יום רביעי, 27 בפברואר 2013

תוכו אכול! קליפתו זרוק!

אני עוקב אחר הבלוג של תומר פרסיקו "לולאת האל".
הוא איש מרשים, בעל ידיעות רבות ויכולת ניתוח מרשימה. אני מפנה אליו מפעם לפעם ומוצא בדבריו טעם לענות בהם.
מפעם לפעם אני חש אי נוחות מסגנון הכתיבה שלו ולאחרונה התחדד העניין הבא.

פרסיקו הזמין עצמו ללשכתו של רבה של שהם המיועד לכהונת רב ראשי- הרב סתיו- בכדי לתהות על קנקנו ולראות אם יש חדש תחת השמש הרבנית. ממצאיו של פרסיקו היו שמדובר באורתודוקסיה הישנה והפטרונית. כפי שתראו בציטוטיו שהובאו בסוף הפוסט, פרסיקו אינו מתאכזב מהאורתודקסיה אלא מחוסר ההכרה במציאות. לדידי, זו האורתודוקסיה. היא לא זורמת עם המציאות.   ולכן איני מסכים עם תובנתו של פרסיקו שלהלן.
מהכא להתם, הוא הספיק לכתוב במספר במות ולהציג את חולשתו של הרב סתיו.

אני לא מבקש להתעכב על התוכן. אני מסכים עם פרסיקו ברוב ביקורתו על הרב סתיו.
אבל אני שואל: איפה פרסיקו חי? החברה החרדית (הליטאית וש"ס) השתלטה על מוסדות הרבנות.
כעת ישנה הזדמנות ממשית לדמות ישרה, הגונה שעושה הרבה חסדים ומעשים טובים, ופרסיקו עוסק בעתיד הבעייתי והלא מושלם במקום לראות את ההווה המזעזע.
על כגון דא אמרו: ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את מקדשנו.

ואם באשר לענוותנותו של אבקולס נתהה האם מדובר באירוניה או בענוה, תוהה אני יותר ויותר באשר לקשרי הצורה והתוכן אצל פרסיקו.
אני מצייר לעצמי אינטלקטואל המשכים לכוס קפה בשלוות נפש סטואית על פי רוב ומבקר את אלו שלא מאפשרים נישואין אזרחיים וכיוצא בהנה עוולות כנגד מצביעי מרצ השייכים למילייה מסויים מאד. פרסיקו עסוק בדאגה לכלל החברה הישראלית, אולם תמהני אם הוא שוכן במגדל הבלוג (המצויין) שלו או בתוך עמו הוא יושב.

הרב סתיו הוא רב טוב כי אכפת לו מהסובב אותו. מה אכפת לי כמה הוא פטרון כלפיי וכלפי אחרים?
אלה שאכפת להם יותר משינויים לא מושלמים מדי מקלקלים את השורה.

סגנונו הבוטח והמשתלח של פרסיקו (המשתלח מצוי יותר בפרסומים בבלוג שלו ופחות בפרסומים בבמות מעודנות כגון זו של בית אבי חי) מעיד על כך שהחברה הישראלית שהוא רואה לנגד עיניו מצומצמת מאד, ולא רואה את בעיות השעה העיקריות של החברה הישראלית.

ומאידך, טוב לראות איש בעל השכלה אקדמית מרשימה מחובר מאד למושא חקירתו.

אסיים בשני ציטוטים של פרסיקו. כאשר אני קורא את פרסיקו אני רואה רק את סעיף ב. לא את סעיף א. אולי אני טועה.
א. אפתח בעמדתי: אני מעוניין שהרב סתיו יבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. עם כל חסרונותיו מבחינת ההשקפה האזרחית והדתית שלי, הוא כנראה טוב יותר מכל המועמדים האחרים, ומחלקם בהפרש ניכר. אני גם מעוניין שהרבנות הראשית תמשיך להתקיים , וגם זאת למרות שלכאורה התמוטטותה תביא לעלייה מהירה בחופש הדת. אני מאמין שאנחנו בדרך לחופש דת (לפחות בענייני נישואים) בכל מקרה, וגם אם כהונתו של הרב סתיו תאריך את חיי הרבנות, היא לא תצליח לעצור את ההתפתחות לכיוון הזה.

ב. אז למה התאכזבתי מעמדותיו של הרב סתיו? התאכזבתי ממה שלדעתי מסמן חוסר הכרה מצדו של סתיו במציאות הנוכחית, וחוסר רצון מצדו להביא את ההלכה להתמודדות עם המציאות הנוכחית. כלומר יש כאן שתי רמות של חציצה בין התורה על פי הרב סתיו למציאות: ראשית, היא לא מכירה אותה. שנית, היא לא מפנימה אותה.

יום יבוא וידחפו ל"רבה ראשית לישראל". למה לא בעצם? רבה ראשית אשכנזית ו/או ספרדית?

יום חמישי, 14 בפברואר 2013

כח דהיתרא עדיף

בפוסט אודות בית הלל העירני ידידי נדב אטינגר מספר הערות (מופיעות כתגובה על הפוסט) ועל אחת מהן מבקש אני להתעכב.

נדב כותב: לא עיינתי לעומק בכל תשובות וועד הרבנים אלא רק בהתרשמות כללית אך מהתרשמות ראשונית עולה בי השאלה האם אצלם [וגם אצל רבני בית הילל] יתכן מצב של חומרי בית הילל לעומת קולי בית שמאי כפי שהייה בתקופת התנאים? 
כאמור אני מביא שאלות אלו כפתיחה למחשבה שניתן להרחיב עוד הרבה. משאלות אלו ועוד בעקבות הרשימה עולה אצלי המחשבה כי ההלכה היא מערכת עם כללי התנהלות משלה ויתכן כי יש בה לא מעט סרבול אולם כמערכת היא מכילה בתוכה איזונים פנימיים חומרות מחד וקולות מאידך ואלו ואלו באים לידי ביטוי לעיתים קרובות בצורה פורמאלית ולעיתים מנוכרת, אך בסוף בדרכה המפותלת יוצרת ההלכה מציאות שלמה. 
מטבעם של מערכות שהם יכולות לעבור שינויים. אך אם שינוי זה יהיה דרסטי מידי ויחול רק על מיעוט חלקי המערכת ולא יכלול את מכלול הגורמים המרכיבים את המערכת, במקום שינוי תהיה קטסטרופה ופירוק. אני מודה שזה מרתיע אותי. 


באשר לעניין החומרות- שהאורתודוקס האשכנזי המצוי חייב אותן לשם שמרנותו- ברצוני להעיר:

א. מי אמר שצריך חומרות בעולם? 
ב. כמעט כל חומרא באה לידי קולא ולהיפך. מי שמחמיר בצניעות מקל לרוב ביחס לכבודן של נשים והעצמתן (אע"פ שלטענתו הצניעות היא העצמת האשה); מי שמחמיר (לרוב) בצדק הלכתי מקל בצדק חברתי; מי שמחמיר בהלכות ארץ ישראל מקל בהלכות יחס לאדם האחר [שמאלני, ערבי]). לצערי זהו יחס מתאמי (ולא סיבתי בהכרח)!
מרגלא בפומיהו דתלמידי ישיבת הר עציון שהרב ליכטנשטיין (המתגלח לקראת שבת בימי ספירת העומר) אינו מקל בדיני גילוח בספירת העומר, אלא מחמיר  בדיני כבוד שבת.
גם פסיקותיהם המקלות של אנשי ועד ההלכה הן תפיסות מחמירות. ההחלטה לאכול בצהרי תשעה באב מחמירה בתפיסת שיבת ישראל לארצו כנס גדול המאזן את חורבן בית שני באופן חלקי (אין ביטול של הצום אלא צמצום שלו).
ג. תיאורו של נדב את האיזונים בהלכה נכון לדעתי יותר בהיבט האישי. כל אדם יוצר איזונים בעולמו ההלכתי. האם ניתן לראות את האיזון בתוך ההלכה כדבר קבוע? מסופקני. ההלכה נקבעה ע"י בני אדם שאין דומה נפשם זו לזו. המערכת האיזונית של סורא שונה מזו של נהרדעא ומזו של מחוזא. 
גישת נדב מזכירה לי את דברי הראי"ה קוק באורות התורה המציג את התורה כגוף שלם ומפורט. גם אם הדברים יכולים להתקבל ביחס לתורה שבכתב, צריך תמימות גדולה בכדי להאמין שיתקבלו ביחס לתורה שבע"פ!





יום שלישי, 5 בפברואר 2013

משהו חדש מתחיל. משהו חדש יסתיים?

שינוי מהותי בכך שבנט מנהיג את הבית היהודי הוא שבנט לא ילך אחרי רבנים. מעניין היה לראות את ש"ס פונה לרבני הציונות הדתית שידברו על לב בנט להסיר את גזירות לפיד מן הציבור החרדי.

אבל לבנט יש כיפה קטנה, אין זקן והוא לוחץ יד לנשים. אלה סממנים של אדם שהולך אחרי דעותיו ולא אחר רבניו.
במובן זה מדובר בחידוש משמעותי בהנהגת הציונות הדתית.

חידוש זה מאפיין את המצב בשטח. רוב האנשים בציונות הדתית שבעים מהליכה אחרי רבנים. אין להם צורך במי שיאמר להם מה לחשוב אודות סירוב פקודה, שמירת נגיעה וכו'. מדובר במעמד ביניים שמאד דומה לזה שהצביע בציבור החילוני ל"יש עתיד" ואין פלא בחיבור בין לפיד לבנט.

מרגלא בפומיה של הרב יהודה ברנדס שהדת היהודית מחנכת לחירות קשה בה האדם בוחר ולא הרבנים בוחרים עבורו. בעבר פניתי אליו בשאלת רב והוא אמר לי שאבחר את הפסיקה שאני רוצה באותו נושא ויהיה מי שימצא לי פתח הלכתי. דברים אלה העבירו אלי את כובד משקלה של הפסיקה ההלכתית ועד היום חקוק בי אותו משפט. "עשה לך רב" והעיקר הוא ה"עשה לך" ולא הרב.

החסרון הוא שמעמד הביניים החילוני והדתי אינו בוחר ברוח אלא בחומר. השינוי שרוצים הוא כשיושבים על כוס קפה או לאחר הזמנת נופש בדקה ה90 בחו"ל או עוד איזה שהוא חפץ לא נצרך באתר בא בטוב וכיו"ב.
מאידך שינוי זה מבטא רצון של אנשים בעצמאות ולא בתלות.

מבחנם של לפיד ובנט יהיה עד כמה ירצו שים את עצמם במרכז. אם לפיד יבחר בתפקיד שר החוץ, הוא לא יהיה שונה מעמיר פרץ שנשא בתפקיד הבטחון. הוא לא יקח תיק שישא את האג'נדה החברתית שבזכותה נבחר.
ישנה מסורת פרלמנטרית ומסורת של מצביעים שיש להתייחס אליה בכבוד גם כשמשהו חדש מתחיל.

האם יאיר יתגלה כיהיר? האם אמרותיו של נפתלי יהיו שפירות באזני בוחריו? ראו את המאמר הבא ואת המונח האכדי הבא בעקבות דברי פרופ' וינפלד: שליח חכם- שלום בין מלכים ישכין.

יום שני, 21 בינואר 2013

בחירות 2013

א. שמעתי היום בשם הרב שטיינזלץ שהבחירות שקולות להליכה לבית הכסא: נכנסים ביחידות, משלשלים ואחרי שיוצאים לא רוצים לדבר על זה.

ב. סיסמת ש"ס: "את אחי אנכי מבקש". כשיוסף שאל זאת, אחיו לא סבלו אותו בגלל שחשב על עצמו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים".

ג. שיקול בבחירות שלא מודגש: מעבר לאידיאלוגיה ודאגה לאינטרסים שונים, אין בדיקה מעמיקה של מי הפרלמנטרים וכמה הם עשו בקדנציה הנוכחית למען החברה.
אמנם, בבחירות אלה ייבחרו הרבה צעירים עם חלב על האייפון, אבל עדיין לדעתי מן הראוי להצביע למי שעשה ויעשה פרלמנטרית, ושיש לו את הכח להתעסק בדם שפיר ושליה.

ד. במקור ראשון התפרסמה כתבה של ישי פרידמן על בחירת המגזר הערבי שלא לבחור. יפה בעיניי שמגזין ימני סוקר את הבחירות במגזר הערבי בצורה הגונה, מקיפה ומעניינת.




יום חמישי, 3 בינואר 2013

בית הלל וועד ההלכה- "מי כאן הלל"?

א. מי שהולך לשירותים ומיד אח"כ רוצה ליטול ידיו לאכול לחם: כמה נטילות יטול? שהרי יש שאמרו שילכלך ידיו בין נטילה לנטילה בכדי שברכתו השניה לא תהא לבטלה!

בנך הקטנטן או אדם זר בביהכ"נ פונה אליך "בין הפרקים" או באמצעיתם: התשיב מפני כבודו? 
היכן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה? ובראשונה, כבוד הבריות: מידת הכבוד שלי לעצמי, להגיון שלי ולסובב אותי.
כמה ימים סופרים היום (ולא אתמול) לעומר? מה יקרה אם מישהו יאמר את מספר הימים? למה ללכת עקום?
ומה עם חלב עכו"ם ואבקת חלב עכו"ם? ומיהו היום בכלל עכו"ם? 
בקיצור, כמה לתת להלכה להיות כמו אהרון ברק: הכל שפיט? אולי: האם אפשר לתת לכל להיות שפיט אבל באופן אחר? האם ההלכה יכולה להיות פחות קטנונית?
הרב  קוק כותב בעין אי"ה למסכת ברכות שקיימת מחלוקת בין רבינו בחיי לראב"ד האם קיים תחום רשות בחיים הדתיים. והם הם הדברים.

ב. ושוב לחוויות החיים המכוננות: בארוחת ערב- בישיבה בה התחנכתי בעבר- חילקו קלחי תירס. נעמד אחד הבחורים והכריז שאל לנו לאכול מהתירס בשל חשש תולעים. יש להפריד גרעין גרעין, לבדוק ולאכול.


ג. לאחרונה שמעתי וקראתי על קבוצת אנשים בציבור הדתי לאומי הנקראת בית הלל החותרת לדיאלוג עם החברה (גם ברמה הלכתית) מתוך מחוייבות מלאה להלכה (כלשונם). ראו את אתר הקבוצה ומצעה
חייבים להודות שלקבוצה גדולה זו של אנשי דת ורוח יש אומץ. הם מעזים לגעת בתחומים רגישים ומביעים עמדות הקשות לעיכול ע"י לא מעט אנשים. ראו למשל את התייחסותם במצע לנכרים החיים בישראל.

שימו לב למשפט הראשון בהגדרת זהות הקבוצה: "אנו מאמינים בנצחיותה של תורת ישראל ומחויבים באופן מוחלט להלכה היהודית". 

ד. וכאן אני חוזר לשאלות הבוערות בחיי היום הפשוטים של אורתודוקס שחי חיי נפש מלאים; שקשוב לסביבתו וחש בכבלי ההלכה. שמבין שהלכה היא דיסהרמונית, ולא עושה מעובדה זו דרשה חגיגית (על היופי שבדיסהרמוניה) בפני המאזינים לו, אלא מתבאס מכל מיני פקקי תנועה- קצרים וארוכים- המעכבים אותו מלהגיע ליעדים פרוזאיים של לאכול, להתייחס לזולת ועוד ועוד ועוד.

אני שב לשאלות אלה כי להן לא יתנו תשובה חדשה: לא בית שמאי ולא בית הלל. בדברים הללו אין בשורה חדשה! בגלל שרוב חיינו הם בבעיות הקטנות (וכאן דעתי הפוכה מדעה זו).

ה. ברצוני להסב את תשומת הלב לועד אנשי הלכה רציני ביותר אשר מגדירים עצמם כקונסרבטיבים. 
אציג בפני קהל הקוראים שתי פסיקות מקלות, מפתיעות ואמיצות שלהם. לענ"ד, אלה בית הלל האמיתיים. 

השוו לדברי התוספתא במסכת כתובות: "כשהיו בני אלכסנדריא מקדשין נשים, אחר בא וחוטפה מן השוק, ובא מעשה לפני חכמים, בקשו לעשות בניהן ממזרין, אמר להם הלל הזקן, הוציאו לי כתובת אמותיכם, הוציאו לו וכתוב בה: כשתכנסי לביתי תהוי לי לאנתו (=לאשה) כדת משה וישראל".
כמה אומץ היה להלל הזקן לעשות צעד נועז שכזה!

ו. ה"צרה" היא שהם מגדירים עצמם כקונסרבטיבים, וזה יכול להעלות ריח של כפירה ע"י מי שמאמין בנצחיות תורת ישראל ומחוייב באופן מוחלט להלכה היהודית. 

אבל בכל זאת שתי פסיקות אמיצות ומנומקות:

הראשונה, בדבר הפסקת צום תשעה באב אחר המנחה

והשניה, בדבר אכילת קטניות בפסח ע"י קהל עדת ישראל

ז. אנשים אלו עושים שימוש בכלי המחקר האקדמי של מדעי היהדות במסגרת הפסיקה שלהם.
מכאן מקנן החשש בפני אורתודוקסים רבים מן העמלקי הקופץ לאמבטיה הרותחת ומקרר אותה;
חשש הניבט מן המתודה האקדמית של מדעי היהדות.
ולפיכך, מחקר אקדמי של מדעי היהדות, יוצר דיסוננס עמוק בין המסורת השמרנית לזו המתחדשת.
ביתר דיוק: הוא לא יוצר! הדיסוננס קיים בעצם חיינו בעולם הרחוק מן העולם בו התהוותה מסגרת ההלכה הפרושית, של חז"ל וממשיכיהם. המחקר האקדמי רק חושף את הפערים שקיימים בתוכנו; שרוחשים להם בלבם של לא מעטים שהקו המנחה בחייהם אינו הקו של "בא לי"= "די עם החפירות ועם החומרות האלה"= "אני לא קשור לעולם העתיק והמנוון הזה של החיים הדתיים"= "תנו לי רק מצוות שכליות ולא שמעיות"= "אני רוצה מהות ולא שטויות".

ח. ראו גם פה ופה 

ט. ניתוח מעמיק של המשבר בין אמונת ישראל סבא לעולם מדעי היהדות נעשה ע"י פרופ' משה הלברטל בהרצאה שאתייחס אליה- ב"ה- בפוסט קרוב.


יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

לכבוד החנוכה

שני פוסטים מעניינים בענייני לשון: של הלל גרשוני ושל רוביק רוזנטל.

א. מהדרין
ב. דמי חנוכה

חנוכה שמח

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

תרבות ומשפחה.

מספר שבועות לאחר הולדת בתנו החלטנו לצאת להצגה.
הגענו איתה ונאמר לנו שיורשה לנו להיכנס באופן חריג (למרות שלא מאפשרים בד"כ) ואם תצייץ הקטנטונת נצא מיד. אח"כ הגיעה מנהלת ההצגה- אשה גסה שאינה בעלת מידות בהיבט המוסרי- ואמרה לנו לצאת באופן הרחוק מהתחשבות. זאת, בגלל שהיה מקרה בו תינוק בכה בעבר. בכי זה גרם לעצבנות של חלק מהשחקנים ופגיעה בריכוזם.
אשתדל לשים לרגע את סערת הנפש בצד: יום סוער, עד שמוצאים בייבי סיטר, וסוף סוף משהו קצת אחר משגרת היום יום.

במקום זאת, אני מהרהר בשאלה מה מקומם של חיי משפחה בחיי תרבות ורוח? כלומר, האם חיים משפחתיים מפריעים לחיים תרבותיים ככלל? רבים האמנים החיים בנפרד הואיל והם מתקשים לחלוק ולוותר על שלהם. רבים אנשי הרוח הסובלים בבדידותם גם אם בחרו בחיי משפחה. 

אשוב להצגת התאטרון. אנו חיים בישראל. ישנם אנשים הנוהגים שלא לכבות פלאפון במהלך ארוע תרבותי. האם צלצול טלפון פוגע אנושות ביכולת השחקן לשחק? נכחתי מספר פעמים בקונצרטים שבהם השתלב צלצול טלפון של קשישה ששכחה לכבות את הנייד. הנייד צלצל באמצע קונצרט של מאהלר. אני חייכתי וחזרתי להאזין, אבל יש אנשים שכעסו, שנפגעו מכך עד עמקי נשמתם. למען מאהלר, למען התרבות, למען איבוד הפרופורציות.
אני מבקש להדגיש שאני מתנגד לישראליות הסחבקית ביחס לאירועי תרבות, אבל בכל זאת מאמין שמידתיות היא עקרון מנחה. שחקן יקר! ישנן הפרעות במהלך המושלם של הביצוע! תינוק בוכה, פלאפון; הם חלק מההצגה.

בי"ט כסלו צויין יום גאולתו של האדמו"ר החב"די שכתב את ספר התניא, ששמו הוא "ספר של בינונים". הוא עשה זאת מתוך הבנה שבינוניות היא דרך העולם, וכנראה שלכתחילה. כלומר, האדם הוא בינוני. אדם אמיתי הוא זה הנלחם ביצרו; לא המלאך המבטל את יצרו.
בבודהיזם מן הזרם הטיבטי הקרוי "המוביל הגדול" ישנו ויתור על הגעה לנירוונה- העליונות שברוח- למען הכלל. האידיאל הוא להיות בודהי סטווה הפועל למען הכלל על חשבון ההתאיינות בפני הרוח.
ושוב לחב"ד: מפורסם הסיפור שרגיל היה הרב עמיטל זצ"ל לספר על אדמו"ר חב"ד הנ"ל שאמר שמי שלומד ואינו שומע קול תינוק בוכה, משהו פגום בלימודו. 

בהשלכה לענייננו, תרבות וחיים מתקיימים בתוך שטף של חיים שיש בהם גאות ושפל.

ורגע קצר של עברית. מהי תרבות?

המלה מופיעה במקרא בספר במדבר בתוך דברי משה לבני גד ולבני ראובן: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל"

תרבות=צאצאים, מה שנהיה אחרי שאבותיהם רבו (פירוש י. ליכט, ובדומה: ראה מילון בן יהודה; ובמרחק מה מפירושם, פירש קדרי במילונו לעברית מקראית).
תרבות במשמעות של הרגל- התנהגות המסתעפת מבני ביתו של אדם- היא מונח שנוסד בספרות התנאים על בסיס המשמע המקראי.
כלומר, התרבות ביסודה היא מלשון התרבות= משפחה, וסופה בימינו במשמעות של הרגל והתנהגות של יחידים אשר למצער: קנאים לעצמם ומרירים לסביבתם.

יצאתי אתמול בערב לתרבות רעה. אבל בסוף חזרתי הביתה. אני לא יודע לאיזה בית חזרה מנהלת ההצגה. אני מקוה בשבילה שהוא בית חם ותרבותי. כמו פעם. 

את ניכורם של אנשי תרבות לסובב אותם, היטיב לבטא רנדי ניומן, ולעברת לתרבות הישראלית- שלומי שבן- ב "החיים שלי טובים". ואפרופו תרבות, האם ראוי שלומי שבן לליווי תרבותי של הפילהרמונית?