חבורה של מפונקים

משבר הדיור הוא אכן משבר, ולו בגלל העובדה שמחירי שכירות הדירות (עבור אלה שלעולם לא יקנו דירה כי אין להם הון התחלתי) מאמירים באופן מוגזם ללא התערבות של המדינה.
אולם לקראת הבחירות אנו שומעים את בנט מציע לאיילת שקד את בטחון הפנים, ואף אחד לא מדבר על משרד הבריאות כיעד. כי אנשים חולים זה לא חזק. וכי לבנות בתי חולים זה לא מספיק חשוב. וכי דיונים אתיים ורפואיים הם דבר מעמיק מדי לנבחרי הציבור. במובנים הללו הפוליטיקאים פושטים את הרגל, וכל בעלי המסר החברתי אינם מטפלים באמת ברווחה ובבריאות. והדברים הללו אינם חשובים להם.

לפידומטור- סימן שני לפוסטמודרניזם

א. יש אתר שלוקח נאומים של יאיר לפיד ומכניס להם מילים ביזאריות כמו שוונצים בשיער ומציע נאומים חסרי שחר בשמו.

שם האתר : לפידומטור

הרעיון הוא שיאיר לפיד מתמחה באמצעים רטוריים, אך לא בתוכן מאחוריהם.

ב. אלא שזהו סימבול לתהליך משמעותי של אנשי תקשורת ההופכים לפוליטיקאים. הם לא מחפשים להשפיע אלא להיות במרכז. היבריס קוראים לכך, או הפרעת אישיות נרקסיסטית.

כל אלה הם מחוסרי עמדה קבועה, שהרי בתור אנשי תקשורת ביקשו תמיד לעמת את המרואיין או העומד מולם בדעה האחרת ונמנעו- מי פחות ומי יותר- מהבעת דעה מעמיקה ומנומקת בנושאים הרי גורל.

מכאן עולה עוד ביטוי לפוליטיקה פוסטמודרנית(מעבר לעקיפת הדמוקרטיה שבפוסט הקודם) 

לאמור: תנו לי את קולכם ואת הרייטינג שלכם, ואני אקפוץ על עגלת הרייטינג הקרובה למילוי תאוותי. 

וכבר אין מרכז, ואין ימין ושמאל, וזהו כוחו של פוסטמודרניזם, שמטשטש כל עומק בשם קדושת הנראטיב

ג. [[ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הפרוייקט החדש ומאיר העיניים של הפרק היומי בתנ"ך- 929- לוקה בכך. השיח המחפש לשתף את כולם, מטשטש קריאות שונות בשם המטרה החשובה של קריאות "נעימות" של התנ"ך.

וגם ההמצאה האווילית של דרשותיו הפוסטמודרניות של הרב שג"ר, וכבר העיר בפשטות ובנוקבות הרב מיכאל אברהם בהרצאה שנשא בערב שעסק בספרו של הרב שג"ר על פוסטמודרניזם שאין כזה דבר פוסטמודרניזם]].

ד. בקיצור, נמאס לי מהשוונצים בשיער או בזקן של יאיר לפיד.

עוקפים את הדמוקרטיה

לאחרונה החל YNET באגרסיביות חדשותית כאשר הוא מפרסם את מסכני ארצנו המתקשים לקנות ולחיות בארץ שממשלתה נתמכת ע"י העיתון החינמי שכבש את המדינה- ישראל היום

לא מזמן קראתי מכתב של הרב יואל בן נון לסופרי השמאל- עוז, גרוסמן וא.ב. יהושע על כך שהם פונים החוצה- לאירופה- במטרה לבלום מהלכים המתרחשים בארצנו ע"י ממשלת ימין (בטח קיצוני(

נוסיף לכך את ציפי לבני ושמעון פרס הפועלים לכבודה של ישראל באירופה במטרה להשפיע על מהלכים פנימיים

מכל אלה עולה חסרונה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה שואפת לשויון בין אנשים, וקולו של אסיר בקלפי זהה לקולו של נשיא המדינה (לפעמים אין סתירה בין שני התפקידים)

אלא מה מגלים שועי ארצנו? שכל הפרחים והפרחות, הקיצוניים ואלו שחושבים אחרת מהם (מן השועים)- כל אלה מובילים אותנו לאבדון, ולכן הם אומרים לעצמם (שאלה מרתקת היא עד כמה הם מודעים לכך ועד כמה הם ישרים עם עצמם) הבה נבנה לנו מגדל וראשו בשמים ובאירופה פן נפוץ על פני כל הארץ

עקיפה זו של הדמוקרטיה מסמנת לדעתי מהלך טבעי החושף את המחיר של הדמוקרטיה, שלעיתים, אין סיבה לשלמו. דמוקרטיה אינה דבר קדוש.

אולם דווקא רוב החורטים על דגלם את קדושת הדמוקרטיה, עוקפים אותה כעת במהלכים שהם בבחינת "נבל ברשות הדמוקרטיה".

בכך לדעתי מנפץ עולמנו הפוסטמודרני את הקודש האחרון: את הדמוקרטיה.

חכם על קטנים

אחד מזכרונותי מעבודתי בשירות בתי הסוהר הוא מקבוצה טיפולית לעבריינים שהיו שפוטים על עבירות אלימות. רובן של העבירות היה כרוך בשוד.

לו היו שואלים אותי לפני שקראתי את כתב האישום של העבריינים את מי הם שדדו, הייתי משער ששדדו בנק או עבריין אחר וכיו"ב. זאת בשל חזותם המאיימת וכוחם הפיזי הרב. מה שהסתבר לנו ככל שהכרנו את העבריינים שרובם המוחלט שדד קשישים, וזאת לאחר שכפתו אותם או שביזו אותם והטילו עליהם את מוראם.

עימתנו אותם עם הקטנות שלהם ועם היותם חכמים על קטנים.

מסתבר שכך ארע גם הלילה (שוב) בתיכון הדו לשוני בירושלים. כתובות הנאצה הפכו לחלק משגרת החיים של באי בית הספר, אולם שריפה היא אירוע אלים במיוחד. היו יכולים המציתים והמנאצים ללכת לתיכון בו לומדים רק ערבים ולרשום עליו כתובות נאצה, אולם הם בחרו בחוליה חלשה יותר (כלפי חוץ) ורגישה יותר, ואף הרחיבו את היריעה של ההתנגדות: לא רק מוות לערבים, אלא גם התנגדות להתבוללות.

בכך אגב חשפו לדעתי המבצעים את השתייכותם לחברה מסורתית דתית, ואני רוצה לקוות שלא מדובר בחבורה של נערים ששמעו בשבת דרשה- שיש בה הסתה כנגד לבן/עשו- שקושרה ע"י הדרשן למעשה ההתבוללות הנוראי בתיכון הדו לשוני, ומיד בצאת השבת הלכו ליישם את אשר שמעו בבית הכנסת השכונתי, ולא חיכו להפטרת השבת הבאה: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר.

מן הראוי להקדיש דיון לסוגיית ההתבוללות אולם בפוסט אחר בזמן אחר ב"ה))

אם השמאל ואימינה

לזכרם של הנרצחים בעת תפילת "שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד עלינו ועל כל ישראל עמך"

לאחרונה אני קורא עם תלמידי- הן בתיכון הדו לשוני והן בישיבה התיכונית שפע- טקסטים של דויד גרוסמן שנישאו כנאומים במהלך מבצע "צוק איתן" ואת תגובותיהם של ד"ר אליעזר מלכיאל ושל הרב שרלו למאמרים אלה.

הטקסטים של גרוסמן חידדו אצלי מספר תובנות שאני מבקש לחלוק.

לדעתי, גרוסמן חי את המאבק בין העמים כמאבק בין יחידים. השפה שלו היא פסיכולוגיסטית (כמו בספריו) והוא אינדיבידואליסט. כלומר, המאבק בין יהודים למוסלמים הוא מאבק בין שני אחים כבתיאור המקראי- יעקב ועשיו. עקרון חשוב בהשקפתו של פסיכולוגיסט הוא הוליסטיות, כלומר, נסיון להתייחס לכל צידי המטבע ולומר אמירות שאינן מדירות קבוצה כלשהי מהתייחסות. הביקורת על גישה כזו תהיה בכך שאינה מבחינה בין טפל לעיקר, והיא מתקשה לקבוע אמות מידה מוסריות בחפשה שוב ושוב אחר ההגיון העומד מאחורי התנהגותו של כל אחד מהצדדים.

מאידך, השפה בתקשורת ובמיוחד לאחרונה היא על מאבק דתי בין העמים. הרצח בבית הכנסת בהר נוף ולפניו מאבקי השליטה בהר הבית מעידים לדעתם של כמה בעלי טורים ופוסטים משכילים שאנו בעיצומו של מאבק דתי. כך סבר גם הרב פרומן שסבר ששלום יתחיל משלום בין דתי. על כך נאמר "אשרי המאמין" תרתי משמע! לאחרונה שמעתי הרצאה של ד"ר קידר הטוען שהאיסלאם נשען על תפיסה שמבטלת את הדתות האחרות. בהנחה שלפחות חלק מן המאמינים האיסלאמים שיש להם השפעה על דעת הקהל הערבית חושבים כך, הרי שטיעון זה- ששורשו של המאבק הוא דתי- מחזיק מים.

התפיסה הדתית נשענת על השקפה מקראית הרואה בדת ביטוי ללאום, ונמצאת על הקוטב הנגדי לתפיסה האינדבדואליסטית. בתפיסה הדתית מקראית המאבק הוא בין קבוצות, וככזה אין לפרט חשיבות מיוחדת כבימינו. הפרט הוא יציר הכלל והוא פועל למענו.

החברה הערבית במדינת ישראל- בהיותה חברה יותר מסורתית ופחות מערבית וחילונית מזו היהודית- שמה לדעתי את הדגש על המימד הלאומי דתי. מקומו של הפרט המודגש בחברה המערבית הדמוקרטית (אשר מכריעה לבסוף ע"פ הרוב!!) שונה מן התפיסה המוסלמית.

מפגשים בין עמים יכולים להיות מועילים בהיותם נותנים מקום לאחר ורואים אותו, אך קודם כל בהנחות יסוד המשותפות לשני העמים. אלא שגרוסמן השמאלן אינו דומה למוסלמי השמאלן. גרוסמן פסיכולוגיסט אינדבדואליסט, והשמאלן המוסלמי הוא המגורש מאדמת עמו, והרואה את טובת עמו ואת צרתו גם כאשר זכויות בסיסיות נרמסות במטרה הכללית למען העם. לפיכך, יכול ערבי משכיל וביקורתי לראות ביתר קלות את סבל בני עמו מאשר לראות את עוולות החמאס כלפי בני עמו.

עמדות אופוזיציוניות שמאליות במגזר הערבי נתקלות בהרבה פחות סלחנות מאשר כאלה המצויות במגזר היהודי. הביקורת כלפי החברה הישראלית על אי היותה דמוקרטית ושוויונית גדולה בהרבה על הביקורת כלפי החברה הערבית שעקרונות הדמוקרטיה וערכי החברה המערבית מתנגשים עם ערכים אחרים.

לדעתי, עמדתו של גרוסמן מתקבלת ביתר קלות בחברה היהודית מאשר בחברה המוסלמית. לכן הסיכוי להנחות יסוד משותפות בין השמאלן המוסלמי (אם יכולה להיות יצירה כזו, כפי שמקשים על השידוך יהודי- דמוקרטי) לזה היהודי קלוש עד בלתי אפשרי.

ימים לא קלים עוברים עלי ועל שאר צוות התיכון הדו לשוני. על אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמידים.

תלמידיי שאלו אותי מדוע תלמידים יהודים עזבו את התיכון עד היום ופנו לתיכונים אחרים בירושלים. לא ידעתי להשיב להם. כיום נראה לי שאולי הפער בהנחות היסוד שניסיתי להציג כאן הוביל להבנה ש"אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה".

כיום יש גרעין משמעותי של קבוצה יהודית בתיכון, גרעין איכותי ומעורר השראה. לא עוברים עליו ימים קלים כמו על שאר התלמידים. ימים יגידו מה יקרה שם. האם גדר הפרדה לפנינו או שיתוף. האם תתכן שמאלנות מוסלמית עם עמידות לאורך זמן? כיצד יכריע השמאלן היהודי באשר לסביבתו בבגרותו?

צידוק הדין

בשיח הציבורי (לאו דווקא הדתי) שבמלחמה ואחריה נאמר לא מעט ע"י משפחות שכולות (כולל משפחות החטופים) ואחרים שהנופלים נהרגו למען סיבה נעלה. חלק דיברו על אחדות ישראל, אחרים על הצלת תושבי הדרום מפני פיגוע נוראי שאמור היה להתחולל בעתיד הקרוב.
יש שיקול אחד שלא שמעתי, והוא מלחמה ברוע.
כלומר, יש עניין להילחם ברוע ולמגר אותו גם אם הוא גובה קרבנות; גם אם לא ניתן להסביר לעצמנו מדוע נפלו אלה ולא אחרים.
כך אני מסתכל על העימות האחרון עם החמאס. החמאס הוא שלטון אכזרי ורע וככזה יש לפעול בכדי למגר אותו. יש רע בעולם והוא גובה מן הטוב קרבנות ציבור. כך הוא למשל סיפור השעיר לעזאזל שבקרבנות יום הכיפורים. ביום הטהרה הזה נותנים קרבן לרע.
אני שם לב שהחמאס מאבד את כוחו כתנועה דתית. מנהיגיו הפוליטיים הם אנשי חול, ושפתם אינה אידאולוגית (לבד מן המנטרה של מלחמה באויב הציוני). חילון זה של החמאס מדגיש את הרוע והרשע שאינם זקוקים לדת בכדי להצדיק את האלימות הקשה הפורצת מהם בכל עת.
הואיל והעימות הוא נגד הרע, אני מזדהה עם מספר כתבות של ד"ר יאיר כספי המדגיש את הצורך בחוסן מדיני ופוליטי שיובילו למאבק עיקש ולא מתפשר בחמאס.

עשה שבתך חול

תומר פרסיקו פרסם לפני חדש פוסט הסוקר דיון על ענייני השבת האחרונים הנדונים בתקשורת שנדונו בכנסת

הנה הוא לפניכם

שתי הערות לי יש:

א. כרגיל, מצחצחים חרבות ולא הולכים על פתרונות ביניים. למשל, יעבדו להן רשתות המזון בתל אביב בשבת, אולם רק בחלק משעות היממה ובמתכונת מצומצמת (ולא 24/7) כדי לשמור על אוירת השבת הסוציאלית של עובדי המרכולים ושל החברה הישראלית. גילה אלמגור הפליאה בטיעון שסטודנט שלומד כל השבוע זכאי לקנות במרכול בשבת. ילך ויקנה, אולם ידע שהמרכול פתוח בליל שישי עד לשעה 20:00 וביום השבת בין 9:00 ל13:00.

ב."השבת שבימי החול": אני מבקש להוסיף על מה שמובא בסקירת פרסיקו שהיוזמה האווילית לשני ימי מנוחה היא יוזמה שהינה קפיטליסטית באותה מידה כמו יוזמות ה24/7 למיניהן, ושתעודד ימי עבודה ארוכים במיוחד ללא מפגש בין ילדים להוריהם במהלך השבוע. כבר בנט הציע בעבר יום עבודה של 12 שעות או משהו ומתן ימי חופשה כאלה. לפיכך, השבת צריכה להכנס לימי החול, דהיינו, יותר שעות איכות בתוך הבית של בני המשפחה. כך ייפסק המירוץ המטורף שאחריו אנשים נזקקים לגורו, לדהרמה, לקארמה ולויפסנה.