מה שאבות ישורון חש בערב זכרון לקדושי עירו שנפלו בשואה. מה שאני מרגיש בצום תשעה באב.

זה חוזר- אבות ישורון (מתוך הקובץ "מלבדאתה", עמ' 120. הציטוט הוא של חלקים מהשיר)

כל שנה כל שנה 

אני מקבל הזמנה 

לבוא להשתתף בערב אזכרה לקדושי עירנו 

באולם טל בגבעתים

...

כל שנה של שנה 

אני מתעצם עם בני העיר 

אם לבוא לא לבוא לאזכרה של קדושי עירנו 

באולם טל בגבעתים

אני אומר להם יכולני לבוא 

לאיזו אזכרה של איזו עיר אחרת 

ואילו איש לא יגיד לי מלה מי אני 

ואני לא אכיר את פניהם.

אבל הכר יכירו

בשביל מה באתי 

כמו בבית כנסת בעיר אחרת 

רואים בשביל מה באים.

כל שנה קוראים לי... 

ואני עומד על המקח אם לבוא ואיך לבוא 

לאזכרה לקדושי עירנו   אני אמור להם אדוני

אני לא מכיר שם אף אחד

מכל מקום שם יהודי עירנו בכל אזכרות שבעולם 

אפשר לראות אותם פנים 

וכולם דומים לבני עירנו.

...אבל אמרו לאלהיכם לכל ערים 

אם לפרש שמות אשר דומים.

מחכמת אברהם אבינו, לבינתו של רבי יהודה הנשיא ולדעתו של הרב גורן

המשורר יהודה עמיחי כותב (בקובץ "הזמן"):

בכל קניה ובכל אהבה יש מחכמת

אברהם אבינו, אשר קנה מערת קבר יפה וצוננת 

בעודנו חי, שתישאר לעד לזכר. כך

אוהבים בארץ הזאת וכך קונים בה...

וכך זוכרים בארץ הזאת אשר בה

הילדויות רחוקות מן האנשים,

כמו לפני חורבן בית המקדש: 

יש להם ספר ילדים א' וספר ילדים ב',

כמו ספר מלכים א' וספר מלכים ב' בתנ"ך.

ובשיר אחר ("אפשר לסמוך עליו" מתוך הקובץ "שלווה גדולה: שאלות ותשובות") כותב עמיחי:

שמחות הן בלי הורים. אף שמחה אחת  

לא תלמד מן הקודמת והיא מתה, בלי יורשים.  

אך לעצבות יש מסורת ארוכה,

עוברת מעין לעין, מלב אל לב.

כבר הוזכר בהזדמנות אחרת הכינוי של עמנואל לוינס ליהדות  דת של מבוגרים (יהיו הדברים לזכרו של יואב רובין).

תודעת האחריות, הזכרון המונצח במערת קבר, והתנערות מ"שמח בחור בילדותך", הן בבסיסה של היהדות.

הילדויות אכן רחוקות מן האנשים. 

זוהי תוגתו של עמיחי, וזוהי תרועתו של לוינס.

י. עמיחי מסיים את השיר השני שצוטט בבית הבא:

ועכשיו אומרים עלי: "אפשר לסמוך עליו".

לכך הגעתי! לכך הדרדרתי!

רק אלה שאוהבים אותי באמת, 

יודעים שאי אפשר.

כל כך מפתה לשאוף אל החופש של עמיחי. לשאוף למקום שלא מחוייב למערות קבר יפות וצוננות, שמתנסח בכנות שתפילתנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" היא כצפצוף הזרזיר (ע"פ ריה"ל, הכוזרי) ומבין שבית מקדש שלישי לא יבנה פה. כמו שהרבי מילובאויטש לא יתעורר להיות מלך המשיח.

אבל השפתיים ממשיכות לומר: רצה בעמך ישראל ולתפילתם שעה, ובנה ירושלים במהרה בימינו, ואפילו יש כאלה שלא אוחזים בתפילת מנחה של צום תשעה באב בנוסח של הרב גורן לתפילת נחם.

אבל, האם רבי יהודה הנשיא- שהיה קרוב מאיתנו באורח משמעותי לחורבן בית המקדש וביקש לבטל את צומות בין המצרים-היה ילד?  
גם בימינו קמה תנועה עם כיוונים דומים:, התנועה ליהדות של תורהאשר נגנזה כמו כמה מרעיונותיו של רבי יהודה נשיא, עורך המשנה.

נדמה שאל רגש האחריות והבגרות צריכה להיווסף תודעה ללא חרדות שמאמינה שהקב"ה יאהב אותנו באמת  אם פחות נסמוך על מסורת מקובעת )כפי שנתפסת התפילה ע"פ אגדות חז"ל בפרק חמישי של מסכת ברכות: כתפילה מתריסה ומפעפעת מעומק הלב) ,אם נכתוב את ספר מבוגרים א' וספר מבוגרים ב'.

לוינס "נגד" התפילה- המשך ממאמרו מהפוסט הקודם

א. אך מתבקשת הערה שנייה בעלת אופי פדגוגי...
בעיני דור שלם, התופס את ייעודו הרציונלי והפוליטי באופן דתי, אין ביכולתה של התפילה לקשור את דת העולם הזאת אל דת התנ"ך. אולי היא התי"ו אך אין היא האל"ף של היהדות.

ב. היהדות של בית התפילה אינה ניתנת עוד להעברה. יהדות מסויימת של בית אבא... גוועת או כבר מתה.
משום כך עלינו לשוב אל החכמה היהודית, משום כך יש לעורר את התבונה הרדומה בחכמה המדוקלמת הזאת; משום כך על יהדות התבונה לקדום ליהדות התפילה: על היהודי של התלמוד לקדום ליהודי של התהילים.

ג. אך משום כך גם יש... להזדהות יותר עם כל מה שבקרב בני הנוער שלנו נמשך אל הפעולה הנדיבה, אפילו כאשר בני הנוער האלה אינם נושאים עוד עליהם את תווית היהדות..
בסגירותנו כלפי יהודים ללא יהדות, אך שללא יהדות פועלים כיהודים, אורבת לנו סכנה שנישאר עם יהדות ללא יהודים.

ד. נהיה גלויים. אנו, שכותלי בית הכנסת מוכרים לנו וחביבים לנו, היכן מוצאים אנו את האישורהמובהק ביותר לאמת שלנו?...האם דווקא בבתי הכנסת..?
חיפושנו אחר סימנים- כלום אין הוא פונה לעבר מחשבות מוכרות פחות, לעבר מקומות מקודשים פחות, לעבר בני אדם שלמים עם עצמם פחות?

יותר מאשר בחגיגיותם של טקסי התפילה... מחלחלת אל תוכנו... הגאונות התלמודית.

ה. ולסיום- תראו מה לוינס כותב.

אך יש להיפתח לעוד סימנים.
הרי לנו בוניו של עולם טוב יותר... כולאים ויוצקים אל הקיר את בנינו כלבנים החיות האלה במצרים התנ"כית שעליהן מדבר התלמוד;
והרי בא לכלל ביטוי בבלוקים האחידים האלה, האמורים לתבנת מראש אנושות שכולה שוויון, ההבדל...שתחתיו רוחשת, עקשנית וקשה, החירות.

בקיצור, מעבר לכל דבריו המרגשים והמפעמים של לוינס על התפילה ועל חכמת התלמוד, הוא מציע להיפתח לעוד סימנים. הוא מבין שגם לחכמת התלמוד אין נחלה בקרב רוב הציבור. הוא מבין שהחירות האנושית מפעמת ומוציאה מאיתנו דברים אחרים, טובים ומתאימים לשעתנו. קשה לומר דברים מסוג זה לחברה מסורתית. ויש להניח שלחברה קשה מאד לשמוע דברים כאלה. הרי היא מסורתית!

לוינס בעד התפילה של (ע"פ מאמרו חינוך ותפילה, בתוך: חירות קשה, עמודים 349-352)

כמה ציטוטים של פרופ' עמנואל לוינס ז"ל (שהוזכר בפוסט על התפילה)

א. המאמין הפשוט...לאחדים הוא נראה... כקונפורמיסט בורגני המטפח לעצמו רעיונות של נוחות, המגוננים על נוחותו.
לאחרים הוא נראה כעוטה מסכת מכשף, אדם מוזר המטפח יחסים עם עולם נסתר ומאגי.

ב1. הנוכחות וההשתתפות בטקס התפילה...החזרה על נוסחאות של עתיקות נעלה כל כך, החזרה על אותן מחשבות ראשוניות, החזרה על כל המחוות המילוליות האלה שאלפי שנים כה רבים של הסטוריה הותירו כפי שהן- כל זה מסב את התודעה אל עבר הנוכחות, ההתמדה והנצחיות של עם ישראל.
מה שנחשב בתפילות שלנו... בעיני אחינו הרפורמים, לקיפאון עקר ולפורמליזם- מהווה את הכח ואת הגדולה של הבלתי משתנה.

ב2. לדידו של יהודי, קרבתו של האלוהי אינה עולה על הדעת ללא נוכחות עם ישראל. בחדר ללא חלון התפילה נותרת ללא מענה.

ב3. ... בכך כלו דבריי על אי האפשרות למצוא תחליף לתפילה, כל עוד אין רוצים למצוא תחליף ליהדות.

פרופ' תא שמע- דברים לזכרו (משנת תשס"ה)

פרופ' תא שמע הוזכר בפוסטים קודמים.

מצ"ב דברים לזכרו שנכתבו לאחר מותו, לפני שמונה שנים. 

בס"ד                                                                                                                                                       

לזכרו של פרופ' י.מ תא שמע

פרופ' תא שמע הלך לעולמו בחוה"מ סוכות האחרון (תשס"ה). את מיטב שנותיו עשה כחוקר בעולם האקדמיה, אולם יסודותיו בישיבת חברון, ושקיעתו במחקר ספרות הראשונים התבטאה בשיג ושיח עם העולם החרדי העסוק בההדרת ספרות רבותינו הראשונים.

לפני מספר שנים שימשתי את פרופ' תא שמע כעוזר המחקר שלו, וכבר אז- עת היה חולה- שקוד היה על סיכום מפעל חייו: מחקר מסועף של תקופת הראשונים לגווניה הרבים.

בניגוד לשאר תחומי מחקר התלמוד האקדמי שיש בהם בכדי לערער מוסכמות המקובלות בעולם הישיבות, עסק תא שמע בספרות הראשונים, אשר מחקרה (יותר) מקובל בשדרות עולם התורה המסורתי. מחקר ספרות הראשונים נקרא באופן שיטתי ע"י תלמידי חכמים, בעיקר מן העולם החרדי, אשר שוקדים על הוצאת כתביהם ע"פ מסקנותיהם של חוקרים כתא שמע.

תא שמע התלונן, בכתב ובע"פ, שפעמים לא מעטות, אין הדברים נמסרים בשם אומרם.

בטרם הוציא לאור את פירושו הארוך לתוספתא- תוספתא כפשוטה, שקד פרופ' שאול ליברמן המנוח על ליקוט כל מובאות התוספתא מספרות הראשונים (ראה דבריו במבואו לתוספת ראשונים, סדר זרעים, עמ' 1).

ליברמן, ובעקבותיו פרופ' זוסמן בהתייחסויותיו השונות לתלמוד הירושלמי, מדגישים את עובדת היות ספרות הראשונים חוט מקשר בינינו לתקופת חז"ל, התנאים והאמוראים;

זאת, הן מבחינת כתבי היד שלפנינו אשר רובם ככולם מתקופה זו, והן מצד מסורות הפירוש העניפות אשר החלו לצמוח באופן שיטתי בתום תקופת הגאונים.

תא שמע כמעט ולא הניח פך שאינו בדוק מתקופה זו. ידע פרופ' תא שמע לעסוק בכתבי היד המרובים של ספרות הראשונים[1], להשוות נוסחאות ולאפיין יחס בין כתבי יד שונים[2], ומאידך, השכיל לנתח תופעות כלליות ולסכמן באופן השווה לכל נפש- אף לאלו אשר אינם בני בריתה של האקדמיה.

דוגמאות טובות לכך ניתן למצוא בספרו על מנהג אשכנז הקדמון[3]; בתחילתו סקר תא שמע במבוא מקיף את שורשיו והשלכותיו של ה'מנהג' באשכנז. לאחר מכן הוכיח את טיעונו המקורי בסדרת מאמרים בנושאים שונים.

בשנים האחרונות הוציא תא שמע לאור את ספרו על הספרות הפרשנית לתלמוד[4].

שני כרכי הספר מוסרים בפני לומד התלמוד הבבלי את הרקע והשיטה של רבותינו הראשונים, כאשר הוא שוקד על דבריהם בכדי לפענח את כוונת האמוראים.

ספרו של תא שמע, בתמציותו ובסקירתו "ממבט על", תורם תרומה משמעותית- לעיתים שלא מדעת הקורא בו- להבנת דברי הראשונים.

ידע פרופ' תא שמע- בעת חוליו בשנים האחרונות- את חשיבות מחקריו הפזורים בכתבי עת ובספרים שונים, ולפיכך ביקש להציב ציונים למחקריו, והחל להוציא את מאמריו בסיווגם למחלקות שונות; הכרך השני של אסופת המאמרים יצא בימים הסמוכים למותו.[5]

יבואו חוקרים המצויים בנפתוליה של ספרות הראשונים אשר זכו לשמש את תא שמע, ואשר יודעים להעריך את תרומתו למחקרה של תקופת רבותינו הראשונים, יבואו הם ויסכמו ויעריכו את תרומתו הייחודית.[6]

במסגרת מצומצמת זו, אבקש להתייחס לשני מפגשים שלי עם חיבוריו של תא שמע אשר הותירו ברק בעיני.

על מחקרו של ספר הזוהר נשפכו נהרות דיו. בדורות האחרונים נקבעו יתדות בשאלת זמנו ומקום עריכתו של חיבור זה ע"י חוקרים המצויים במחשבת ישראל.

והנה בא תא שמע, ידיו רב לו, והציע לבדוק את שקיעי ההלכה בספר הזוהר. בהשוואתם של שקיעים אלו למצוי בפנינו בספרות ההלכה, ביקש תא שמע להניח נדבך נוסף המסייע בזיהוי סביבתו התרבותית של ספר הזוהר. רק איש אמיץ ובעל שליטה יוצאת דופן כזו של תא שמע, יכול היה לחשוב על כיוון מחקר זה. ספר זה של תא שמע, "הנגלה שבנסתר", עורר את קצפו של עמית למחקר אשר כתב ביקורת חריפה ובלתי מהוגנת על ספר זה. בעקבותיה, יצא הספר במהדורה שניה לפני שנים מספר[7].

מפגש נוסף שלי עם תורתו, היה בקריאת דברים שנשא בקונגרס העולמי הקודם למדעי היהדות.

לאחר מאמר יסודי מאין כמוהו,[8] בו העריך פרופ' יעקב זוסמן את ספרו המונומנטלי של פרופ' אורבך המנוח- 'בעלי התוספות'- ונדמה היה "כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו"; בא תא שמע, ובהרצאה שנשא לפני באי הקונגרס קבע: "לו בקשתי לסכם במשפט תמציתי אחד את הישגו העיקרי של ספר 'בעלי התוספות', הייתי אומר: קביעת תולדות הרוח של יהודי גרמניה וצרפת במאות הי"ב והי"ג כחלק בלתי נפרד מן הרנסנס המפורסם של המאות

ההן".[9]

תא שמע מעיר כי מושג זה, הישג זה, אינו מופיע בשום מקום בספר בעלי התוספות על שתי מהדורותיו, ולפיכך סבור הוא שעניין זה נעדר מביקורתו של זוסמן.

רק חוקר כתא שמע, אשר מצוי בחיי היום-יום ובחיי הרוח שבאירופה בימי הביניים, יכול להעריך נכונה ביקורות מלומדות ויסודיות של ספרי יסוד בחקר תקופת רבותינו הראשונים. 

"כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו, ברזל מעפר יקח, ואבן יצוק נחושה.

ארבעה דברים אלו תשמישו של עולם הם, וכולם אם אבדו יש להן חליפין;

אבל חכם שמת מי מביא לנו חליפתו? מי מביא לנו תמורתו?

והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה, ונעלמה מעיני כל חי" (ירושלמי ברכות, פ"ב ה"ח).

---

[1] תא שמע שימש במשך שנים כראש המכון לתצלומי כתבי יד שליד הספריה הלאומית.

[2] דוגמת עיונו במחזור ויטרי; " על כמה ענייני מחזור ויטרי", עלי ספר י"א (תשמ"ד).

[3] "מנהג אשכנז הקדמון: חקר ועיון", ירושלים תשנ"ב.

[4] "הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה ובצפון אפריקה: קורות, אישים ושיטות", ירושלים תשנ"ט- תש"ס.

[5] "כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים", ירושלים תשס"ד.

[6] ראה: "לזכרו של פרופ' ישראל משה תא-שמע", המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ה.

[7] "הנגלה שבנסתר: לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר", תל אביב 2001.

[8] "מפעלו המדעי של פרופסור אפרים אלימלך אורבך", מוסף מדעי היהדות, ירושלים תשנ"ג.

[9] "בעלי התוספות לפרופ' אורבך; חמישים שנה להופעתו- קליטה ובקורת", מדעי היהדות 41, ירושלים תשס"ב.