צידוק הדין

בשיח הציבורי (לאו דווקא הדתי) שבמלחמה ואחריה נאמר לא מעט ע"י משפחות שכולות (כולל משפחות החטופים) ואחרים שהנופלים נהרגו למען סיבה נעלה. חלק דיברו על אחדות ישראל, אחרים על הצלת תושבי הדרום מפני פיגוע נוראי שאמור היה להתחולל בעתיד הקרוב.
יש שיקול אחד שלא שמעתי, והוא מלחמה ברוע.
כלומר, יש עניין להילחם ברוע ולמגר אותו גם אם הוא גובה קרבנות; גם אם לא ניתן להסביר לעצמנו מדוע נפלו אלה ולא אחרים.
כך אני מסתכל על העימות האחרון עם החמאס. החמאס הוא שלטון אכזרי ורע וככזה יש לפעול בכדי למגר אותו. יש רע בעולם והוא גובה מן הטוב קרבנות ציבור. כך הוא למשל סיפור השעיר לעזאזל שבקרבנות יום הכיפורים. ביום הטהרה הזה נותנים קרבן לרע.
אני שם לב שהחמאס מאבד את כוחו כתנועה דתית. מנהיגיו הפוליטיים הם אנשי חול, ושפתם אינה אידאולוגית (לבד מן המנטרה של מלחמה באויב הציוני). חילון זה של החמאס מדגיש את הרוע והרשע שאינם זקוקים לדת בכדי להצדיק את האלימות הקשה הפורצת מהם בכל עת.
הואיל והעימות הוא נגד הרע, אני מזדהה עם מספר כתבות של ד"ר יאיר כספי המדגיש את הצורך בחוסן מדיני ופוליטי שיובילו למאבק עיקש ולא מתפשר בחמאס.