תמיכה בלימוד תורה: רבי עקיבא ורבי טרפון

אגדה ממסכת כלה (מן המסכתות הקטנות):  

אמרו עליו על ר' טרפון, שהיה עשיר גדול ולא היה נותן מתנות רבות לעניים. 

פעם אחת מצאו ר' עקיבא.

אמר לו: רבי, רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים. אמר לו: הן. 

מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעה אלפים דינרי זהב. 

נטלם ר' עקיבא וחלקם לתלמידי חכמים עניים. 

לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו: היכן העירות שלקחת לי? 

תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא תינוק ובידו ספר תהילים, 

והיה קורא והולך עד שהגיע לפסוק זה: "פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד" (תהילים קיב, ט). 

אמר לו: זוהי העיר שלקחתי לך. 

עמד ר' טרפון ונשקו, ואמר לו: "רבי, אלופי, רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ" – והוסיף לו ממון לבזבז.

מאלפת ההשוואה למקבילתו של סיפור זה במדרש ויקרא רבה פרשה לד (פיסקה טז, הנה קישור: http://www.daat.ac.il/daat/tanach/raba3/34.htm). שם לא מתואר ר' טרפון כאדם שאינו נותן מתנות לעניים, והשיח בינו לר' עקיבא שונה. 

אבל בשני המקומות ר' עקיבא לוקח כסף מעשיר לעני. ובערמה!

שיר של אגי משעול לכבוד סוף עונת האבטיחים

אני חיבקתי אותך
ואתה חיבקת אבטיח
אני אהבתי אותך ואתה לא
ידעת מה לעשות
עם האבטיח
כי ידיך שרצו
לחבק אותי
לא יכלו
לעזוב אותו
ומצד שני
מה
תגיד חכי
רק אניח
את האבטיח?

ושוב "למד לשונך לומר איני יודע"

בשל מחאת אהלים מתחת לביתי על כך שהערתי הלשונית (בבלוג הקרוי "למד לשונך לומר איני יודע")לא היתה נהירה, אני שב ומפרט את הדברים.

ראשית, ההקשר: בתאור מכת בכורות ביציאת מצרים, אומר ה' למשה: "בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים".

כלומר, ב0:00 פונקט מתחילה מכת בכורות בעקבותיה תחל יציאת מצרים.

משה, שחוזר על ציוויו של ה' בפני העם, משנה ואומר "כחצות הלילה" ולא "בחצות". מדוע?

חז"ל קוראים את המלה "כחצות" במשמעות "בערך בחצות", בעוד שה' התכוון שבדיוק בחצות. 

הנחת התלמוד היא שמשה יכול לדייק כמו ה', ולכן הוא שואל: "כיון דמשה הוה ידע למה ליה למימר כחצות?(תרגום: כיון שמשה היה יודע, למה לו לומר כחצות [ולא בחצות])".

ועונה התלמוד: משה קסבר (סבר) שמא יטעו אצטגניני (האסטרולוגים של) פרעה ויאמרו משה בדאי (בודה=ממציא דברים)הוא, 

דאמר מר (שאמר מר[=חכם]), למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז."

כלומר, משה השתמש בלשון שאינה מדוייקת בגלל שיש חשש ששעון האסטרולוגים של המצרים אינו מדוייק כמו זה של משה, וכשתגיע שעת חצות אצלם ולא יקרה כלום (כי עדיין לא חצות אצל משה, וה') הם יאמרו שמשה אינו מדייק בדבריו.

השאלה היא: מה זה "שמא תתבדה ותאחז"? במה יאחז?

רש"י פירש "תהא נאחז ונכשל בדבריך". כלומר, רש"י קורא תאחז כעתיד נוכח של בנין נפעל, ולא כעתיד נוכח של בנין קל. וכך נראית גירסת כתב יד פריז: "ותיאחז" (וכך הוא בקטע גניזה מספריית קיימבריד'ג).
הנוסח שאנו רגילים לצטט הוא מדפוס וילנא של התלמוד המצוי היום בכל מקום. אלא שיש לתלמוד עוד נוסחאות, בדפוסים אחרים ובכתבי יד. בכדי לדעת מה באמת כתוב צריך לבדוק את הנוסחאות.

בכל כתבי היד שבדקתי הנוסח היה "ותאחז" או "ותיאחז". חשוב לציין שקטעי גניזה (מן הגניזה הקהירית שהתגלתה בהיקפה העצום בשנת 1896) נחשבים על פי רוב לעדי נוסח משובחים. כלומר, כשצריך להכריע בין גרסאות שונות, בשל העובדה שהנוסח הוא מקטע גניזה, יש לבכר אותו (על פי רוב) על נוסח אחר, מטעמים שונים שאין כאן המקום לפרטם (אם מישהו הצליח להחזיק עד כאן מעמד).

אז למה אני חופר?
אתם מוזמנים לקרוא את הפירוש של רש"י (http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=4&format=pdf) ולנסות להכניס את הפירוש שלו למילים של הגמרא. זה לא מצליח.
רש"י אומר שטוב לאחוז לשון "איני יודע", אבל "שמא תתבדה ותאחז" מוסב דווקא על מי שאוחז בבטחון ואומר אני כן יודע ואח"כ מתבדה, ולא כפי שפירש רש"י!

אז מה עושים? מעיינים בכל עדי הנוסח ומחפשים. מה אפשר למצוא? יש כתב יד אחד שמוסר נוסח אחר. זהו כתב יד פירנצה של מסכת ברכות. שם הנוסח הוא "שמא תתבדא ותאחר". אפשר לראות זאת בלינק המצ"ב בעמודה השמאלית בשורה 19: http://www.jnul.huji.ac.il/dl/talmud/bavly/showbav1.asp?mishnanum=1&pereknum=004&masecet=01&mnusriptnum=222&p=1&masecetindex=1&perekindex=3&numamud=1&manuscriptindex=1&k=

מה עושים עם נוסח כזה?

אפשרות ראשונה: מבטלים אותו. אותיות ז ו-ר יכולות להתחלף בקלות אצל מעתיק.
אפשרות שניה: מי שהעתיק את כתב היד, התקשה בקושי שלי, ואמר: מה זה "ותאחז"? בטח יש כאן טעות! כנראה שהכוונה היא "ותאחר", כלומר, שאצטגניני פרעה יאמרו שמשה לא דייק ואיחר. הפרשנות הזו לא סבירה, כי האמרה "למד לשונך לומר איני יודע" נאמרת כאמירה לכל מצב ולא רק בהקשר של משה ואצגניני פרעה!

אפשרות שלישית: מציעים משמעות נוספת למלה "ותאחר".  וכאן הצעתי שהשרש של המלה "תאחר" אינו א.ח.ר.
כאן אנו נזקקים לעובדה שבמקומות שונים התקשו לבטא את האות ח, והחליפו אותה תדירות באות ה. אנו יודעים שזו תופעה שקרתה בגליל בתקופת חז"ל. ולכן אני מציע שהשרש של המלה הוא  א.ה.ר, ובין א.ה.ר ל- י.ה.ר אין דבר, שפעלי פ"א (פ' הפועל היא א') נוהגים כמו פעלי פ"י (פ' הפועל היא י'). ולכן צריך לקרוא "שמא תתבדה ותאהר"! כלומר, תתגלה כאדם יהיר שחשב שהוא יודע וגילה שאינו יודע.
הסתמכתי בבלוג קודם על מכתב שכתב פרופ' אברמסון לפרופ' ילון אודות שרש זה, והצעתי שגם במקרה שלנו מדובר במשמעות זו. לפי הצעתי, כתב יד פירנצה שומר על משמעות נדירה של פועל, והנוסח שלו הוא הנוסח היחיד המדוייק. שאר הנוסחאות הם תיקונים משובשים של נוסח טוב שלא הובן ע"י המעתיק.

מהם היתרונות ומהם החסרונות בהצעת הפירוש שלי?
החסרונות גלויים: רק כתב יד אחד תומך בגירסה זו אל מול כתבי יד וקטע גניזה. קל לומר שהאות ז הוחלפה בהעתקתה באות ר, ושצריך לקרוא "שמא תתבדה ותיאחז", כלומר, ותיאחז בדעה שהתגלתה שאינה נכונה.
היתרון בהצעה הוא שקריאת "שמא תתבדה ותאחז" (בצורה של עתיד נוכח לבנין קל) אינה ברורה כפי שעולה מקריאת פירוש רש"י, וגם סתם כך, מה לאחיזה ולבדיון.

אבל תודו שזו הצעה מעניינת. צריך לשמור אותה ואולי אם ניתקל במקרים נוספים, אפשר לבסס אותה יותר.

למד לשונך לומר איני יודע אם הצעתי נכונה, שמא תתבדה ותיאחז או תתייהר.

פרדוקס המובטלת- עינה ארדל (והערה על ישו והדתיים)

א. דברים שנכתבו שלש שנים וחצי לפני מחאת האהלים, ומבטאים בחדות ובכאב את חיי היום-יום של חלק מאיתנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3489498,00.html

ב. ועוד דבר (שלא קשור לכך אלא לבלוג קודם): מצאתי שהרב ריסקין, רבה האורתודוקסי של אפרת, משבח את ישו. כך שהוא נמצא בחברה טובה עם פרופ' פלוסר. הנה הקישור: http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=14376

אל האגדה

זהו אחד משיריו הראשונים של ח"נ ביאליק

הנה השיר: http://www.benyehuda.org/bialik/bia008.html

ביאליק מביע בשיר את יחסו האמביוולנטי למסורת.

מחד, עלי התלמוד בלים ומרוחקים (כנראה בשל לימוד העיון ההלכתי שהיה מקובל בישיבות). מאידך, הוא מוצא באגדותיהם נחמה.

ביאליק (ביחד עם רבניצקי) חיבר(ו) את ספר האגדה, ספר שמשום מה לא נמצא בקאנון הספרים שלנו(כמו ש"ס).

האגדות בספר מחולקות לפני נושאים, מנוקדות, עם פירוש למלים הקשות. "כה עשו חכמנו" למבוגרים. וגם לילדים.

אני מבקש להתעכב על בית אחד בשיר "אל האגדה"

אַךְ הָיוּ מִלְּפָנִים בְּבָבֶל גִּבּוֹרֵי

הָרוּחַ שֶׁנַּגֵּן הֵיטִיבוּ,

שֶׁיָדְעוּ נִיב כִּנּוֹר, הֲמִיתוֹ וּבְכִיתוֹ,

הֵבִינוּ בַשִּׁיר וַיַּקְשִׁיבוּ;

הדגשתי את המלה: בבבל. ביאליק מזהה את גיבורי הרוח שסיפרו אגדות בבבל: בתלמוד הבבלי.

אבל היכן נמצא חלק הארי של האגדות? בארץ ישראל ולא בבבל!

מדרשי התנאים מלאים באגדה (למרות ששמם מדרשי הלכה, בעיקר בגלל שמהחומר ההלכתי בתורה מתחילים מדרשים אלה [למעט מכילתא דרשב"י]), מדרשי רבה (בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא ואיכה רבה: ארבעתם מדרשים אמוראיים ארץ ישראליים) והמדרשים המאוחרים יותר (למשל, תנחומא).

אז למה ביאליק מדבר על הגיבורים שבבבל? במיוחד כשהמעיין בספר האגדה רואה שהספר מלא באגדות מארץ ישראל!

ביאליק כתב את השיר בגיל 19, כשלמד בישיבת וולוז'ין. בישיבות לומדים תלמוד בבלי, ולא עוסקים במדרשי אגדה כשלעצמם. במיוחד במדרשי האמוראים שלשונם היא ארמית גלילית (עם עברית), לשון אחר מן הארמית של התלמוד הבבלי. ביאליק למד בישיבה גמרא (תלמוד) בעיון, ובישיבה לומדים רק את החומר ההלכתי. את האגדות "מדפדפים". לומדים "מחשבה" אבל כזו שמתחילה בימי הביניים. גם ממקצוע מחשבת ישראל במוסדות החינוך נעדרת מחשבת חז"ל.

ביאליק מצא נחמה באגדות התלמוד הבבלי.

עוד נקודה למחשבה. ישנם חוקרים רבים של ספרות האגדה (בניגוד לספרות ההלכתית, בתחום זה עולם התורה הקלאסי ממעט לפרסם בתחום. כנראה בגלל הסטריוטיפ: מה לך אצל אגדה? אגדה היא לאלו שאינם משכילי לכת).

אחד מהחשובים והידועים שבהם הוא פרופ' יונה פרנקל, שספריו ומאמריו נהירים ומיועדים לקהל הרחב.

פרופ' פרנקל סבור שהאגדה בתלמוד הבבלי היא שיא השכלול והיופי של יצירת האגדה בחז"ל. עד אליה היתה התפתחות מתמדת, וממנה והלאה היא בנסיגה. אולי כך הרגיש ביאליק כבר בגיל 19, ולכן הדגיש את גיבורי בבל?

ושוב לפני סיום, ספר אחד חשוב ולא מוכר: "אגדות ותולדותיהן" של לוי גינצבורג. הודפס בשנים האחרונות שוב ע"י מכון שכטר (בארבעה כרכים), וגם מי שלא מעלעל בהערותיו, יכול להנות מאד מהאופן בו הוא מגיש את האגדות. גם כאן זה מנוקד ונח לצעירים ומבוגרים כאחד.

למד לשונך לומר איני יודע (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד.)

הבהרה לקראת ההמשך: אני לא ניו אייג'י/שורף אקמול בביעור חמץ וצורך צמחים למחייתי ולרפואתי

היינו אצל הרופא. הרופא לא ידע להסביר, הוא לא נתקל בכזה דבר, אבל נתן מרשמים לתרופות. (אין צורך לדאוג, לא מדובר במחלה). אגב, הרופא היה נחמד. גם לא יהיר.

אבל הוא לא אמר "אני לא יודע מה זה. לא נתקלתי בכזה דבר ואני לא יודע איך אוכל לעזור".

הרופאים מוחים על תנאי העסקתם, המאהילים (יושבי האהלים) מוחים על תנאי סטלנותם.

אנשים מדברים בודאות ובבטחון, גם כשהם רחוקים מלהציג דברים באופן שקול.

במחאת האהלים בלט שמנהיגי המחאה רצו להפגש עם רה"מ אבל לא כ"כ ידעו על מה לשאת ולתת עמו. חוסר המוכנות להיוועד עם שרים (רק עם רה"מ) והדרישה לעשות זאת מול מצלמות, נגועות בזחיחות ובאי שיקול דעת.

ישנן כל מיני יוזמות שלא נבדקות בהשוואה לעולם (חינוך חינם מגיל שלשה חדשים; בעצם, בואו נתחיל עם חינוך חינם מגיל חמש. כמעט כל הורה משאיר היום אלפי שקלים בשנה עבור הילד בבית הספר), אבל למה לא להציע. לדרוש!

ומי לא עלה לרגל אל האהלים? אפילו ברוך מרזל הגיע לשם.

גם הרופאים התעקשו, למשל, שלא להחתים כרטיס בכניסה וביציאה מהעבודה. למה?

למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז.

הערה לשונית לכל המעוניין:

מהו תאחז? רש"י פירש "תהא נאחז ונכשל בדבריך". כלומר, רש"י קורא תאחז כעתיד נוכח של בנין נפעל, ולא כעתיד נוכח של בנין קל. וכך נראית גירסת כתב יד פריז: "ותיאחז" (וכך הוא בקטע גניזה מספריית קיימבריד'ג)

אבל ממה שהשיגה קריאתי בצילום כתב יד פירנצה מן האינטרנט "שמא תתבד ?א? ותאחר". (המשמעות של ? היא שהקריאה שלי מסופקת. אשמח לעזרה בקריאה)

http://www.jnul.huji.ac.il/dl/talmud/bavly/showbav1.asp?mishnanum=1&pereknum=004&masecet=01&mnusriptnum=222&p=1&masecetindex=1&perekindex=3&numamud=1&manuscriptindex=1&k=

הדיון בגמרא הוא בעקבות דברי משה לפרעה בשמו של ה': "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" וזאת אחרי שה' אמר למשה: "בחצות הלילה". כלומר, ה' מדייק ומשה משער: כחצות=בערך בחצות. ולמרות שמשה אמור לדעת את המועד המדוייק, אומר התלמוד שמשה לא אמר כך כי אם האסטרונומים של פרעה יטעו בחישוב הזמן, הם יאמרו שמשה בדאי=בודה מלבו דברים שאין להם אחיזה במציאות.

חזרה לגירסה "ותאחר". באיזה איחור מדובר?

לא נראה שהכוונה לאיחור שאחרי חצות הלילה כפי שמצויין בסוגיה בברכות, שהרי מדובר בה' והוא בודאי לא יאחר! (ואולי משה מדבר בשפתו האנושית, גם בהתייחסו לה')

אולי צריך להציע משמעות נוספת ל"איחור". בספרו של הבלשן חנוך ילון "פרקי לשון" הוא מביא מכתב שכתב לו פרופ' שרגא אברמסון בעקבות דברים מעניינים שכתב אודות משמעות שמו של אלישע בן אבויה=אחר.

וכך כותב אברמסון: בנוגע לאחור-אהור.הגירסה 'אוהר' נמצאת אף בשטמ"ק לב"ב צג ע"א (הכוונה לספר שיטה מקובצת המפרש את מסכת בבא בתרא).. ומפרשו מלשון 'יהיר' (כמו שנמצא פירוש כזה בערוך, וטעה קוהוט שהגיה 'יחיד').

לכן, אולי גם במקרה שלפנינו, שמה תתבדה ותימצא יהיר?

נ.ב

למי שמתעניין בהשלכות משפט זה על מערכת המשפט העברי, הנה קישור מעניין: http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/CA37B2D4-DF16-480C-A11A-FB20DF8320A1/16129/354.rtf

ישו- דוד פלוסר

דוד פלוסר ז"ל חקר את תולדות הנצרות הנצרות הקדומה בראי היהדות, והניח יסודות חשובים בחקר כת מדבר יהודה.
לפני שנתיים יצאה מהדורה עברית של ספרו על ישו, מהדורה נגישה לקהל הרחב.

פלוסר היה יהודי דתי, והוא כותב בספרו:

"אני מודה בכך שאישית אני מזדהה עם השקפת עולמו היהודית, המוסרית והפוליטית של ישו, ומאמין שלתוכן תורתו ולגישה שאימץ היה תמיד הפוטנציאל לשנות את עולמנו ולמנוע את חלקם הגדול של הרשע והסבל" (עמוד 10; מומלץ לקרוא את הפיסקה האוטוביוגרפית שלאחר ציטוט זה בספרו)

ועוד ציטוט: "דומה שהיום אנו פתוחים יותר לבחינה מחודשת של הערכים המקובלים, כפי שעשה ישו.. בדומה לישו אנו מרגישים משיכה למנודי החברה, לחוטאים. כשהוא אומר כי אל לנו להתנגד באופן פעיל לאי צדק, הוא בוודאי סבור שמאבק כזה רק ידרבן ויעצים את המשחק האכזרי והבלתי מתחשב של הכוחות הפועלים בחברה ובעולם כולו. אני מאמין כי כזו היא גם תחושת רבים בימינו. אם נשתחרר מכבלי הדעות הקדומות שאבד עליהן כלח, נוכל להעריך את דרישתו של ישו לאהבה ללא גבול- לא כחולשת אופי פילנתרופית אלא כגישה מציאותית לבעיות עולמנו" (עמוד 35). 

טקס הסרת הלוט

לכבוד הפתיחה, הרי לנו טקס הסרת לוט.
לוט-מעבר לשם אחיינו של אברהם- הוא מכסה (ישעיהו כה,ז). כך במילון של קדרי לעברית מקראית.
ובאה העת להסיר את המכסה ולגלות. 
ואין מתאים מערן צור להרים את המכסה: http://www.mp3music.co.il/lyrics/6658.html וhttp://www.youtube.com/watch?v=OcQ4uqPY1jM

דרכם של בלוגרים שאותם אני קורא, להיות בסטייל של "המלה האחרונה". כלומר, רעיונות רציניים מטובלים בחוש הומור/ציניות, מעין נבואה מודרנית ותקשורתית. אולי בלוגי יהיה כזה. אני מקוה לכתוב דברי טעם שלא יהיו בבחינת הסיפור הבא.

פעם ניגש תלמיד לרב אברהם שפירא ז"ל (ראש ישיבת מרכז הרב) ושאל אותו מדוע אינו כותב ספר עם חידושים שנתחדשו לו. משני טעמים ענה לו הרב שפירא: האחד, כל השמות תפוסים; לספרים נהוג לבחור בשם מן המקורות שיש בו אזכור לשם המחבר, והרב סבר שאין שמות פנויים לספרו. ואילו הטעם השני שמועד קריאת החידושים בעולם הלמדני הוא בשבת אחה"צ, מועד הנמנום הקל על הספה לאחר אכילת החמין. "אינני רוצה שזה יהיה גורל ספרי", אמר לו הרב שפירא. דברים קרובים לכך אמר קהלת (יב,יב): וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת בלוגים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.