מיהו יהודי

גם בתוך החוגים השקולים והמוסריים בחברה הישראלית נשמע קול האומר שאנחנו מתמחים בהלקאה עצמית חסרת פרופורציה לזו שנוקט הצד השני במערכה

הצד השני במערכה הוא החברה הערבית כאשר ההתייחסות היא גורפת באשר לכלל הערבים: הפלסטינים וערביי ישראל

כותבים שונים מוסרים פרטים אודות אירועי טרור רבים של ערבים כנגד יהודים שמובלעים או ממודרים ע"י אמצעי התקשורת המרכזיים בישראל.

חלק מהביקורת הופנתה כתגובה לפוסט שכתבתי לפני יומיים: סוכת אבלי שלום

אני סבור שיש ממש בטיעונים הנ"ל, ואני מסכים עמם. אמנם, אינני רואה בעמדתי עמדה של הלקאה עצמית.

בדיוק כפי שבטיולים בחו"ל זהותי הדתית מתחזקת, כך גם מתרחש בהיותי מורה בתיכון הדו לשוני.

בשל כך, מתחזק העיסוק שלי בזהותי היהודית. אני לא קם בבוקר עם שאלה כיצד ניתן לקדם שלום בין יהודים לערבים (אע"פ שזהו עניין חשוב לענות בו ואע"פ שאני מורה בתיכון הדו לשוני), אלא עם השאלה: מהי חובתי כיהודי בעולם הזה, בעידן הזה בו אני חי?

התשובה שלי היא שאני מחוייב בסף מוסריות גבוה בשל היותי יהודי. היותי חלק מ"עם סגולה" מחייבת אותי להיות מוסרי כלפי בני עמי ולאחר מכן כלפי בני עם אחר החיים בתוכי ומבקשים להיות חלק מהחברה הישראלית או לכל הפחות לא פועלים נגדה באלימות פזית או בהסתה פרועה. גרים ותושבים אלה ראויים ליחס מכבד, ליחס אוהד. להם סיפור חיים משלהם שיש לכבדו. הנכבה שלהם אינה עניין בדוי. גם אם הנרטיב שלהם מתנגש בנרטיב שלי.

בשל חובתי כיהודי אני מתפלל שהקב"ה יפרוש עלינו סוכת שלום: שלום בינינו לבין עצמנו, שלום בינינו לבין הגרים עמנו בארץ. אני לא מחוייב לנאיביות, לשלום עולמי או לאהבת הזר שמקלקלת את השורה באהבת בני עמי (ראו גם את הציטוט בפוסט קודם של ז'קלין כהנוב, והדברים פשוטים וידועים).

לכן, גם בימי איבה כאלה, גם בערב בו באמצע כתיבת פוסט זה, אני עוצר ונושא את שני ילדיי הקטנים למקלט בלי הסבר מוקדם, יש מקום לתת קריאת כיוון להפניית כתף ויד מושטת לשלום אל האחרים שבתוכנו.

היכרותי עם צוות המורים והתלמידים בבית הספר הדו לשוני, מעצימה זאת. אני אוהב את בית הספר. אני אוהב את הכבוד שיש בו לאחר (בין השאר לי, מיעוט בתוך בית הספר).  גם אם דעתי שונה בתכלית השינוי משלהם.  

אגב, בשל העובדה שאני קם בבוקר ושואל את עצמי מהי חובתי כיהודי, חלק ניכר מהפוסטים בבלוג זה מוקדשים לפילוגים בתוך החברה היהודית והחברה הדתית בפרט.

אתפלל שכל המפלגים של החברה הדתית מבינים אולי בסתר לבם- בעת ירידתם למקלטים עם אחיהם בית ישראל- שעמידתם על עקרונות של "יהרג ובל יעבור" והדרה של ציבור רחב בשל אי שותפות לעקרונות הללו משנית לסיפור שלנו כאן בארץ הזו. כשירימו את המכסה הירוק של המקלט המוסתר באדמת הגן יגלו את הערבות ההדדית והשותפות שהקרינו משפחות הנערים החטופים שנרצחו, ולא יגלו את הבור שורץ המקקים העסוק כל הזמן בלהבדיל ובלהדיר.

"והלוואי שאת האהבה והסולידריות האלה נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זהו אולי המַשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו. הלוואי שנדע להיות קצת יותר עדינים זה אל זה. הלוואי שנצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים מאוד עוד מחכים לנו" (דויד גרוסמן מספיד את בנו אורי שנהרג במלחמת לבנון השניה)

יהי זכרם של גיל-עד, נפתלי ואייל ברוך. פחות מחדש מאז הסתלקו מעמנו וזכרם נמוג בשטנה מדממת. 

תפילת חנה- תפילה ראשונה לימים נוראים

אם מחכה

לבנה 

יחידה 

אשר אהבתו

שנים

וכאשר הגיע

החזירה את בנה

את פקדונה

אשר שאלה

האם המחכה

התפללה 

לילד רגיל כזה

שלא יהיה בכותרות

שלא יהיה נער פוסטר

שלא יאמרו רבים

על הנער הזה התפללתי

אל שדי

הקשב לנשים

הקשב לנשים בחלון

לנשים שלא מחכות

שחלקת ארצן כבר חרבה

שאינן עומדות ומעגלות

ותובעות

אלהינו ואלהי אמותינו

הקשב לקול בכיין

ושימה אותו בנאדך

ומן המיצרים תקרא יה

ענה אותן במרחב יה

עננו במרחב יה

סוכת אבלי שלום

חזרתי כעת ממפגש בבית הספר הדו לשוני (בי"ס משותף ליהודים וערבים) בו אני מלמד בשנתיים האחרונות

המפגש הוא יוזמה של קהילת הורים ותלמידים הפעילה מסביב לבית הספר, והוא נועד למטרות אופרטיביות של תשובת משקל משמעותית לגילויי גזענות ואלימות- בעיקר כנגד ערבים- בירושלים ובכלל.

למפגש הגיעו הורים רבים ותלמידים מעטים. הצעירים שתקו, והמבוגרים דיברו. כרגיל.

עלו מספר יוזמות שחלקן נשמעו לי נאיביות, חלקן מהבטן, וחלקן הביע מחשבה לטווח ארוך באשר לפעילות של קהילת יד ביד נגד גזענות ואלימות.

אבקש להביע כאן את דעתי בעניין זה.

אני מאמין באנשי רוח- דתיים ושאינם דתיים- כאנשים שיכולים להשפיע על דעת הקהל, הן ברמה התקשורתית והן ברמה הפנימית של כל איש בסביבתו ובקהילתו.

אני מצפה שהמעגלים הברורים של אנשי שמאל אל מול אנשי ימין ייפרצו בשל המתרחש בשבועות האחרונים, ושתתקבץ קבוצה של אנשי רוח, מקצווי הקשת הדתית והפוליטית, ותקים "סוכת אבלי שלום" (שילוב של סוכת שלום וסוכת אבלים). המסר יהיה כפול: חביב אדם שנברא בצלם, ולא לגילויי אלימות וגזענות.

אני לא מתכוון שבסוכה זו ישבו הרב בני לאו (שכבר "שרוף" סופית בשל השתייכותו למכון הישראלי לדמוקרטיה המושמץ בקרב חלק לא קטן בציונות הדתית), דוד גרוסמן וכיו"ב.

אני חושב שנוכחותם תוסיף, אבל יש צורך במעגלים רחבים יותר של דמויות רוחניות שיסכימו לשבת ובכך ישברו את המחסום הסוציולוגי והרגשי שאופף כל תגובת בטן אינסטינקטיבית לאחר גלי אלימות זדוניים.

היחיד שפרץ זאת היה הרב פרומן ז"ל שחזקתו היא בהיותו "יצור" שאינו במיין סטרים.

אני חפץ ברבני (וגם בנשים רלוונטיות) מיין סטרים: אולי חלק מרבני פורום תקנה, אולי הרב אליהו בלומנצווייג מירוחם, אולי הרב אלי סדן והרב קוסטינר ואולי הרב יהודה ברנדס. ומן הצד היהודי יווספו אליהם: אהוד בנאי, דוד גרוסמן, כמה אנשי רוח אמיתיים מן האקדמיה (גם ימניים). ואליהם יווספו קולות ערביים לא פוליטיים: אינטלקטואלים ואנשי רוח (דוגמת סייד קשוע). ויעשו כולם אגודה אחת להביע רק את מה שנאמר לעיל: חביב אדם שנברא בצלם, ודי לאלימות ולגזענות.

ויעשו זאת לא רק לאחר חטיפה ולאחר רצח, אלא יפגשו שלש רגלים בשנה, וישמיעו וילמדו זה את זה וזה מפי זה את פרי יצירותיהם ויצירות קדמונים אודות חביבותו של אדם, ואודות צלם אלהים.

ומתוך מפגשים אלו, יחלחלו רעיונות אלה לצאן מרעיתם, שלש רגלים בשנה, ואח"כ יקרינו הרגלים על שאר חדשי השנה.

ובית הספר הדו לשוני יחל בחג הסוכות, ויבנה סוכת שלום בבית הספר, יזמין אליה לשיח ולימוד אנשי דת ורוח- יהודים וערבים- שיצאו (גם) עם טעם מריר של ויכוח ואי הסכמה, אולם עם כבוד בין אדם לזולתו. יש לעודד בדיונים הללו לחדד את המחלוקות כמו גם את הגרעין המשותף. 

לפעמים שומעים דיבור על חזרה אל הטבע ועל ניכור (מה חדש במדע? מאיר אריאל)- לזכרם של גילעד, אייל ונפתלי: "ארץ, אל תכסי דמם!"

מסופר בפירוש למגילת תענית (מסמך פרושי קדום) שהיום- ד בתמוז (כך ע"פ גירסה אחת של הפירוש)- התבטל ספר גזירות (חוקים) של כת הצדוקים, ובשל כך עשו הפרושים יום חג

לפי אחת העדויות, ספר זה התבטל משום שהצדוקים התייחסו לדברים הכתובים בספר התורה כפשוטם (למשל, בדין "עין תחת עין") ולכך התנגדו חז"ל. לפי מסורת אחרת, הצדוקים היו כותבים הלכות בספר וחז"ל התנגדו לכך ופסקו שיש לפעול בדרך של תורה שבע"פ המנותקת מן המקראות.

לאחרונה, עמדו מספר חוקרים של הדתיות העכשווית על תנועות דתיות החוזרות לטבעיות. הם התייחסו לכך בעיקר סביב התבטאויות גינזבורגיות ופעולות נוער גבעות המשיבות את התורה אל הטבעיות. (אגב, הייתי בודק את השיבה אל הטבע בחוגים אלו גם בביטויה בשימוש מוחלט בקמח מלא, אורז מלא, הנקה של ילדים ללא שימוש במטרנה, אי שימוש במשככי כאבים ובמורידי חום ועוד הלכות של תזונה ניו אייג'ית)

בעקבות גילוי רצח שלשת הנערים, עלו בראשי הפסוקים: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" ו"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".

המקרא אף הוא טבעי הוא. עין תחת עין, הכפרה לארץ בדם הנשפך, גאולת דם, כולם מכוונים ליצרו הטבעי של האדם ללא ריסונו.

מחאת הפרושים ע"פ שתי אפשרויות הפירוש של ביטול ספר הגזירות הצדוקי נוגעות- לדעתי- בנקודה זו.

ההתייחסות בדיוק לניסוח הטבעי, הפשוט והמקודש של התורה, מובילה ותוביל לתגי מחיר לא פשוטים.

כך הוא גם באשר להתייחסות הרצינית למלה הכתובה. חז"ל הפרידו בין מדרשם שעקר פשטם של מקראות לבין המקראות עצמם. זאת בשונה גם מכת מדבר יהודה ששכתבה את המקרא, ובכתביה אין עדות לשני טקסטים: למקרא ולפרשנות הכת, אלא מעורבבים הם.

המלה הכתובה והטבע הם אולי חזון אחרית ימים בו טעם העץ יהיה כטעם הפרי, כל העולם ישוחח בשפה העברית (speak up the laguage of the hebrew man), ויגור זאב עם כבש.

בשבועות האחרונים צפינו במגמת האיחוד שהקרינו משפחות הנערים, והלב נפעם מן המתינות ומן האיפוק שכולם היו נסוכים בעין טובה על סביבתם.

כעת, ניחשף בעל כרחנו לעימותים ולצחצוחי מילים, וחוששני שבעתיד הלא רחוק נפגוש בפעולות "תג מחיר טבעיות".

שתי התגובות- המקראית והחז"לית- היו ועודן. נתפלל לכך שיגבר כח הטוב, ומיגור הרוע ייעשה באופן מוקפד ע"י התנהגת המדינה ולא ייפגעו אנשים שאינם מזירת חמולות החוטפים שאינם קשורים לטרור ולשנאת ישראל.

השם יקום דמם של גילעד, נפתלי ואייל. הוא ולא הבטוחים שהם מדברים בשמו.

תחזקנה ידי משפחותיהם, והחלל הגדול שהותירו החללים לא יחולל בהבלי תקשורת ובאיבת מדינאים.

הפרדוקס

משפחות החטופים מתגוררות בישובים די הומוגניים, לכל הפחות מבחינה דתית

בכדי להתקבל לנוף איילון, חייבים כיסוי ראש ומכנסיים זה דבר בעייתי. בעבר, מישהי ששירתה בצבא התקשתה להתקבל לישוב למרות כיסוי ראש מלא וחצאיות כדבעי. וגם הפנימיות (למי שמביט בה) היתה דתית ורוחנית

את הישוב טלמון אינני מכיר אבל הוא ישוב דתי וכן הוא באשר לאלעד. 

והנה דווקא הם, תומכים בממשלת ישראל, רואים בטוב את עם ישראל וקוראים למחוות של איחוד. הם מגלים אכפתיות כלפי העם, ומבינים שפדיון יקיריהם אינו בכל מחיר. הם אנשים צנועים. הם אנשים מרשימים בחוסנם. 

מסתבר שחוסן נרכש פעמים רבות בתוך בית איתן, בחברה הומוגנית וצנועה שמחנכת לאכפתיות ולהבנה ש"הכל זה מלמעלה" ועלינו להתבונן בענווה אל המציאות הסובבת אותנו. 

סיפור החטיפה נשכח כבר מלב, אבל תעצומות הנפש של משפחות הנערים לא ישכחו מלב. 

ציטוט

שמאלנים אינטלקטואלים, המגינים על זכותו של כל עם לחופש ולהגדרה עצמית, לעתים קרובות סופם שהם מגוננים על החברות הנחשלות והמדכאות ביותר. ספק אם יעלה בדעתם שמא אין הנשים בחברות מוסלמיות שואפות לשחרורן שלהן, ואם לא ריאקציוני הוא לקיים אימפריאליזם זכרי מפגר על מחציתה הנקבי של האנושות (ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש)

בין דם לדם

סיפור החטיפה אינו בקונצנזוס של השיח. הבוקר השתתפתי בפגישה במשרד החינוך. ראש התחום בו אני עובד שוחחה על תקופה של עמימות ועל הקושי לחיות בה, והייתי בטוח שכוונתה לסיפור החטיפה. אלא שאז הבנתי שהעמימות עליה דובר היא באשר לאופי עבודתנו במשרד החינוך. 

סיפור הטרמפים הפך להיות מרכיב משמעותי בשיח המדיר את הנערים הללו מן הקונצנזוס. בלבם של רבים התגנבה המחשבה שמתנחלים דתיים נותנים לילדיהם לנסוע בטרמפים (לעתים הם שוכחים אותם ברכב), ושהחיים בעיניהם לא כ"כ יקרים, אחרת...

לדעתי סיפור הטרמפים הוא סימן להדרה ולא סיבה להדרה. הציבור הדתי לאומי מודר מן האכפתיות הציבורית. אינו דומה גורל השלשה בתודעה הישראלית לגורלו של גלעד שליט. אביו של שליט ניהל "קמפיין אדירים" למען שחרור בנו. הוא מחה כנגד ממשלות ישראל שטיפלו בעניין זה.

הורי הנעדרים מחבקים את עם ישראל, תומכים ברה"מ ובזרועות הביטחון, ואינם מבקשים לעשות לבתיהם- לבניהם, באמצעות השיח תקשורתי. הם מבקשים לשוב אל האנונימיות.

מרשים ומעניין שבחזית עומדות נשים. היום עמדו שלשת האמהות מקדימה והאבות מאחורה. ללמדך על חוסנו של ציבור ועל מעמדה של אשה בציבור זה.

אפשר להכות על חטא ולנסות להבין מדוע אין הנערים האבודים בקונצנזוס, אבל עדיף להתמקד בכוחות, ברמה האחרת של האנשים, בשיח שהם מייצרים, ולחבר אותו למוקדי כוח- כמו אלה שמייצר בנט בחברה הישראלית- בכדי להיות רלוונטיים לעיצובה של חברה ישראלית בוגרת יותר, נהנתנית פחות ובעלת חוסן נפשי.