מד כוונות

בעקבות פסק ההלכה האמיץ של בית הדין הפרטי בראשות הרב דניאל שפרבר באשר להפקעת קידושיה של מסורבת הגט צביה גורודצקי, כתבה שרון מייבסקי בפייסבוק:

"הלכה אינה דבר טהור, המתקיים בחלל נטרלי. ואם מד הכוונות נשלף כנגד המחדשים והפורצים, אני משיבה אותו תמיד חזרה, אל מול השמרנים והמעכבים. ככה זה עם מד כוונות, הוא עובד לשני הצדדי". 

אינני יודע עד כמה מרחיקת לכת באופן עקרוני טענתה של מייבסקי, אך אני מבקש להציג את הבעייתיות שבטענה זו (למען הסר ספק, לא בקשר להפקעת הקידושין).

השיח הדתי היהודי האורתודוקסי (המהלך בדרך חז"ל וממשיכיהם) בנוי על הנחות של מחוייבות לטקסט התורה הכתובה ולמסורת. המסורת היא מפרשי הטקסט הכתוב שלהם יש כלים וסמכות לפרש את מסורת האבות. המפרשים אינם עושים ככל העולה על רוחם. יש להם מוטיבציות- כוונות- אך הם לא יכולים לכפות את כוונתם על הטקסט ועל המסורת, אלא לעשות אחת משתיים: למצוא את עיגון תפיסתם במסורת (גם אם באופן חלקי), או לבסס את דעתם המחודשת על מקורות קודמים באופן סביר. מי שיחלוק עליהם ימשיך לשחק במגרש זה, ויגיב לשימוש שלהם במקורות. הוא יטען כנגדם שהם טועים ולא שיש להם מוטיבציה פרשנית אחרת. שיח דתי אינו שיח פסיכולוגי או שיח פוסט מודרני שעוסק בכוונות. הוא עוסק בפרשנות של טקסט ושל שיקולים העולים בעקבותיו. יכתבו חוקרים מחקרים על מוטיבציות של פוסקים, אך הפוסקים אינם מדברים במוטיבציות גם אם הם מודעים אליהן (כמו למשל בפסק הדין של גורודצקי).

קראתי פעם מאמר של הרב א"ש רוזנטל שנקרא "על דרך הרוב". הוא מסביר שם את השימוש של הרמב"ם במונח זה בהלכותיו, וטוען שיש כזה דבר "מחירה של תורה". לתורה הנקראת בבית הכנסת מדי שבת מעמד מחייב, שלפעמים בעקבותיו יש מחיר לפרט או לכלל. דרכי הנעם של התורה אינם נראים תמיד מן הפסקים השונים (ואינם אמורים להראות).

שיח הלכתי אינו יכול להיות מבוסס על מד כוונות דו סטרי. השיח לא יכול להיות רק על השאלה האם אני שמרן או פורץ דרך, אלא זה שיח שצריך להיות על מה הפירוש שניתן לאורך הדורות, והאם יש בידי להציע פירוש אחר סביר.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות מחיי.

אני מתפלל בבית כנסת בו נספרים גברים ונשים למניין ולכל דבר שבקדושה. עד היום לא נמצא למיטב דעתי אף פוסק שרואה בנשים שוות לגברים לכל דבר שבקדושה ובמניין. הרב דניאל שפרבר הסב את תשומת לבי לרב בשם איתן טאקר שפרסם לאחרונה ספר שמבקש לבסס זאת הלכתית (לא קראתי).

מדוע בכל זאת אני נוהג כך?

משום שאני חושב שבמקרה זה אין לשלם את "מחירה של תורה" כאשר הם אמורים לגבי 50% מהאוכלוסיה. לדעתי, אשה ראויה לכתחילה להוביל תפילה וכו' כמו כל גבר. דווקא פעולות המניינים השויוניים המנסים לבחון מקומן של נשים בכל סוגיה כשלעצמה אינה נראית לי. הטענה העקרונית שנשים שוות לגברים בעניינים שבקדושה ובמניין נראית לי חזקה מכל טענה אחרת המבוססת הלכתית. ומחיר אי קיום השלכותיה של טענה זו נראית לי מביישת ומקוממת במיוחד. היא מקוממת אותי עד כדי כך שהיא מובילה אותי לפעול בניגוד להלכה הקיימת כיום. אבל אני יודע לסמן ביושר: אני לא פועל לפי כללי ההלכה (המעוותים בעיניי) במקרה זה.

אני לא רואה באנשים ובנשים המתפללים בבתי כנסת "רגילים" שמרנים שעליהם לחשוף את מד כוונותיהם. אני חושב שהתנהלותם ראויה ומתאימה להם, ומבוססת הלכתית. ככלל, אני רואה בתפילה ולא בשיח הפמיניסטי את מרכז בית הכנסת. השיח הפמיניסטי הוא אמצעי לתפילה ראויה, ולא להיפך. אגב, כך אני מתרשם משאר באי בית הכנסת הזה. הם באים להתפלל. כמו בבית כנסת ספרדי מסורתי, בו יושבים יחדיו לבושי ג'ינס הצופים בטלוויזיה לאחר הקידוש ליד אנשים המקפידים על קלה כבחמורה. שניהם באים להתפלל, ומד כוונותיהם לא נבדק ולא רלוונטי. איש איש באמונתו יחיה.

ועוד דוגמה. אני רואה באנשים להט"בים אנשים רגילים לכל דבר ועניין, ובואם לבית כנסת מרגש אותי במיוחד בגלל הקאת ההלכה והחברה הדתית את נטיותיהם המיניות ויכולתם לממש אותן במלואן. אני חושב על המקרה הבא:

יש לנו בתפילה רק עשרה מתפללים. אנו קוראים בפרשת אחרי מות, ומגיע הקטע של "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא". ובקטע האמור להיקרא בתורה יוצא אחד ממתפללי בית הכנסת שהוא הומוסקסואל מבית הכנסת. (לצורך העניין. כמובן שכל אדם אחר יהיו נטיותיו אשר יהיו יכול לצאת מבית הכנסת מתוך אי הזדהות עם הכתוב בתורה).  אנחנו תקועים. אין לנו מניין. התפילה מסתיימת באמצע קריאת התורה. זהו בעיני מחירה של תורה. וזהו מחיר כבד מאד בעיני, שגם אותו אני לא מוכן לשלם, ולכן יציאה כזו מן התפילה מסמנת בעיני את החיים הדתיים הנכונים: ניסיון לעבוד את ה' בדרך ההלכה כל עוד היא לא משפילה בריות שנבראו בצלם אלהים. (אין כאן המקום להתפלמס עם טענת מדרון חלקלק של צירוף גויים למניין שהרי גם הם אדם שנברא בצלם ה'). אני קורא בתורה לכתחילה את הפסוק מפרשת אחרי מות, ואני מצדיק לכתחילה עצירה של קריאה בתורה בשבת כזו. לא אנסה לעקוף הלכתית התרחשות כזו בתפילה בבית כנסת אחר או פתרונות אחרים.

לסיכום, מד כוונות אינו הגורם הקובע בשיח של העולם הדתי. שיקולים הלכתיים הם הקובעים. על השיקול להיות מבוסס טקסטואלית ולהיות סביר. מי שחורג מכך, צריך לומר בכנות שהדברים כל כך סותרים את השקפת עולמו ולכן הוא לא מוכן לשלם כאן את מחירה של תורה (כאן עשיתי שימוש אחר במושג מזה שעשה בו הרב א"ש רוזנטל). וודאי שהחדשנים הם אלה שצריכים להסביר מדוע הם חורגים מדרך המלך הדתית בהנחה שחדשנותם אינה מבוססת הלכתית (אחרת היא לא חדשנית אלא למראית עין בלבד), ואני לא חושש מכך ש"אצטרך" להציג דעה מנומקת: בפני אדם ובפני בורא עולם.

היטיב לנסח טענה דומה לשלי (עם מסקנות הרבה יותר אורתודוקסיות משלי) נדב שנרב במאמרו "ארון השקרים היהודי"