ביתר דיוק: הוא לא יוצר! הדיסוננס קיים בעצם חיינו בעולם הרחוק מן העולם בו התהוותה מסגרת ההלכה הפרושית, של חז"ל וממשיכיהם. המחקר האקדמי רק חושף את הפערים שקיימים בתוכנו; שרוחשים להם בלבם של לא מעטים שהקו המנחה בחייהם אינו הקו של "בא לי"= "די עם החפירות ועם החומרות האלה"= "אני לא קשור לעולם העתיק והמנוון הזה של החיים הדתיים"= "תנו לי רק מצוות שכליות ולא שמעיות"= "אני רוצה מהות ולא שטויות".

ח. ראו גם פה ופה 

ט. ניתוח מעמיק של המשבר בין אמונת ישראל סבא לעולם מדעי היהדות נעשה ע"י פרופ' משה הלברטל בהרצאה שאתייחס אליה- ב"ה- בפוסט קרוב.

לכבוד החנוכה

שני פוסטים מעניינים בענייני לשון: של הלל גרשוני ושל רוביק רוזנטל.

א. מהדרין
ב. דמי חנוכה

חנוכה שמח

תרבות ומשפחה.

מספר שבועות לאחר הולדת בתנו החלטנו לצאת להצגה.
הגענו איתה ונאמר לנו שיורשה לנו להיכנס באופן חריג (למרות שלא מאפשרים בד"כ) ואם תצייץ הקטנטונת נצא מיד. אח"כ הגיעה מנהלת ההצגה- אשה גסה שאינה בעלת מידות בהיבט המוסרי- ואמרה לנו לצאת באופן הרחוק מהתחשבות. זאת, בגלל שהיה מקרה בו תינוק בכה בעבר. בכי זה גרם לעצבנות של חלק מהשחקנים ופגיעה בריכוזם.
אשתדל לשים לרגע את סערת הנפש בצד: יום סוער, עד שמוצאים בייבי סיטר, וסוף סוף משהו קצת אחר משגרת היום יום.

במקום זאת, אני מהרהר בשאלה מה מקומם של חיי משפחה בחיי תרבות ורוח? כלומר, האם חיים משפחתיים מפריעים לחיים תרבותיים ככלל? רבים האמנים החיים בנפרד הואיל והם מתקשים לחלוק ולוותר על שלהם. רבים אנשי הרוח הסובלים בבדידותם גם אם בחרו בחיי משפחה. 

אשוב להצגת התאטרון. אנו חיים בישראל. ישנם אנשים הנוהגים שלא לכבות פלאפון במהלך ארוע תרבותי. האם צלצול טלפון פוגע אנושות ביכולת השחקן לשחק? נכחתי מספר פעמים בקונצרטים שבהם השתלב צלצול טלפון של קשישה ששכחה לכבות את הנייד. הנייד צלצל באמצע קונצרט של מאהלר. אני חייכתי וחזרתי להאזין, אבל יש אנשים שכעסו, שנפגעו מכך עד עמקי נשמתם. למען מאהלר, למען התרבות, למען איבוד הפרופורציות.
אני מבקש להדגיש שאני מתנגד לישראליות הסחבקית ביחס לאירועי תרבות, אבל בכל זאת מאמין שמידתיות היא עקרון מנחה. שחקן יקר! ישנן הפרעות במהלך המושלם של הביצוע! תינוק בוכה, פלאפון; הם חלק מההצגה.

בי"ט כסלו צויין יום גאולתו של האדמו"ר החב"די שכתב את ספר התניא, ששמו הוא "ספר של בינונים". הוא עשה זאת מתוך הבנה שבינוניות היא דרך העולם, וכנראה שלכתחילה. כלומר, האדם הוא בינוני. אדם אמיתי הוא זה הנלחם ביצרו; לא המלאך המבטל את יצרו.
בבודהיזם מן הזרם הטיבטי הקרוי "המוביל הגדול" ישנו ויתור על הגעה לנירוונה- העליונות שברוח- למען הכלל. האידיאל הוא להיות בודהי סטווה הפועל למען הכלל על חשבון ההתאיינות בפני הרוח.
ושוב לחב"ד: מפורסם הסיפור שרגיל היה הרב עמיטל זצ"ל לספר על אדמו"ר חב"ד הנ"ל שאמר שמי שלומד ואינו שומע קול תינוק בוכה, משהו פגום בלימודו. 

בהשלכה לענייננו, תרבות וחיים מתקיימים בתוך שטף של חיים שיש בהם גאות ושפל.

ורגע קצר של עברית. מהי תרבות?

המלה מופיעה במקרא בספר במדבר בתוך דברי משה לבני גד ולבני ראובן: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל"

תרבות=צאצאים, מה שנהיה אחרי שאבותיהם רבו (פירוש י. ליכט, ובדומה: ראה מילון בן יהודה; ובמרחק מה מפירושם, פירש קדרי במילונו לעברית מקראית).
תרבות במשמעות של הרגל- התנהגות המסתעפת מבני ביתו של אדם- היא מונח שנוסד בספרות התנאים על בסיס המשמע המקראי.
כלומר, התרבות ביסודה היא מלשון התרבות= משפחה, וסופה בימינו במשמעות של הרגל והתנהגות של יחידים אשר למצער: קנאים לעצמם ומרירים לסביבתם.

יצאתי אתמול בערב לתרבות רעה. אבל בסוף חזרתי הביתה. אני לא יודע לאיזה בית חזרה מנהלת ההצגה. אני מקוה בשבילה שהוא בית חם ותרבותי. כמו פעם. 

את ניכורם של אנשי תרבות לסובב אותם, היטיב לבטא רנדי ניומן, ולעברת לתרבות הישראלית- שלומי שבן- ב "החיים שלי טובים". ואפרופו תרבות, האם ראוי שלומי שבן לליווי תרבותי של הפילהרמונית?

הרב אלישיב מזוית אחרת

מצ"ב מאמר של הרב זאב ויטמן על הרב אלישיב.
מן המאמר הדן בפסיקותיו ניכר שגדולי הרבנים מכל הציבור התייחסו לדבריו ולשיקול דעתו בכובד ראש.

לפניכם- מתוך המאמר- דברי הסיום על הרב אלישיב: 
זכה הגרי"ש אלישיב זצ"ל להתוות לעם ישראל על כל מגזריו ועל כל פלגיו את הדרך אשר ילך בה. בכל יום ויום הצטופפו בחדר הכניסה הקטן שלפני חדרו עשרות יהודים פשוטים יחד עם הרבה מאוד רבנים חשובים מכל קצוות העולם ומכל המגזרים, כולל רבנים שעמדו בראשי מערכות גדולות ורבנים האחראים על עיצובה של ההלכה במגזרים רחבים של עם ישראל, שהביאו בפני הרב את השאלות המסובכות והמורכבות והקשות ביותר בכל תחומי התורה כולה, כולל שאלות של פיקוח נפש, והכרעות שחרצו גורלות ועיצבו קהילות שלימות. בדקות הספורות שזכה כל אחד מהרבנים הללו להיכנס לחדרו הצנוע של הרב נפשטו כל ספקותיו ונענו כל שאלותיו, וקביעותיו של הרב הפכו לנכסי צאן ברזל בהלכה הנוהגת כיום בעם ישראל – בארץ ובתפוצות. זכה עם ישראל להסתופף במשך עשרות שנים בצילו של רב ענק בתורה ובמידות, שהתמדתו והליכותיו וצניעותו הביאו לכך שנפסקה בדרך כלל הלכה כמותו, והכרעותיו התקבלו כמעט ללא עוררין. תנצב"ה.

אם נשווה את הדברים האמורים לפוסט קודם בו עסקנו בדמותו של הרב אלישיב, נתקשה לצייר לעצמנו תמונה ברורה.
הרבה פעמים קשה לצייר תמונה כזו הואיל ועל אנשים בכלל- ועל בולדוזרים בפרט- יש כמה דרכים להסתכל;
אפשר להביט על המפעלים הגדולים שהם מקימים אבל אפשר להתבונן על מי שנקבר ונפצע בתהליך הבניה.
בעיני, זהו ההבדל הבין שמאל לימין בהיבטים הפוליטיים והחברתיים.

אז מיהו הרב אלישיב? זה המשחיר את פניו כעורב לבני ביתו, או זה המאיר פנים לכל הפונה אליו ודן ברצינות תהומית בענייניו? זה הנושא פניו לציבור ולאלהיו או זה שאינו נושא פניו לבני ביתו?

מקריאה של סיפורי חסידים ורבנים בעלוני בתי הכנסת ובכלל אני מגלה שוב ושוב שגדולתו המוסרית של חכם בסיפור מסוים באה כמעט תמיד על חשבון מישהו. לפעמים זהו לקח מוסרי אותו החכם בא ללמד, אבל פעמים רבות יש אנשים קרובים המשלמים את מחיר הלקח. כך שמאחורי הלהט ומוסר ההשכל של הסיפור חבוי סיפור אחר, פרוזאי ופשוט, על "מחירה של תורה" (לשון הרב פרופ' א"ש רוזנטל במאמרו "על דרך הרוב").
מאחורי מלחמה בדרום הארץ חבויים ילדים שהעסק של ההורים שלהם סגור. להורים אין כוחות וכסף לקנות לילדים נעליים חדשות לקראת החורף, ומה שמעסיק את הילד זו בעיקר הבושה ביחס לחבריו.
מאחורי הסיפורים המרטיטים בהם אנו מולעטים, מסתתרים חיי יום יום של אנשים שלא שואלים אותם שלום ומה שלומך, של אנשים מודרים (מונח שטבעה הפסיכולוגיה המודרנית).
איך כתב קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס"? שבחירתו של אדם לסיים את חייו תלויה בדברים שחופרים תחתיו ("חופרים" כמובן לא במשמעות מן הסלנג). הדברים שחופרים תחתנו לא מגיעים לחדשות. ולא מדברים עליהם כשמחכים בתור לשאלת רב גדול בתורה על חיידקים ועל כוורות בשנת שמיטה.

זאב שביידל וחנוך דאום- גם את זה לעומת זה..

מזה זמן אני עוקב אחרי דברים שכותב זאב שביידל בבלוג שלו
הוא דוגמא כמעט יחידה בעיני לאדם אמיץ, מרתק, מקורי שאינו מגיב ביהירות ובבוטות כלפי שרלטנים שונים ומשונים אותם הוא מבקר. קראו עליו בקישור לעיל מן הויקיפדיה.
הנה ביקורת עדכנית שלו על ספרו החדש של חנוך דאום

לתושבי הדרום

שלשים משמרות (ויש אומרים ארבעים) הוי הלילה
ועל כל משמר ומשמר מישהו
נותן קולו;
אשה מספרת עם בעלה. 
מה בין משמר למשמר?
אמבטיה מהירה
או מזון איטי ומבושל
במהירות
למקלט?

שלשים או ארבעים משמרות הוי הלילה
ובכל משמר
עומד
מלך מלכי המלכים
ואומר לבנים
אוי!
בעוונותיכם החרבתי את 
משמרותי,
בעוונותי 
החרבתי את 
משמרותיכם.

ע"פ התלמוד במסכת ברכות (דף ג עמוד א):

רבי אליעזר אומר: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו". וסימן לדבר – משמרה ראשונה, חמור נוער; שניה, כלבים צועקים; שלישית, תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.

אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם: