אגדת השבוע- פרשת וירא

אגדת שבת וירא- בְּרכוׂת לאו דווקא בְּרַכּוּת

הפסוקים (בראשית יח, יז- יט)

וַיהוָה, אָמָר:  הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.

המדרש (בראשית רבה פרשה מט)

אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים.

מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים –

אָמַר לָהֶם: בָּרֵכוּ.

אָמְרוּ לוֹ: מָה נְבָרֵךְ?

אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ: "בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ".

אִם מְקַבֵּל עָלָיו וּבֵרַךְ – הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ לוֹ,

וְאִם לֹא – הָיָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן מָה שֶׁעָלֶיךָ.

וְאָמַר לוֹ: כַּמָּה יֵשׁ לְךָ עָלַי?

אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כַּד יַיִן – בְּכָךְ וְכָךְ, לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכָךְ וְכָךְ, כִּכַּר לֶחֶם בְּכָךְ וְכָךְ.

מִי נוֹתֵן לְךָ יַיִן בַּמִּדְבָּר?

מִי נוֹתֵן לְךָ בָּשָׂר בַּמִּדְבָּר?

מִי נוֹתֵן לְךָ לֶחֶם בַּמִּדְבָּר?

מִשֶׁרָאָה צָרָה זוֹ (כלומר שהוא בצרה משום שעליו לשלם) – הָיָה מְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.

וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר:: "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט) –  בַּתְּחִלָּה צְדָקָה וּבַסּוֹף מִשְׁפָּט.

המדרש שם לב לביטויים המנוגדים בתפיסתו- צדקה ומשפט. הצדקה היא אקט רך ומעודן- לפנים משורת הדין, כאשר שורת הדין היא המשפט.

יש לציין שבמקרא ואף בתפילת עמידה, צדקה היא צדק הוא משפט.

לאחר שנתקבעה מצוות הצדקה הפכה הצדקה להיות הופכית למשפט.

המדרש מתבסס על המסופר על אברהם בתחילת הפרק שהוא מכניס אורחים (מלאכים) ונותן להם לאכול, ועל התפיסה הרווחת שאברהם הוא הראשון שמפיץ את שם ה' בעולם.

בעיניים שלנו היום אברהם הוא מחזיר בתשובה הפוקח את עיני העוברים ושבים שאינם יודעים לברך ואינם יודעים את מי לברך.

דרכו מתחילה ברכות- באירוח, ומסתיימת בתביעה מהאדם לברך או לשלם ממון. נראה שהמדרש אף מתבסס על הנאמר על אברהם בפסוק הקודם ש"נברכו בו כל גויי הארץ".  גויי הארץ- עמי הארץ- יברכו על ידי אברהם את ה'. נברכו בבניין נפעל הסביל המציג את המברכים כאלו שהם סבילים לברכה, מברכים אותה בעל כרחם.

אברהם הוא מחנך. הוא מתחיל בסגנון רך את המציע ללא מגבלות את מרכולתו, ובשלב הבא כבר מצפה מן האורחים להכיר בה'.

אגב, לפי דרכנו למדנו שההתמקדות היא בברכה שאחרי האוכל, כפי שכתוב בספר דברים: "ואכלת ושבעת וברכת את ה'...". האורחים נדרשים לברך אחרי האוכל, ואיננו יודעים האם זה אקט חינוכי או שמא הדבר משקף את קדימותה של ברכת המזון לברכות הנהנין.

סיפור זה על אברהם מופיע במדרש קודם לפרשת לך לך סביב מפגשו של מלכי צדק מלך שלם עם אברהם. בעקבות ברכת מלכי צדק "ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ" (בראשית יד, יט). שם המדרש עסוק בשאלה מה משמעות המלה קונה ביחס לה'? ממי ה' קונה את השמים ואת הארץ?

גם כאן חשוב לדעת שבלשון המקרא לשרש ק.נ.ה משמעות של בריאה שנותרה בלשון תפילת העמידה "קונה הכל" ובליל שבת "קונה שמים וארץ".

לאחר הסבר של ר' אבא בר כהנא שלא נתמקד בו, אומר ר' יצחק שמי שקונה שמים וארץ זה לא ה' אלא אברהם. אברהם- בהכרתו את ה' לעוברים ושבים הבאים לאכול אצלו- נעשה שותף לה' בבריאת העולם. ברוך אברם לאל עליון ואברם הוא זה שקונה שמים וארץ.

מעבר לפירוש המהפכני לפסוק זה, כיצד המדרש עונה על השאלה ששאל?

יש אפשרות להבין שהמדרש חוזר להביא את המלה קונה במשמעות "בורא" ואז לא צריך להבין "ממי קנה אברהם"? אלא "את מה קנה אברהם" ואברהם קנה/ברא שמים וארץ יחד עם ה'.

אך אם נבין קונה כפשוטו בלשון חכמים, ניתן להציע בדוחק שהמדרש הקצר בפיו של ר' יצחק מתבסס על המדרש אצלנו בו מפורט שאברהם עושה עיסקה עם האוכלים אצלו: "שלמו או ברכו"!

כך הוא קונה מהם ברכות תמורת האירוח, וכך הוא קונה שמים וארץ, קונה ברכות לה' הבורא שמים וארץ.

ונחתום בשאלת מקורו של המדרש: האם מקורו בפרשתנו- פרשת וירא- או בפרשת לך לך בפגישת אברם עם מלכי צדק?

ע"פ הדברים האחרונים שאמרנו המדרש הקצר ב"לך לך" מתבסס על המדרש המפותח בפרשתנו, אולם ניתן לראות גם כיוון הפוך. המדרש שלנו מזכיר לחם ויין המוצעים לאירוח, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם יין. אף זו! בשני עדי נוסח (האמת ניתנת להיאמר שאינם מבכירי כתבי היד של המדרש) ברכת האורחים היא "ברוך אל עליון שאכלנו משלו", כלשונו של מלכי צדק.

לכן, יתכן שמקור המדרש בפרשת לך לך או שלכל הפחות הוא מתבסס על מפגשו של אברהם עם מלכי צדק.

בנוסף יש לקחת בשיקול את מוסר המדרש אצלנו- ר' עזריה בשם ר' יהודה- ואת מוסר המדרש בפרשת לך לך, ר' יצחק. על ר' עזריה, ראו: ח. אלבק, מבוא לתלמודים, עמוד 400 והערה 400 (לא התבלבלתי), ואם כהצעתו, הרי שר' יצחק (סתם ר' יצחק הוא ר' יצחק נפחא) קודם לר' עזריה, והמדרש שלנו (פרשת וירא) אכן קודם למדרש לך לך.

מד כוונות

בעקבות פסק ההלכה האמיץ של בית הדין הפרטי בראשות הרב דניאל שפרבר באשר להפקעת קידושיה של מסורבת הגט צביה גורודצקי, כתבה שרון מייבסקי בפייסבוק:

"הלכה אינה דבר טהור, המתקיים בחלל נטרלי. ואם מד הכוונות נשלף כנגד המחדשים והפורצים, אני משיבה אותו תמיד חזרה, אל מול השמרנים והמעכבים. ככה זה עם מד כוונות, הוא עובד לשני הצדדי". 

אינני יודע עד כמה מרחיקת לכת באופן עקרוני טענתה של מייבסקי, אך אני מבקש להציג את הבעייתיות שבטענה זו (למען הסר ספק, לא בקשר להפקעת הקידושין).

השיח הדתי היהודי האורתודוקסי (המהלך בדרך חז"ל וממשיכיהם) בנוי על הנחות של מחוייבות לטקסט התורה הכתובה ולמסורת. המסורת היא מפרשי הטקסט הכתוב שלהם יש כלים וסמכות לפרש את מסורת האבות. המפרשים אינם עושים ככל העולה על רוחם. יש להם מוטיבציות- כוונות- אך הם לא יכולים לכפות את כוונתם על הטקסט ועל המסורת, אלא לעשות אחת משתיים: למצוא את עיגון תפיסתם במסורת (גם אם באופן חלקי), או לבסס את דעתם המחודשת על מקורות קודמים באופן סביר. מי שיחלוק עליהם ימשיך לשחק במגרש זה, ויגיב לשימוש שלהם במקורות. הוא יטען כנגדם שהם טועים ולא שיש להם מוטיבציה פרשנית אחרת. שיח דתי אינו שיח פסיכולוגי או שיח פוסט מודרני שעוסק בכוונות. הוא עוסק בפרשנות של טקסט ושל שיקולים העולים בעקבותיו. יכתבו חוקרים מחקרים על מוטיבציות של פוסקים, אך הפוסקים אינם מדברים במוטיבציות גם אם הם מודעים אליהן (כמו למשל בפסק הדין של גורודצקי).

קראתי פעם מאמר של הרב א"ש רוזנטל שנקרא "על דרך הרוב". הוא מסביר שם את השימוש של הרמב"ם במונח זה בהלכותיו, וטוען שיש כזה דבר "מחירה של תורה". לתורה הנקראת בבית הכנסת מדי שבת מעמד מחייב, שלפעמים בעקבותיו יש מחיר לפרט או לכלל. דרכי הנעם של התורה אינם נראים תמיד מן הפסקים השונים (ואינם אמורים להראות).

שיח הלכתי אינו יכול להיות מבוסס על מד כוונות דו סטרי. השיח לא יכול להיות רק על השאלה האם אני שמרן או פורץ דרך, אלא זה שיח שצריך להיות על מה הפירוש שניתן לאורך הדורות, והאם יש בידי להציע פירוש אחר סביר.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות מחיי.

אני מתפלל בבית כנסת בו נספרים גברים ונשים למניין ולכל דבר שבקדושה. עד היום לא נמצא למיטב דעתי אף פוסק שרואה בנשים שוות לגברים לכל דבר שבקדושה ובמניין. הרב דניאל שפרבר הסב את תשומת לבי לרב בשם איתן טאקר שפרסם לאחרונה ספר שמבקש לבסס זאת הלכתית (לא קראתי).

מדוע בכל זאת אני נוהג כך?

משום שאני חושב שבמקרה זה אין לשלם את "מחירה של תורה" כאשר הם אמורים לגבי 50% מהאוכלוסיה. לדעתי, אשה ראויה לכתחילה להוביל תפילה וכו' כמו כל גבר. דווקא פעולות המניינים השויוניים המנסים לבחון מקומן של נשים בכל סוגיה כשלעצמה אינה נראית לי. הטענה העקרונית שנשים שוות לגברים בעניינים שבקדושה ובמניין נראית לי חזקה מכל טענה אחרת המבוססת הלכתית. ומחיר אי קיום השלכותיה של טענה זו נראית לי מביישת ומקוממת במיוחד. היא מקוממת אותי עד כדי כך שהיא מובילה אותי לפעול בניגוד להלכה הקיימת כיום. אבל אני יודע לסמן ביושר: אני לא פועל לפי כללי ההלכה (המעוותים בעיניי) במקרה זה.

אני לא רואה באנשים ובנשים המתפללים בבתי כנסת "רגילים" שמרנים שעליהם לחשוף את מד כוונותיהם. אני חושב שהתנהלותם ראויה ומתאימה להם, ומבוססת הלכתית. ככלל, אני רואה בתפילה ולא בשיח הפמיניסטי את מרכז בית הכנסת. השיח הפמיניסטי הוא אמצעי לתפילה ראויה, ולא להיפך. אגב, כך אני מתרשם משאר באי בית הכנסת הזה. הם באים להתפלל. כמו בבית כנסת ספרדי מסורתי, בו יושבים יחדיו לבושי ג'ינס הצופים בטלוויזיה לאחר הקידוש ליד אנשים המקפידים על קלה כבחמורה. שניהם באים להתפלל, ומד כוונותיהם לא נבדק ולא רלוונטי. איש איש באמונתו יחיה.

ועוד דוגמה. אני רואה באנשים להט"בים אנשים רגילים לכל דבר ועניין, ובואם לבית כנסת מרגש אותי במיוחד בגלל הקאת ההלכה והחברה הדתית את נטיותיהם המיניות ויכולתם לממש אותן במלואן. אני חושב על המקרה הבא:

יש לנו בתפילה רק עשרה מתפללים. אנו קוראים בפרשת אחרי מות, ומגיע הקטע של "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא". ובקטע האמור להיקרא בתורה יוצא אחד ממתפללי בית הכנסת שהוא הומוסקסואל מבית הכנסת. (לצורך העניין. כמובן שכל אדם אחר יהיו נטיותיו אשר יהיו יכול לצאת מבית הכנסת מתוך אי הזדהות עם הכתוב בתורה).  אנחנו תקועים. אין לנו מניין. התפילה מסתיימת באמצע קריאת התורה. זהו בעיני מחירה של תורה. וזהו מחיר כבד מאד בעיני, שגם אותו אני לא מוכן לשלם, ולכן יציאה כזו מן התפילה מסמנת בעיני את החיים הדתיים הנכונים: ניסיון לעבוד את ה' בדרך ההלכה כל עוד היא לא משפילה בריות שנבראו בצלם אלהים. (אין כאן המקום להתפלמס עם טענת מדרון חלקלק של צירוף גויים למניין שהרי גם הם אדם שנברא בצלם ה'). אני קורא בתורה לכתחילה את הפסוק מפרשת אחרי מות, ואני מצדיק לכתחילה עצירה של קריאה בתורה בשבת כזו. לא אנסה לעקוף הלכתית התרחשות כזו בתפילה בבית כנסת אחר או פתרונות אחרים.

לסיכום, מד כוונות אינו הגורם הקובע בשיח של העולם הדתי. שיקולים הלכתיים הם הקובעים. על השיקול להיות מבוסס טקסטואלית ולהיות סביר. מי שחורג מכך, צריך לומר בכנות שהדברים כל כך סותרים את השקפת עולמו ולכן הוא לא מוכן לשלם כאן את מחירה של תורה (כאן עשיתי שימוש אחר במושג מזה שעשה בו הרב א"ש רוזנטל). וודאי שהחדשנים הם אלה שצריכים להסביר מדוע הם חורגים מדרך המלך הדתית בהנחה שחדשנותם אינה מבוססת הלכתית (אחרת היא לא חדשנית אלא למראית עין בלבד), ואני לא חושש מכך ש"אצטרך" להציג דעה מנומקת: בפני אדם ובפני בורא עולם.

היטיב לנסח טענה דומה לשלי (עם מסקנות הרבה יותר אורתודוקסיות משלי) נדב שנרב במאמרו "ארון השקרים היהודי"

וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן

מגילת אסתר- מגילת נשים והשפעתן על המלכות- משיחה לפי תומה את רחש ההמון: אם ישעה אחשוורוש לסירובה של ושתי לעשות רצונו, יהיה לכך הד בכל הממלכה. כך משכנע אותו המן להוריד את ושתי מכסאה.

בתוך ביתו פנימה ("כל כבודה... פנימה"), זרש אשתו מייעצת להמן ומוסרת לו את סופו ("אם מזרע היהודים") ובמקום עבודתו אסתר גורמת לו לכרוע ולהיכנע.

חזרה לרחש ההמון. 

כאשר עולה רצון בתפילה משותפת לגברים ולנשים, עולה רחש ההמון בגרונות אנשים. גבאי בית כנסת לא מבוגר מן הציונות הדתית הבורגנית הרווחת סובר בענייני תפילה (ואולי גם בתחומים אחרים) כי "אתה נותן להן (לנשים) קצת והן לא מסתפקות בכך", ובפתיחת ארון הקודש בבית כנסת בו מחזירות הנשים את ספר התורה אמרו לי להיזהר לא לסגור את הארון משום שזהו תפקיד הנשים ושעלי להיזהר כי אחרת "תסתבך איתן", ואדם מן השורה המכיר אנשים שביקשו לפתוח בית כנסת מסוג זה אמר למשפחתו שאינו רוצה שילדיו ימשיכו לשחק עם ילדי האנשים הנותנים יקר לנשותיהם ולבנותיהם. ואתה הולך שוב ושוב למסיבות בר מצווה מושקעות של בני משפחה, ולאירועי בנות מצווה דלים לבנות באותה משפחה. וכל ביטוי פשוט של אם ובתה נתקלות במגבלת המגדר, הפמיניזם והצניעות, ללא יכולת להימנע מן הדברים הללו, כדרך שאנו מתעלמים מהם בחיי היום יום שלנו: בבית ומחוצה לו. בית הכנסת הוא מקום שבקדושה ובדברים שבקדושה ראויה הצניעות וההפרדה והשמירה על מסורת אבות. אלא שלכל אלה מחיר: מחירה של המשפחה ושל הקהילה. 

וגם מביעי הדעה מכאן ומכאן נחשדים ישר על העריות ועל הנאורות ללא התייחסות עניינית ופשוטה לטיעונים שלהם. כך למשל במסה חשובה של ורד נעם

ונראה לי שההמון של מגילת אסתר- גברים ונשים כאחד מאז ועד היום- טבוע בתכונה אבולוציונית של שמרנות שמובילה לזלזול בעמדות פחות שמרניות שאינן מחפשות את הניגוח.

אלא שלאחרונה ישנם מהלכים אחרים בתפיסת האבולוציה: עקרון ההכבדה שניסח הזואולוג אמוץ זהבי מסביר שבהתנהגות אלטרואיסטית (בהנחה שבטענה שנשים שותפות לגברים בדברים שבקדושה כמו גם בתחומים אחרים יש אלטרואיזם...) יש מימד אבולוציוני, כלומר, גם לבחירה לנהוג שלא בדרך ההמון יש יכולת הישרדות אבולוציונית, כנראה גם ללא תמיכת הקרן החדשה.

וכדרך שבימים נוראים מבקשים בתפילה "תביאנו אל הר קדשך ושמחנו בבית תפילתך כמה שכתוב והביאותים אל הר קדשי... כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ואילו הבקשה להחזרת העבודה נתמכת בפסוק המדבר על ביאת כל העמים לבית המקדש, כך אני מתפלל לטשטוש בפערים בין המסורת לבין המציאות שלפנינו למען דיוק התפילה: דיוק התפילה וטשטוש המסיכה בה מתעטפים שומרי המסורת. 

כבודה של הרבה

בשבת האחרונה התפרסם מאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם: הדרה שיוצרת בינוניות

להלן הערתי למאמרו:

עורך מוסף שבת מציין בעמוד פתיחת המוסף כי "הרב מיכאל אברהם לא מוצא כמעט נשים הראויות לתפקיד רבני", ובכך הוא מדגיש את הפרובוקטיביות שבמאמרו של אברהם על פני שני עניינים חשובים לא פחות שמופיעים בתחילתו.

הראשון הוא קביעתו של אברהם שאין מגבלה הלכתית למינוי נשים לתפקידי שררה שונים, ובכללם רבנות.

השני הוא הדגשת התופעה של הדרת נשים מפרסום מאמרים בכתבי עת תורניים, מטעמי שמרנות קיצונית.

ובאשר לבינוניות: אברהם טוען שרובן של הנשים להערכתו אינן ראויות לתפקיד רבות קהילה. הוא מטעים כי אלה שמבקשות לעשות כן (ואינן ראויות) יכולות אולי לאסוף מקורות ממאגרי מידע שונים ולתת תשובה לשאלות הלכתיות בסיסיות; אך, לדעתו, (כך "מקובלנו") רב בישראל צריך להיות למדן, הוא אמור להיות בעל יכולת ליצור יצירה תורנית- הלכתית בעיקרה- ברמה טובה, ולתת שיעור תלמודי בעיון.

אלא ש"מקובלנו" זה של אברהם כבר לא כל כך מקובל. להערכתי הלא בדוקה, רוב בעלי הבתים ובעלות הבתים בציבור הציוני דתי אינם מעוניינים ברב למדן הנותן שיעור תלמודי בעיון. הם מעוניינים ברגישות אנושית, בהכוונה רוחנית, בשיעורים מעניינים ולעיתים בהתערבות מושכלת בסוגיות שהן בבחינת "אגדה למעשה". את אלה יכולה וראויה להגיש אשה שדף הגמרא אינו זר לה והיא עושה שימוש מושכל ברשת ולעיתים אף בזרועות האקדמיה (אברהם כהרגלו מבטל את תרומת הנשים שפונות לאקדמיה לעולם הלמדני; "אנחנו שולחים את הנשים שרוצות להתקדם בתחום התורני לזרועות האקדמיה, ואז מתפלאים שאין נשים למדניות...").

רובו של הציבור אינו מחפש ברב הקהילה פוסק או מגיד שיעור תלמודי בעיון. את זה אפשר להשיג באמצעות הרשת. בקהילה שאינה וירטואלית, הצמא הוא- לעיתים קרובות- שונה. ראוי להן לקהילות להיות מונהגות ע"י נשים בשל נשיותן (וסמי מכאן ענייני מגדר).

רבה ראויה לקהילה היא אשה אוהבת תורה, חריפה, מוסרית, היודעת נפש אדם ונפש משפחה. רבה של קהילה כבודה בבית פנימה: יש לה מהלכים בחינוך, במקומו של הגבר בעולם בו הוא שב לביתו- על פי רוב- לעת ערב ואינו מגדל את ילדיו, במקומה של אשה הנושאת בעול השוויון המדומה ובעול המשפחה; ומשום שכבודה בבית פנימה, היא ראויה להשמיע זאת בקול חוצות, בבית הכנסת מעבר למחיצה, בשיעור למדני או בדבר תורה, ובמהלכים שמאחורי הקלעים, מהלכים שמקובלנו שהיו ועודם חלק מתפקידם של רבני קהילות.

ללמדנים רבים- לאברכים טובים מאד ומעלה- חסרה לעיתים קרובות בינה שבהובלת קהילה, בהתמודדות עם עניינים שבבית פנימה. לכן, ראוי להן לנשים להשמיע קולן מעבר למחיצה בענייני הרוח. מי יודע? אולי כך יגבר הצמא שלהן ושל הציבור לשיעורים למדניים מפיהן ומפי כתבן.

אך גם אם הצדק לא רק בהערכותיו של אברהם אלא גם בתפיסת רב הקהילה, עדיין יש להצר על סגנונו.

דווקא משום שהוא מעודד את מאבקן המוצדק של נשים לשויון ולהכרה היה עליו לא רק לסמן את מצבו העגום של הלימוד הנשי, אלא להציע הצעה, להשמיע קול קורא ולא רק להודות ביושר על הבינוניות.

קו פרשת המים

מקומם של בני העדה האתיופית בחברה הישראלית הוא על תנאי. עוד מימי "ומי ידע אם אברהם לא היהשחור" של אהוד בנאי והפליטים.

הלכתם והליכותיהם אינן במסורת התושבע"פ כפי שהגיעה לידינו.

מסורת יש להם יותר מלכל השולטים בנושאי הכלים של השולחן ערוך, כמיהה לציון עאכ"ו.

ובכל זאת, הם על תנאי. עדיין. כך ביחס המחפיר לרב שרון שלום ולספרו "מסיני לאתיופיה".

גם היום צצה פרשה של בלנית אתיופית שפוטרה.

בכל פעם שאני פוגש את יחס העולם האורתודוקסי לאתיופים אני מתבייש.

מתבייש שלמשך תקופה ארוכה הייתי חלק ממנו ללא עוררין.

מתבייש שעד היום אני מזוהה איתו.

מתבייש על כך שאני חי בחברה שמדירה אנשים שמשתוקקים להשתייך אליה; אנשים שנושאים את דגל הציונות בעוצמות שלא נראו כאן בעשרות השנים האחרונות אם בכלל.

החברה האתיופית- בניגוד לסוגיות נפיצות אחרות כמו יחס ללהט"בים- אינה חברה שיש מוכנות להכיל אותה בדיעבד. כך לא יעלה איש דתי, משכיל ומוסרי על דל שפתיו.

אולם עולמנו ההלכתי שיכול היה להשתמש במתנה של הלכת האתיופים ולהבין באמצעותה מחדש את יחסנו להלכה, נותר קפוא במחיר שכבוד הבריות נדחה מחמת קשקושי עסקנים אורתודוקסיים. אך כאן לא ניתן להאשים רק אותם כי גם הגדולים הציעו להטיף דם מילה. ודרשו לבטל מהלכותיהם ומהליכותיהם לאלתר.

וכאן לדעתי המקום של כל בר דעת לעשות חלוקה בינארית- דיכוטומית ולומר עד כאן. יש פה שחור או לבן (תרתי משמע).

ומי ידע אם אברהם לא היה שחור.

נ.באפילו תגובתיהם של הרב עמיטל ושל הרב ליכטנשטיין זכרונם לברכה (המובאות בספרו של הרב שרון שלום) לשאלת יהדותו של הרב שרון שלום מצויים בתוך מסגרת שהיא קטנה- בעיני- ליחס ליהודי אתיופיה. חומרא בענייני גיור היא קולא בענייני כבוד אדם המשתוקק לציון.

על ישראל גאוותו (מתוך פיוט בתפילת ימים נוראים)

נניח שבמצעד הגאווה בירושלים חס וחלילה חס ושלום היה מתרחש פיגוע של מחבל. ערבי.

ונניח שהפיגוע היה מצליח. ח"ו.

ונניח שהיו נפגעים בו אנשים. מפגינים חרדים. מפגינים מישיבות הקו. צועדים במצעד כחלק מחברי הקהילה הגאה. ומזדהים בעת הזאת עם החובה לכבד את אנשי הקהילה הגאה.

ואז היתה הארץ נרעשת: מפקד מחוז ירושלים במשטרה היה מתפטר מיידית. ח"ו.

הפייסבוק היה גועש בפוסטים של חמלה. ושל מה שחשוב בחיים. ושל מרקם החיים שלנו פה בארץ הקדש.

ומישהו מאתר מידה היה מגלה שהמחבל היה הומוסקסואל שנודה ממשפחתו ושהובטח לו ע"י שולחיו שיפגוש למעלה 72 בתולים.

ואז היתה מתלקחת האש, ועימות עם הפלסטינים היה מתרחב, וקצין בכיר בצבא- בעל נטיה להט"בית- מכר של הרב לוינשטיין, היה נפגע. והרב לוינשטיין היה מגיע לבקר אותו בבית חולים (אבל הם לא היו מתחבקים. ח"ו).

ובדיוק בשער בית החולים היו נפגשים הרב בני לאו והרב לוינשטיין. ואז היה ניגש אליהם ליצן רפואי ומזמין אותם לרקוד איתו.

מוסר ההשכל: הבחוץ מלכד את הבפנים.

הבעיה: ההגדרות של הבחוץ והבפנים כל הזמן משתנות.

מאמר מופת של גדי טאוב

http://www.gaditaub.com/hblog/?page_id=947