גם בתוך החוגים
השקולים והמוסריים בחברה הישראלית נשמע קול האומר שאנחנו מתמחים בהלקאה עצמית חסרת
פרופורציה לזו שנוקט הצד השני במערכה
הצד השני במערכה הוא החברה הערבית כאשר
ההתייחסות היא גורפת באשר לכלל הערבים: הפלסטינים וערביי ישראל
כותבים שונים מוסרים פרטים אודות אירועי
טרור רבים של ערבים כנגד יהודים שמובלעים או ממודרים ע"י אמצעי התקשורת
המרכזיים בישראל.
חלק מהביקורת הופנתה כתגובה לפוסט
שכתבתי לפני יומיים: סוכת אבלי שלום
אני סבור שיש ממש בטיעונים הנ"ל,
ואני מסכים עמם. אמנם, אינני רואה בעמדתי עמדה של הלקאה עצמית.
בדיוק כפי שבטיולים בחו"ל זהותי
הדתית מתחזקת, כך גם מתרחש בהיותי מורה בתיכון הדו לשוני.
בשל כך, מתחזק העיסוק שלי בזהותי היהודית.
אני לא קם בבוקר עם שאלה כיצד ניתן לקדם שלום בין יהודים לערבים (אע"פ שזהו
עניין חשוב לענות בו ואע"פ שאני מורה בתיכון הדו לשוני), אלא עם השאלה: מהי
חובתי כיהודי בעולם הזה, בעידן הזה בו אני חי?
התשובה שלי היא שאני מחוייב בסף מוסריות
גבוה בשל היותי יהודי. היותי חלק מ"עם סגולה" מחייבת אותי להיות מוסרי
כלפי בני עמי ולאחר מכן כלפי בני עם אחר החיים בתוכי ומבקשים להיות חלק מהחברה
הישראלית או לכל הפחות לא פועלים נגדה באלימות פזית או בהסתה פרועה. גרים ותושבים
אלה ראויים ליחס מכבד, ליחס אוהד. להם סיפור חיים משלהם שיש לכבדו. הנכבה שלהם
אינה עניין בדוי. גם אם הנרטיב שלהם מתנגש בנרטיב שלי.
בשל חובתי כיהודי אני מתפלל שהקב"ה
יפרוש עלינו סוכת שלום: שלום בינינו לבין עצמנו, שלום בינינו לבין הגרים עמנו
בארץ. אני לא מחוייב לנאיביות, לשלום עולמי או לאהבת הזר שמקלקלת את השורה באהבת
בני עמי (ראו גם את הציטוט בפוסט קודם של ז'קלין כהנוב, והדברים פשוטים וידועים).
לכן, גם בימי איבה כאלה, גם בערב בו
באמצע כתיבת פוסט זה, אני עוצר ונושא את שני ילדיי הקטנים למקלט בלי הסבר מוקדם,
יש מקום לתת קריאת כיוון להפניית כתף ויד מושטת לשלום אל האחרים שבתוכנו.
היכרותי עם צוות המורים והתלמידים בבית
הספר הדו לשוני, מעצימה זאת. אני אוהב את בית הספר. אני אוהב את הכבוד שיש בו לאחר
(בין השאר לי, מיעוט בתוך בית הספר). גם אם דעתי שונה בתכלית השינוי משלהם.
אגב, בשל העובדה שאני קם בבוקר ושואל את
עצמי מהי חובתי כיהודי, חלק ניכר מהפוסטים בבלוג זה מוקדשים לפילוגים בתוך החברה
היהודית והחברה הדתית בפרט.
אתפלל שכל המפלגים של החברה הדתית
מבינים אולי בסתר לבם- בעת ירידתם למקלטים עם אחיהם בית ישראל- שעמידתם על עקרונות
של "יהרג ובל יעבור" והדרה של ציבור רחב בשל אי שותפות לעקרונות הללו
משנית לסיפור שלנו כאן בארץ הזו. כשירימו את המכסה הירוק של המקלט המוסתר באדמת
הגן יגלו את הערבות ההדדית והשותפות שהקרינו משפחות הנערים החטופים שנרצחו, ולא
יגלו את הבור שורץ המקקים העסוק כל הזמן בלהבדיל ובלהדיר.
"והלוואי שאת האהבה והסולידריות האלה נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זהו אולי המַשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו. הלוואי שנדע להיות קצת יותר עדינים זה אל זה. הלוואי שנצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים מאוד עוד מחכים לנו" (דויד גרוסמן מספיד את בנו אורי שנהרג במלחמת לבנון השניה)
יהי זכרם של גיל-עד, נפתלי ואייל ברוך. פחות מחדש מאז הסתלקו מעמנו וזכרם נמוג בשטנה מדממת.
אני מצטער שלא הבנת את דברי ואת המורכבות שניסיתי להציג והתייחסת לזה רק כביקורת על הלקאה עצמית
השבמחקוהתייחסת אל כל מה שכתבתי רק כ- ״בוא נפסיק להיות מוסריים כי הם לא מוסריים.״
אולי בגלל שאני כותב ארוך מדי..
מקובלני מהרב קוק שהעומק של הביקורת המוסרית של העמים על ישראל- יותר ממה שהם עצמם מקיימים- היא בהבנה הלא-מודעת שיש לנו תפקיד מוסרי כעם סגולה.
סלח לי אבל אתה מתעלם מהעובדות ומקדש את העיסוק בנרטיבים.
בעיני הבסיס לצדק הוא קודם כל אמת.
אם אתה רוצה לנהל דיון שמוביל לאן שהוא צריך להתייחס למורכבות וגם לטיעונים שאינם נשמעים יפה אבל יש בהם אמת.
נתתי לך כדוגמה את הפוסט שכתבת לאחר החטיפה- שהיא אינה בקונצנזוס . לאן זה נעלם?
אני לא מקבל את ההנחה שלצד החלש בסכסוך מותר לנהוג באלימות. מותר לעוות את האמת ואת ההיסטוריה ומותר לייצר נרטיב שקרי.
כשאתה לא תובע מהאחר את אותה תביעה מוסרית שאתה תובע מעצמך- הרי שאתה מתנשא עליו. אתה חושב עליו שהוא לא מסוגל ליותר מזה. כמו הילד המפגר בכיתה שהכל נסלח לו. למען השקט לא נריב איתו על האמת.
לא חשוב מי התחיל. היה חכם אל תהיה צודק.
דוקא הרב פרומן שהזכרת דיבר על הצורך להלחם ברשע . הוא איחל לתלמידים לפני גיוס שיזכו להרוג מחבלים. ויחד עם זה דיבר על אחווה אנושית ועל שלום דתי. ולמרות זאת הוא בחר להיות מתנחל אקטיבי . מורכבות.
גם הרב צבי יהודה השנוא, דיבר על כך שיש לנו מאבק לאומי עם הערבים אבל אין לנו מאבק אישי עם אחמד ומוסטפא כלשונו. הוא ביקר בחריפות מעשים של פגיעה בערבים. הוא הצטרף לליגה נגד כפיה דתית.
אני לא נפתלי בנט ולא דני דנון ולא מירי רגב וגם לא הרב דב ליאור או הרב טאו או הרב זייני. אני כמ לא הדובר שלהם או מצטט את דברם.
ניסיתי לבטא משהו יותר מורכב ועצמאי
והרגשתי שאתה מתייחס אל מה שכתבתי כאל סטראוטיפ
עם כל הדברים שכתבת כעת אני מסכים
השבמחקכמוך גם אני לא איש של נרטיבים אלא של אמת אלא שיש אמת שמורכבת משני נרטיבים צודקים
הטענה המרכזית שלי בפוסט האחרון היתה ששאלת היחס לערביי ישראל (רק לאלה שאינם מתנגדים באופן פיזי או בהסתות) היא שאלה יהודית, ורלוונטית למוסר היהודי גם בימים אלה, ואלי בעיקר בימים אלה
זה עדיין לא מקדש את נרטיב הכיבוש, המתנחלים וכו'
וגם אני כמוך מסתכל על חלק לא קטן מהשמאל הישראלי הצבוע שקורא לעבר בנט רוצח כאשר הוא מגיע לועידת השלום מטעמם
כפי שאמר שוקן אתמול שזו צביעות לדבר עם ערפאת ולא לדבר עם בנט