לצערי- מילים כדורבנות

מה שיש לי להוסיף מעבר להפניה לקישור זה
הוא שהרב דרוקמן מתגלה בכתבה זו כאדם שחיבורו לעולם המעשה ולעולם הרגשות של הזולת מוגבל.
מהיכרותי עם אנשי רוח- דתיים ושאינם דתיים- זוהי נכות המאפיינת אותם.
צריך לזכור זאת תמיד, גם כששומעים אותם מדברים על רגשות. רובם לא מתמקצעים גם בתחום זה!

מורים לוקחים אחריות- חלק א

אודה ולא אבוש. חלק מסיבת הימצאותי במערכת ההוראה קשור לחופשות הרבות שבלוח השנה. אינני וורקוהוליק ומסגרת של עבודה בשעות סבירות עם חופשות קבועות מותירה לי מעט זמן לעצמי בתוך הקלחת של מחוייבויות היום יום.

השיג והשיח סביב חופשות המורים נוגע בשאלת יסוד משמעותית: מיהו המורה? איש רוח או קומונר?

אם המורה הוא איש רוח, כלומר, אדם משכיל המקנה מידיעותיו לתלמידים, אזי הוא זקוק לחופשות באופן דומה למרצה באוניברסיטה. הוא מחדש את מעיינותיו, מחפש בספרים ובכתבי העת תשובות לשאלות המציקות לו ולתלמידיו, חוזר בכל שנה אל ההוראה מזווית שונה, מגבש לעצמו עמדות ביחס לסוגיות שונות בתחום הוראתו הצר, וביחס לעולם ההוראה בכלל. איש רוח מחוייב לרוח יותר מאשר לשביעות רצון הלקוחות. הקשר עם התלמיד נוצר באמצעות הספר, והמטרה היא להילכד בסוגיה כלשהי המתאימה ללב התלמיד.
הקשר בין מורה לתלמיד הוא בבחינת אתערותא דלתתא (= מונח קבלי שמשמעותו התערות מלמטה), כלומר, המאמץ צריך להיות מצד התלמיד בכדי לקבל מן המורה. היום רגילים לקרוא להוראה כזו הוראה ישנה (בקונוטציה שלילית).

לאיש הרוח מהווה החופש אויר הרים. הוא כלוא בתוך ההוראה שאינה יוצרת אלא רק מבררת סוגיות ידועות, ללא "פייט" אמיתי מצד התלמידים שרובם מקבל את דבריו כהלכה למשה מסיני.

אם המורה הוא קומונר, הוא אחראי לאוירה בכתה. הוא אחראי לערכים בכתה. הוא אחראי לכיף ולמוסר. אדם כזה זקוק לאנרגיות מחודשות, לאחר שהוא מתמודד שוב ושוב עם נערים שאינם הולכים בדרכו האידאליסטית, ואינם נסחפים אחר נסיונות השיטור שלו. הוא זקוק לזמן להיות עם עצמו ולחדש את הדבקות בעקרונותיו: אם הוא טיפוס כריזמטי ילכו אחריו והוא ימשיך לכבוש עוד כתה ועוד תלמידים, ואם אינו כריזמטי הוא יכה על חטא ויישאב בחטא הנוסטלגיה הקדמון: התלמידים של פעם אינם התלמידים של היום...

רוב המורים שפגשתי שייך לז'אנר הקומונרי. הם אינם אנשי רוח. הם אינם אנשי ספר. בהשתלמויות הם מפטפטים ללא הרף, וכאשר עליהם לבצע מטלה הם נוטים לדחותה ולהעדיף את הדרכים הקלות לביצועה. האקדמיה מצויה עבורם מעבר להרים.
הז'אנר הקומונרי הוא חלק מז'אנר שיווקי הרואה בתלמיד לקוח שעל המורה לרצות (ריצוי; בבניין פיעל).
המורה אמור להיות מגניב. תלמידיי אוהבים את שיעוריי בשל הופעות הסטנד-אפ. בשל כך הם מבכרים אותם על פני שיעורי ספרות החשובים ומעניינים הרבה יותר. מה הבעיה? שם המורה כבדה. שם אין ציניות.

הצרה היא שגם העומדים בראש המערכת, המנהלים ואלו המפקחים עליהם וגבוה מעל גבוה, כולם נכבשים בכריזמה. תקפות התוכן, עומק ההבנה, גם אם מדברים עליהם, לא נוגעים בהם. בית הספר הוא כבר מזמן לא הבית של הספר עבור המורים. ואם כן, הספר נשאר שם ולא הולך איתם הביתה.

את השינוי במערכת החינוך צריך לעשות לאט, וצריך שיעשו אותו אנשים אפורים יותר וכריזמטיים פחות מאנשי חינוך העומדים בראש הפירמידה.
בינתיים אני מציע שלמורים תינתן חופשה כתנאי לאופן בו ינצלו אותה.
לאמור, מורה הבוחר להשתלם בחופשתו, יזכה לחופשה לצורך העשרה. הוא יעז ויתנסה וייצור ויכתוב ויזכה לביקורת וליווי אקדמי.
מורה שבוחר לנוח יוכל לנוח אבל פחות. שחיקתו אינה מן התלמידים. שחיקתו היא מרוחו שאינה מאותגרת זה שנים. שחיקתו היא מן הכוכב הבא ולא מן "הכוכבים" הנוכחיים שזוהרים בכיתתו. מורה כזה ימשיך לשרת כקומונר ויעבוד במחלקת השיווק של מערכת החינוך. לא מעט מנהלים ולא מעט תלמידים רוצים שיווק.

ויקרא שמו בישראל

המוהל פנה לעברו של בעלי... אנטיגנוס. שוב, תוכל לחזור על השם? אנטיגנוס!

אנטיגנוס? כן, אמר בעלי,  על שם אנטיגנוס איש סוכו מהמשנה במסכת אבות.

בסעודה שאחר הברית אמי התייפחה. לא ניגשתי אליה. מתרגלים לשמות.

אנטיגנוס שלנו היה שלֵו. הוא ישן את כל המהומה שלא ביקשנו לחולל. ידענו אך לא ביקשנו. יוחאי אמר לי כשבחרנו את השם ששמותם של חכמים רבים בספרות חז"ל הם שמות לועזיים. ומה את חושבת? איך הגיבו הסבים והסבתות בברית שלהם? ובכל עיר יש רחוב אנטיגנוס שצמוד לרחובות על שמות חכמים. ואיך יתייחסו אליו בגן ובבית הספר? לפי מי שהוא. אז למה אנחנו הולכים על שם כזה? כי הוא מצטלצל לנו נחמד. ואנחנו מאמינים שמודרנה ויהדות לא מתנגשים. אבל אנטיגנוס זה לא מודרנה! וחייבים לתת לילד שם לפי מה שמאמינים בו? ואין שם אחר שיבטא אמונה זו?

יוחאי אמר שאנחנו לא צריכים להתנצל ולשאול כ"כ הרבה שאלות. ואם ירצה, יוכל הילד לשנות את שמו. ואמא שלך תאהב אותו בגלל מי שהוא. הסערה תעבור.

לפגישה עם מנהלת האולפנה הגעתי ללא כיסוי ראש. כמובן שאכבד את המקום ואתאים את לבושי אליו, אבל בפגישה מן הראוי שתכיר אותי בלי כיסויים.

פניה היו כפני המוהל. שאלתי אותה אם יש משהו שהיא רוצה לומר לי. היא החזירה אלי את השאלה: מה לדעתך מוזר פה? ביקשתי ממנה לומר לי מה מוזר. תחיה לקחה נשימה ואמרה שלהגיע לראיון באולפנה ללא כיסוי ראש, זה להגיע למקום בלי לדעת מהן דרישות התפקיד הבסיסיות. אז תרצי לסיים את פגישתנו? לא. טרחת ובאת, והעזת. למה את רוצה לעבוד אצלנו?  אני חושבת שאני מתאימה ללמד פה. אני יוצרת קשרים טובים עם נערות, מחזיקה כתה באופן מעניין, ומעוררת אותן לחשוב. ומה עם הדרישות הפורמליות? ומה עם עולמך הדתי?

את באמת שואלת מועמדות על עולמן הדתי גם כשהן מתלבשות לפי הכללים? ולגבי הדרישות הפורמליות, מובן שאכבד את המקום ואתאים עצמי לדרישותיו, כמו בכל מקום. הייתי שמחה לבוא לשיעור ושתצפי בי. ודבר אחרון, באתי ללא כיסוי ראש כי לא רציתי לזייף.

ומה יהיה אם התלמידות יראו אותך בלי? מה יכול להיות? הם יתייגו אותי למסגרת קצת שונה ממה שהן רגילות. בסופו של דבר, הבית והחברה יכתיבו להן באשר לכיסוי ראשן. ואת ההחלטה לגבי כיסוי הראש הן יקבלו בשלב מאוחר יותר כשיפרשו כנפיים. אבל כיסוי הראש משקף יחס לעולם ההלכה! הצדק איתך. ההחלטה לא לכסות את ראשי משקפת חלק מיחסי לעולם ההלכה. אבל אני קוראת לו עולם ההכלה. אני לא בטוחה שדיון על מה שאדם אחר עושה- אפילו יהיה מחנך- ראוי לו שייעשה. אבל את מבקשת לחנך? כן, אבל על פי דרכן. לא דרכי. ומה עם דרך התורה? את באמת מראיינת מועמדות ובודקת איתן מהי דרך התורה? אני יכולה לענות ששבעים פנים לתורה, אבל זו אפולוגטיקה. ואני לא מתנצלת על מה שאני. אני מאד משתדלת לא להכניס את עצמי לעולמם של אחרים אלא אם כן הם מזמינים אותי.

אנטיגנוס קיבל חיסון והעלה חום. לקחתי אותו איתי לאולפנה. בחדר המורות שמחה וששון. איך קוראים לך מתוק? אנטיגנוס. ואיך קוראים לך? שמי הוא נעמה ותרצה ואיילת.

למחרת, באחת ההפסקות, "לא סיפרת לנו שלבנך קוראים אנטיגנוס". לא השבתי. לא רואים על בני שהוא אנטיגנוס. שאלתי אותן מה הן חושבות על המוטו של משרד החינוך השנה: "האחר הוא אני. לפעמים אני דומה, לפעמים אני שונה, תמיד אני שווה". אמרתי להן שהמוטו לא נכון. אנחנו לא שווים. מה? מורה שווה לתלמיד? מה עם כבוד הזולת המבוגר ממך? האם אתה שווה אליו? אנחנו אף פעם לא שווים, גם אם אנחנו דומים. אני חושבת שאין לנו זכות להחליט שהאחר שווה לנו. לכן, לא תמיד יש לנו זכות לשפוט את הבחירות של האחר. ובטח שהאחר הוא לא אני. איזה משפט מטופש זה? מה אתן אומרות? לא השיבו.

קונספט הנסיך או "אבא- תעשה לי LIKE"

מדי חג במועדו, חוזר בני מהגן עם משהו חמוד שתמונתו טבועה עליו. כבר מזמן הורגלתי בכך שסרטים שונים באינטרנט המיועדים לילדים- כביכול- הם בעצם סרטים עם רמיזות רבות להורים ומיועדים להם לא פחות מלילדים (וגם מיניות- לצערי הרב- לא נפקדת מסרטונים אלה, ומן הפרסומות הנלוות אליהם).

קל מאד להיכבש במתיקות הילד ובאמצעי השיווק של הגן. אלא שנזכרתי בכינוי הרווח בגנים לילדים: נסיך!
ואכן, מנהג מלכות אנו נוהגים בילדינו. הכל מוכן לפניהם והם נהוגים במרכבת משנה ברחוב העיר.
ובתודעת נסיכות מעין זו קשה לחנך. קשה לגדל אדם להיות עצמאי כאשר הוא לומד להבין שהוא מזרע המלכות.

החברה שלנו מעוניינת בנסיכים. לא רק נסיכי המדיה, אלא נסיכים בשנות ה20 וה30 לחייהם שמקבלים לידיהם ניהול של כל מיני ארגונים ומוסדות. המרץ שלהם והקצב שלהם מסמים את העין- על פי רוב- מחוסר הנסיון וחוסר העומק ויישוב הדעת.  

אין דברים חדשים במה שאני כותב, אבל אני מופתע לראות כמה הרגש כובש את המחשבה הישרה.
גם בפוליטיקה הישראלית מתרבים הנסיכים. אם פעם היו לנו כמה נסיכים בליכוד, היום יש לנו מפלגות של נסיכים. יש עתיד היא מפלגה של נסיכי תרבות, ג'ודו ויופי שמצטלמים לא רע בכלל, ועושים מעשי נסיכים בעמדם בראש עמותות וארגונים שעושים טוב למען הזולת בזמנם החופשי; זאת, כמובן, לאחר ש"עשו לביתם". 
מה הבעיה אצל נסיכים? הם לא מתמסרים לרעיון מלבד לרעיון הנסיכות המכונה בקבלה ובחסידות "אנא אמלוך". 
דהיינו, נסיך שהעם יביע כנגדו מחאה משמעותית, ילך להיות נסיך של מישהו אחר. לא רציתם בי נסיך שלכם, אהיה נסיך אחר.
המגיד ממזריטש מלמד בספרו "מגיד דבריו ליעקב" שהתיקון של חטא הנרקיסיזם הוא במעבר מתודעת "אנא אמלוך" לתודעת "אין מלך בלא עם". העם, העממיות, הם מקור הנהגתו של המלך. לא רק מעמד הביניים. 
ומכאן לשאלה החשובה: כמה מנהיג צריך להיות עממי? פרק שני במסכת סנהדרין מתווה הלכות הנהגה ושיתוף ציבורי עבור כהנים גדולים ועבור מלכים. ברור שהעם צריך לנהוג בהם כבוד, וברור שהם צריכים לנהוג כבוד בעם. כאשר מופר אחד מהכללים הללו, פורצת האלימות להשבת הקונצנזוס.
בעולם המודרני לתקשורת תפקיד חשוב בכך. דיווחים על הגלידה שרוכש רוה"מ למעונו, הופכים להיות נחלת הכלל. 
ונסיים ב"לייק": מי שרגיל לחיות בתודעת נסיך, זקוק לLIKE תמידי. כאשר אין מספיק LIKE, אינני נסיך בעיניכם. לא ירחק היום שילדים יחזרו מבית הספר ויבקשו מהוריהם לעשות להם LIKE כי במסגרת בית הספר יצרו לימודי ריאליטי שככל שיגברו הLIKEים, ירווח לתלמיד. המורים שיזמו זאת יזכו- כמובן- לשבח, על כך שחיברו בין עולם התלמיד לעולם ההוראה.

תפילת נשים ע"פ יאנוש קורצ'אק- מתוך הספר "עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק" בהוצאת אוניברסיטת חיפה

מה לחיסון נגד פוליו, אקטיביזם רבני ויאיר לפיד?

א. לאחרונה התבשרנו כי הרבנים הראשיים לישראל פרסמו קריאה לחסן ילדים מנגיף הפוליו.

ראשית, מדוע קראו קריאה (קריאת קודש) ולא פסק הלכה? "מוטלת חובה קדושה ומצווה על כל הורה לחסן ילדיו". מה מעמדן של חובה קדושה ומצוה?

שנית, רבנים ראשיים אינם רגילים לפרסם פסקים על סוגיות שונות הבוערות בחברה הישראלית. מה נשתנה?

ב. הרבנים הראשיים הם קודם כל רבנים ראשיים של העדה החרדית. על ידיה נבחרו ולמענה הם פועלים. הרבנות הראשית מפרנסת לא מעט בתי אב חרדיים, מתפקידי דיינות ועד לתפקידי משגיחי כשרות.

הביטוי "קריאת קודש" נפוץ בחברה החרדית, ונעשה בו שימוש למטרות כמו: הצבעה בבחירות למועמד מטעמה, תמיכה בנזקקים, זהירות בטיולים ושמירת הברית (=הוצאת זרע לבטלה).

גם במקרה שלנו היה חשש שלא יחוסנו תינוקות של בית רבן ולאחר שגם הרב פירר סמך ידיו על הצורך בחיסון, ואחר "בירור מקיף עם הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות", נקראה הקריאה.

ג. אם הנחתי באשר לנמעני קריאת הקודש נכונה, הרי שהרבנים הראשיים לישראל פונים למגזר מסויים בחברה הישראלית. אחת המשמעויות של קביעה זו היא שהרבנים הנוכחיים הם אנשים רלוונטיים לציבור החרדי(לפחות בעיני עצמם), וזו בשורה חדשה עבור הציבור החרדי האשכנזי שהרבנות הראשית היתה עבורו מוקצה מחמת מיאוס (האם מאז הסתלקות הרב אלישיב נמוגו גדולי תורה ופתאום לרב הראשי האשכנזי יש ערך?)

ד. אלא שההשערה בסעיף ג נראית רחוקה. לכן אציע הסבר סביר יותר.

בעקבות מותו של הרב עובדיה יוסף, הספדו ע"י הרב לאו (אביו של הרב הראשי; "האב הראשי" כלשונו של השר אורי אורבך), ודיווח של הרב דוד לאו אודות שהייתו בחדרו של הרב יוסף ברגעיו האחרונים, אני סבור שיותר מאשר שליח של החברה הליטאית, הרב דוד לאו הוא מינוי אשכנזי של ש"ס שלא רצתה את הרב סתיו שביקש לבטל את השגחת "בית יוסף".

שאלה שאין לי תשובה אליה היא מדוע הלכה משפחת לאו אצל מרן? (מסתבר שזה חיידק משפחתי שהרי הרב בני לאו כתב עליו את עבודת הדוקטורט שלו והוא רואה בו את "אחרון האחרונים").

ד. כאמור, הרבנים הראשיים ממליצים לקבל את חוות דעת הגורמים המקצועיים.

וכאן אנו באים לשאלה: מהו תפקידה של תורה (במינוח של קריאת קדש)?
כיצד היא שמה ראשה בסוגיות מקצועיות שאינן עניין למלחמתה של תורה? או שמא הכל הוא עניין של תורה, שהרי תורת חיים תורתנו, ולא ניתנה רשות לרופא לרפא לולא חוות דעת תורנית?

השאלה מוכיחה שאכן זוהי קריאה ציבורית של הרבנים הרואים עצמם כפרנסי הציבור בכל עניין. כך- להבדיל ושלא להבדיל- חושבים רבנים בסמכותם לטפל בהטרדות מיניות (ע"ע מקרה הרב קופולוביץ בנתיב מאיר שהוזכר כאן בפוסט המתייחס לפרשת אלון; שמחתי לראות שלפורום תקנה צורפו לאחרונה לא מעט נשים המומחיות בעניין הטרדות מיניות
), כך הם מעורבים פעמים רבות בענייני שלום בית בתוך הקהילה, וכך הם מכריעים בסוגיות מדיניות.
האם כך ראוי? הרב מיכאל אברהם סובר שכך יאה. במאמרו שהוזכר בפוסט אחר  הוא גורס שקיימות שאלות ערכיות מעבר לשאלות מקצועיות ובהן רלוונטית דעת תורה.

אגב, בהתלבטות דומה עסק שר האוצר יאיר לפיד (שמלווה אותנו בפוסטים האחרונים). מחד, ב2012 הוא גרס שאינו כלכלן ולכן לא יתאים להיות שר אוצר, ומאידך, כיום הוא רואה בעצמו איש מתאים לתפקיד בשל כוחו הפוליטי העומד מאחורי תפיסה ערכית של הציבור שבחר בו לשנות.
אגב, משרד האוצר מיישם בעשור האחרון (ואולי לפני כן) את ההבדל בין תפיסות פוליטיות המתיימרות להיות ערכיות של שרים המתמנים והולכים, לבין "נערי האוצר" והממונים עליהם האחראים על שמירה מקצועית- נטולת פניות כביכול- על קופת המדינה.


ה. מכאן אנו באים לשאלה: האם התפיסה התורנית רואה בהכרעותיה הכרעות מקצועיות כמו של מומחה במגזרים אחרים?

בעניין זה אזכיר הרצאה של אחי- ד"ר יצחק ברנד- הנוגעת בעניין זה. בהרצאתו הוא מנתח פסקי הלכה רפואיים של בעל ה"ציץ אליעזר" ומשווה לפסיקות של רבנים אחרים (בין השאר, הרב עובדיה יוסף). הוא מראה בהרצאתו שלרב וולדנברג (ה"ציץ אליעזר") היו עמדות ערכיות בפסיקת ההלכה, בשונה מעמדות הלכתיות אחרות אותן הוא מכנה פוזיטיביסטיות, הרואות בפסק ההלכה מהלך מכני של תרגום טכני של עולם חז"ל לימינו. הנה קישור להרצאה (החל מן הדקה הראשונה).

אני סבור שעמדה פוזיטיבסטית מתייחסת להלכה כמקצוע בו נדרשת מומחיות. צריך לדעת ולהקיף חומר רב וצריך לדעת לפלוט אותו בהקשר מתאים.
אלא שהעמדה האחרת רואה בתורה משהו שהוא מעבר למקצוע: דרך חיים. זה מזכיר לי את דברי הראי"ה קוק באורות הקדש שלכל לימוד נדרש בסיס של יראת שמים.

בהשלכות לחיינו, אני מתקשה להחליט בין העמדות. מחד, אני סבור שחלק לא קטן מן המחזיקים בתורה- הרבנים- מנותקים לרוב מחיי הציבור, וסבורים שהם מבינים בתחומים רבים, במקום להיות מודעים למוגבלותם האנושית ולהפנות את צאן מרעיתם לבעלי מקצוע. כלומר, הם סבורים שערך התורה הוא היעד להכוונת אנשים בכל תחומי חייהם. מאידך, הרבנים אינם נציגי התורה בהכרח. ואיש תורה ראוי, אמור לדעת היכן נגמר תפקידו והיכן מתחיל.
שאלה היא היכן מתחיל תפקידו? בכך אני הולך אחר המעט ששמעתי מהרב יהודה ברנדס שסבור שרב טוב משאיר את ההכרעות בידי תלמידו (בטענה כנגד השו"תים הסלולריים והאינטרנטיים). בכך נמצא שתפקידו של הרב הוא ללמד את שומעי לקחו כיצד לקרוא בתורה, כיצד לנתח ולהתייחס למקורות, מתוך כוונה שיתעצמו עמו בהלכה ויביעו התייחסות משלהם לעמדתו. היום מערכת החינוך קוראת לכך "למידה משמעותית".

נ.ב
א. הנה דוגמה למומחיות רבנית בתחום עבירות המין; אגב, עולה מדברי הרב אבינר שהלכת "בטל בשישים" רלוונטית בעניינים אלו.
ב. הנה עוד דוגמה
ג. והנה דוגמה לכך- שאולי- אנשים מסויימים הרואים בדעת התורה של רבותיהם דעה של מומחים, אינם מוכנים לקבל דעה אחרת. אולי.

צער בעלי חיים

בהקשר של הפרסום בתקשורת אודות ההתעללות בעופות, מן הראוי לציין לסיפור אודות יסוריו של רבי יהודה הנשיא שיוחסו לחוסר רגישותו לבעלי חיים