פרימה

בעקבות הפוסט על אי האפשרות להיות ילד, ומאידך- על אי האפשרות להיות רק מחוייב למסורת ולסביבה, הנה שיר נפלא של דורי מנור. 
קראו את מילותיו עם האזנה ללחן היפהפה של שלומי שבן (בקישור הזה- שיר מספר 18 אגב, גם קריאת השיר [בקטע מספר 12 בקישור הנ"ל] ע"י דורי מנור עצמו מהפנטת ).


איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו? 
איך יכול אדם להאמין שהוא לבד? 
אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד, 
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. 

אדם נוסע בנפשו לוילנה או מדריד, 
צפונה מהזמן ומערבה מעצמו, 
אדם בונה גונדולות ומפליג מוריד לוריד, 
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. 

בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד היתה 
אמו עכשיו כורעת וחופה את המיטה, 
הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו, 
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. 

הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו, 
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.




אני משתדל להשאיר שירים ללא התערבות, אבל מסב את תשומת הלב- הפעם- לכך שהשיר מתחיל בשאלה "איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו"? מתוך הנחה שאין חבוש מרדים עצמו בבית האסורים... 
סיומו של השיר הוא שאדם "שר את שיר הערש ושומע את עצמו", כלומר, אדם הוא היחיד שיכול להרדים עצמו, אמנם באמצעות דימויים וזכרונות חיצוניים (אמו) אבל בעצמו. אם אין אני מרדים לי, מי ירדים לי.