לאחרונה התעניינתי במרואן ברגותי הכלוא בישראל ונחשב עבור חלק לא קטן מהפלסטינים כממשיכו של אבו מאזן. בחירה בו כמנהיג העם הפלסטיני תהיה הישג משמעותי לפלסטינים, ותהפוך אותו לנלסון מנדלה שני. כבר היום הוא חשוב כך הן בעיני בני עמו והן בעיני ישראלים כמו עמוס עוז שהקדיש לו את ספרו על אהבה וחושך. (והנה קישור מעניין לעוד ליבוביץ' האמון על אידאלים ופרובוקציות) כמובן שח"כ איימן עודה ושאר חברי הרשימה המשותפת המתונים פחות ממנו רואים בברגותי מנהיג לגיטימי וראוי של הפלסטינים.
ברגותי שפוט למספר מאסרי עולם על רצח של יהודים/ישראלים בתחומי הקו הירוק.
נמצא שיהודים שמאליים שוחרי שלום עושים השוואה למשל בין ברגותי ובין לוחמי המחתרות ערב קום המדינה. מה אלו ידיהם דמים מלאו כדי להביא את עמם אל החופש מידי הכיבוש, אף זה נהג כך. ומה אלו מנהיגי מדינתנו ושואפי שלום, אף זה הברגותי. וממילא שניתן להבין רצח של חיילים ומתנחלים, משום שהורתם בחטא והם נחשבים כמעין "רודף" שמצילין אותן בנפשם.
ומאידך, יהודים אחרים- כמוני- אינם מסוגלים להבין איך רצח של חפים מפשע מבני עמי יכול לטהר את השרץ. ואף זאת; כשיראו לי- שחור על גבי לבן- שכך היה ערב הקמת מדינת ישראל, וישנו דמיון במלחמה ולא רק בשכול (ע"ע רזי ברקאי), עדיין אומר שרחוק ההבדל בין שוחרי חיים לשאהידים.
לאחרונה פרסם גדעון לוי מאמר בו הוא טוען שהשכול הוא אותו שכול. הוא מעיד כך מביקורים תכופים בבתי אבלים פלסטינים. נשכח ממנו סרטו של שלומי אלדר "החיים יקרים" המעיד על תרבות אחרת בחברה הפלסטינית. אני סבור שגדעון לוי, למרות טיעונו החשוב במאמר לגבי הדמיון בין היחס למזרחים ובין היחס לערבים, מסמא את עיניו ואת עיני קוראיו מלראות הבדל תרבותי. הנה למשל דוגמה אחת טריה על מפקד בחמאס שנרצח ע"י חבריו- ככל הנראה- משום שהיה הומוסקסואל.
מהי המסקנה? החברה הערבית היא חברה האמונה על מסורת ישנה וממשיכה להתנגד לערכי התרבות המערבית. במסורת הישנה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" ו"גואל הדם הוא ימית את הרוצח" ותועבה היא לשכב עם זכר משכבי אשה וכו'.
המפגש שלה עם המערב מוביל אצל חלקה להטמעת ערכי המערב (לפעמים רק היכן שנח לה[בדומה גם לחברה הדתית היהודית]) ואצל חלקה להקצנה ולחזרה אל המקורות (חמאס, דאעש). המעניין הוא שגם בחלק מהמגזר החילוני הערבי השיח הוא דתי. מסמך האסירים שמשותף לפלגים השונים נפתח בהצהרה דתית, ולא דבר ריק הוא.
החברה היהודית הישראלית ברובה המכריע ספוגה בערכי תרבות המערב, וגם אלה שיתקשו עם הומוסקסואליות, לא יוציאו את נשקם ויהרגו אנשים שנוהגים אחרת מהם.
בגלל מקרה המבחן של מרואן ברגותי, מקרה אשר מעיד על המרחק הרב בין רובם המוחלט של היהודים בישראל לבין רובם המוחלט של ערביי ישראל, נראה שבסיס לשלום ולקרבה בין העמים רחוק מאיתנו.
השיח האפשרי הוא על בסיס האמונה של שותפים משני החברות בערכי התרבות המערבית (שויון, חירות) ונסיון לבנות חברות יותר סובלניות, החל משינוי התא המשפחתי בחברה הערבית (תהליך שנתקל בערכי טאבו שונים; ראו דוגמה לכך באוקימתות של המופתי של עזה ביחס להליך הפרידה של גבר מאשה)
ממה שאני רואה בחלק מתלמידיי הערבים, "נקבה תסובב גבר". הבנות מפותחות מאד מבחינה רגשית וקוגנטיבית והן מציעות שיח אחר שנתקל באי הבנה של הבנים האמונים על המסורת המשפחתית הפטריארכלית והשוביניסטית. השלב הבא הוא התרבות מקרי הגירושין בחברה הערבית ואח"כ התקרבות אל המערב תוך כדי בעיטה בו.
התבוננות כזו אינה גזענית, היא מתייחסת לתרבות ולתהליכים אותם היא עוברת. ראייה כנה של המציאות רואה גם את הבעיות הדומות בבית שלך. אך לראיה כנה יש סיוג: פרופורציות. לאחרונה נסח הלל גרשוני בבהירות עניין זה.
ברגותי שפוט למספר מאסרי עולם על רצח של יהודים/ישראלים בתחומי הקו הירוק.
נמצא שיהודים שמאליים שוחרי שלום עושים השוואה למשל בין ברגותי ובין לוחמי המחתרות ערב קום המדינה. מה אלו ידיהם דמים מלאו כדי להביא את עמם אל החופש מידי הכיבוש, אף זה נהג כך. ומה אלו מנהיגי מדינתנו ושואפי שלום, אף זה הברגותי. וממילא שניתן להבין רצח של חיילים ומתנחלים, משום שהורתם בחטא והם נחשבים כמעין "רודף" שמצילין אותן בנפשם.
ומאידך, יהודים אחרים- כמוני- אינם מסוגלים להבין איך רצח של חפים מפשע מבני עמי יכול לטהר את השרץ. ואף זאת; כשיראו לי- שחור על גבי לבן- שכך היה ערב הקמת מדינת ישראל, וישנו דמיון במלחמה ולא רק בשכול (ע"ע רזי ברקאי), עדיין אומר שרחוק ההבדל בין שוחרי חיים לשאהידים.
לאחרונה פרסם גדעון לוי מאמר בו הוא טוען שהשכול הוא אותו שכול. הוא מעיד כך מביקורים תכופים בבתי אבלים פלסטינים. נשכח ממנו סרטו של שלומי אלדר "החיים יקרים" המעיד על תרבות אחרת בחברה הפלסטינית. אני סבור שגדעון לוי, למרות טיעונו החשוב במאמר לגבי הדמיון בין היחס למזרחים ובין היחס לערבים, מסמא את עיניו ואת עיני קוראיו מלראות הבדל תרבותי. הנה למשל דוגמה אחת טריה על מפקד בחמאס שנרצח ע"י חבריו- ככל הנראה- משום שהיה הומוסקסואל.
מהי המסקנה? החברה הערבית היא חברה האמונה על מסורת ישנה וממשיכה להתנגד לערכי התרבות המערבית. במסורת הישנה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" ו"גואל הדם הוא ימית את הרוצח" ותועבה היא לשכב עם זכר משכבי אשה וכו'.
המפגש שלה עם המערב מוביל אצל חלקה להטמעת ערכי המערב (לפעמים רק היכן שנח לה[בדומה גם לחברה הדתית היהודית]) ואצל חלקה להקצנה ולחזרה אל המקורות (חמאס, דאעש). המעניין הוא שגם בחלק מהמגזר החילוני הערבי השיח הוא דתי. מסמך האסירים שמשותף לפלגים השונים נפתח בהצהרה דתית, ולא דבר ריק הוא.
החברה היהודית הישראלית ברובה המכריע ספוגה בערכי תרבות המערב, וגם אלה שיתקשו עם הומוסקסואליות, לא יוציאו את נשקם ויהרגו אנשים שנוהגים אחרת מהם.
בגלל מקרה המבחן של מרואן ברגותי, מקרה אשר מעיד על המרחק הרב בין רובם המוחלט של היהודים בישראל לבין רובם המוחלט של ערביי ישראל, נראה שבסיס לשלום ולקרבה בין העמים רחוק מאיתנו.
השיח האפשרי הוא על בסיס האמונה של שותפים משני החברות בערכי התרבות המערבית (שויון, חירות) ונסיון לבנות חברות יותר סובלניות, החל משינוי התא המשפחתי בחברה הערבית (תהליך שנתקל בערכי טאבו שונים; ראו דוגמה לכך באוקימתות של המופתי של עזה ביחס להליך הפרידה של גבר מאשה)
ממה שאני רואה בחלק מתלמידיי הערבים, "נקבה תסובב גבר". הבנות מפותחות מאד מבחינה רגשית וקוגנטיבית והן מציעות שיח אחר שנתקל באי הבנה של הבנים האמונים על המסורת המשפחתית הפטריארכלית והשוביניסטית. השלב הבא הוא התרבות מקרי הגירושין בחברה הערבית ואח"כ התקרבות אל המערב תוך כדי בעיטה בו.
התבוננות כזו אינה גזענית, היא מתייחסת לתרבות ולתהליכים אותם היא עוברת. ראייה כנה של המציאות רואה גם את הבעיות הדומות בבית שלך. אך לראיה כנה יש סיוג: פרופורציות. לאחרונה נסח הלל גרשוני בבהירות עניין זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה