ועד רבני בית הלל פרסם לכבוד שבת הגדול חוברת עם מניפסט הלכתי בענייני יחס הקהילה לבעלי הנטיה החד מינית.
המניפסט פונה אל הקהילה ולא אל בעלי הנטיה כפי שמצויין בהערה בגוף הדברים שבעמוד 4 בחוברת וגם במקומות אחרים.
תדע שהוא כך שהרי ברוב טקט נפתח מסמך העמדות ברוח ההלכה: "האיסור על קיום יחסים בין בני זוג מאותו מין הוא מן
התורה. התורה תורת נצח ולא תהא מוחלפת, ועל כן אין דרך להתיר קיום יחסים בין בני אותו מין".
ונניח שהומוסקסואל בא לביהכ"נ וקורא את המסמך, ואומר: אה. אוקיי. הם פונים אל הקהילה. לא אלי. כי אני החריג,
האחר, כמו נפגעי הנפש שהם עושים עליהם ימי עיון (ראה עמוד 13 בחוברת).
גם בהערה 26 בעמוד 6 מרגלית: "כיון שהמסמך פונה לקהילה...טוב שהמתחבט בסוגיה זו [של האיסורים הקשורים לנטיה
החד מינית] ימצא לו מורה הלכה הבקיא בסוגיות אלה שיסייע בידו". אולי מרדכי אלון..
הסימוכין למניפסט מזכירים כתיבה אקדמית המבוססת על מקורות. ככזו, היא לקויה מכמה בחינות.
ראשית, צורנית. הערות השוליים אינן נסמכות מבחינת העימוד למקומן בטקסט וקשה לעקוב אחריהן. אף זו, ישנן טעויות
לשוניות (התייחסות למצוות כצורת זכר רבים ועוד).
שנית, נעדרת התייחסותו של בעל הבלוג אברם העברי לסוגיית ההומוסקסואליות והדברים המאירים שכתב.
וביותר, חסרות הפניה והתייחסות למאמרו המונומנטלי של ההומוסקסואל הדתי זאב שביידל "אח(ר)ים בקרבנו" בכתב העת אקדמות.
זאב שביידל שיש לו יכולת פרגון אדירה וסובלנות יוצאת מן הכלל פרגן לארגון בית הלל ולכן אני פוטר עצמי מלעשות זאת.
הצורך הפאתטי לדעתי לחפור בענייני הלכות ומצוות הונאה כדי להסביר שצריך להתנהג יפה להומוסקסואלים רק מראה
לאן הגענו, ועד כמה דברים פשוטים לאדם סביר בחברה המערבית דרושים לסימוכין. כיהודה ועוד לקרא! אין צורך לקרא.
הכניסה לעולמם הפרטי של אחרים והפטרונות האמפטית הנובעת מכך (התורה אינה מוחלפת.. ילך למורה הוראה.. המסמך
פונה לקהילה) מפספסים את הנקודה הפשוטה החותכת: אין לנו זכות להתערב לאנשים בחייהם למעט פגיעה ישירה בערכים
עליהם אנו אמונים. לא צריך בשביל זה פסוקים, או מהדורות מגעיות של מדרש אגדה אמוראי. זה פשוט.
לכן ברור שאנו גם לא הקהילה שמקבלת אותם. אנו כמוהם. הם ואנו מרכיבים את הקהילה. ואם יש בקהילה אנשים דפוקים,
ויש ברוך השם הרבה כאלה, הם לא מצדיקים כ"כ הרבה הערות שוליים.
וכה יפה היה לכלול בגליון זה דיון הלכתי על תוצרי קטניות לאשכנזים בפסח. כשגם כאן, השכל הישר והיכולת לשמוח בחג
החרות בלי לבדוק כל מאכל מחמת פראנויות וטעויות בהבנת מקורות קדומים או ביכולת להכריע הלכה מחודשת לאור
שינויי תעשיית המזון, נדחק לטובת דיונים משמימים.
מי כאן הלל? אין כאן הלל!
המניפסט פונה אל הקהילה ולא אל בעלי הנטיה כפי שמצויין בהערה בגוף הדברים שבעמוד 4 בחוברת וגם במקומות אחרים.
תדע שהוא כך שהרי ברוב טקט נפתח מסמך העמדות ברוח ההלכה: "האיסור על קיום יחסים בין בני זוג מאותו מין הוא מן
התורה. התורה תורת נצח ולא תהא מוחלפת, ועל כן אין דרך להתיר קיום יחסים בין בני אותו מין".
ונניח שהומוסקסואל בא לביהכ"נ וקורא את המסמך, ואומר: אה. אוקיי. הם פונים אל הקהילה. לא אלי. כי אני החריג,
האחר, כמו נפגעי הנפש שהם עושים עליהם ימי עיון (ראה עמוד 13 בחוברת).
גם בהערה 26 בעמוד 6 מרגלית: "כיון שהמסמך פונה לקהילה...טוב שהמתחבט בסוגיה זו [של האיסורים הקשורים לנטיה
החד מינית] ימצא לו מורה הלכה הבקיא בסוגיות אלה שיסייע בידו". אולי מרדכי אלון..
הסימוכין למניפסט מזכירים כתיבה אקדמית המבוססת על מקורות. ככזו, היא לקויה מכמה בחינות.
ראשית, צורנית. הערות השוליים אינן נסמכות מבחינת העימוד למקומן בטקסט וקשה לעקוב אחריהן. אף זו, ישנן טעויות
לשוניות (התייחסות למצוות כצורת זכר רבים ועוד).
שנית, נעדרת התייחסותו של בעל הבלוג אברם העברי לסוגיית ההומוסקסואליות והדברים המאירים שכתב.
וביותר, חסרות הפניה והתייחסות למאמרו המונומנטלי של ההומוסקסואל הדתי זאב שביידל "אח(ר)ים בקרבנו" בכתב העת אקדמות.
זאב שביידל שיש לו יכולת פרגון אדירה וסובלנות יוצאת מן הכלל פרגן לארגון בית הלל ולכן אני פוטר עצמי מלעשות זאת.
הצורך הפאתטי לדעתי לחפור בענייני הלכות ומצוות הונאה כדי להסביר שצריך להתנהג יפה להומוסקסואלים רק מראה
לאן הגענו, ועד כמה דברים פשוטים לאדם סביר בחברה המערבית דרושים לסימוכין. כיהודה ועוד לקרא! אין צורך לקרא.
הכניסה לעולמם הפרטי של אחרים והפטרונות האמפטית הנובעת מכך (התורה אינה מוחלפת.. ילך למורה הוראה.. המסמך
פונה לקהילה) מפספסים את הנקודה הפשוטה החותכת: אין לנו זכות להתערב לאנשים בחייהם למעט פגיעה ישירה בערכים
עליהם אנו אמונים. לא צריך בשביל זה פסוקים, או מהדורות מגעיות של מדרש אגדה אמוראי. זה פשוט.
לכן ברור שאנו גם לא הקהילה שמקבלת אותם. אנו כמוהם. הם ואנו מרכיבים את הקהילה. ואם יש בקהילה אנשים דפוקים,
ויש ברוך השם הרבה כאלה, הם לא מצדיקים כ"כ הרבה הערות שוליים.
וכה יפה היה לכלול בגליון זה דיון הלכתי על תוצרי קטניות לאשכנזים בפסח. כשגם כאן, השכל הישר והיכולת לשמוח בחג
החרות בלי לבדוק כל מאכל מחמת פראנויות וטעויות בהבנת מקורות קדומים או ביכולת להכריע הלכה מחודשת לאור
שינויי תעשיית המזון, נדחק לטובת דיונים משמימים.
מי כאן הלל? אין כאן הלל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה