יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

לפידומטור- סימן שני לפוסטמודרניזם

א. יש אתר שלוקח נאומים של יאיר לפיד ומכניס להם מילים ביזאריות כמו שוונצים בשיער ומציע נאומים חסרי שחר בשמו.
שם האתר לפידומטור
הרעיון הוא שיאיר לפיד מתמחה באמצעים רטוריים, אך לא בתוכן מאחוריהם.

ב. אלא שזהו סימבול לתהליך משמעותי של אנשי תקשורת ההופכים לפוליטיקאים. הם לא מחפשים להשפיע אלא להיות במרכז. היבריס קוראים לכך, או הפרעת אישיות נרקסיסטית.

כל אלה הם מחוסרי עמדה קבועה, שהרי בתור אנשי תקשורת ביקשו תמיד לעמת את המרואיין או העומד מולם בדעה האחרת ונמנעו- מי פחות ומי יותר- מהבעת דעה מעמיקה ומנומקת בנושאים הרי גורל.

מכאן עולה עוד ביטוי לפוליטיקה פוסטמודרנית(מעבר לעקיפת הדמוקרטיה שבפוסט הקודם) 

לאמור: תנו לי את קולכם ואת הרייטינג שלכם, ואני אקפוץ על עגלת הרייטינג הקרובה למילוי תאוותי
וכבר אין מרכז, ואין ימין ושמאל, וזהו כוחו של פוסטמודרניזם, שמטשטש כל עומק בשם קדושת הנראטיב

ג. [[ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הפרוייקט החדש ומאיר העיניים של הפרק היומי בתנ"ך- 929- לוקה בכך. השיח המחפש לשתף את כולם, מטשטש קריאות שונות בשם המטרה החשובה של קריאות "נעימות" של התנ"ך.
וגם ההמצאה האווילית של דרשותיו הפוסטמודרניות של הרב שג"ר, וכבר העיר בפשטות ובנוקבות הרב מיכאל אברהם בהרצאה שנשא בערב שעסק בספרו של הרב שג"ר על פוסטמודרניזם שאין כזה דבר פוסטמודרניזם]].

ד. בקיצור, נמאס לי מהשוונצים בשיער או בזקן של יאיר לפיד.





יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

עוקפים את הדמוקרטיה

לאחרונה החל YNET באגרסיביות חדשותית כאשר הוא מפרסם את מסכני ארצנו המתקשים לקנות ולחיות בארץ שממשלתה נתמכת ע"י העיתון החינמי שכבש את המדינה- ישראל היום

לא מזמן קראתי מכתב של הרב יואל בן נון לסופרי השמאל- עוז, גרוסמן וא.ב. יהושע על כך שהם פונים החוצה- לאירופה- במטרה לבלום מהלכים המתרחשים בארצנו ע"י ממשלת ימין (בטח קיצוני(

נוסיף לכך את ציפי לבני ושמעון פרס הפועלים לכבודה של ישראל באירופה במטרה להשפיע על מהלכים פנימיים

מכל אלה עולה חסרונה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה שואפת לשויון בין אנשים, וקולו של אסיר בקלפי זהה לקולו של נשיא המדינה (לפעמים אין סתירה בין שני התפקידים)

אלא מה מגלים שועי ארצנו? שכל הפרחים והפרחות, הקיצוניים ואלו שחושבים אחרת מהם (מן השועים)- כל אלה מובילים אותנו לאבדון, ולכן הם אומרים לעצמם (שאלה מרתקת היא עד כמה הם מודעים לכך ועד כמה הם ישרים עם עצמם) הבה נבנה לנו מגדל וראשו בשמים ובאירופה פן נפוץ על פני כל הארץ

עקיפה זו של הדמוקרטיה מסמנת לדעתי מהלך טבעי החושף את המחיר של הדמוקרטיה, שלעיתים, אין סיבה לשלמו. דמוקרטיה אינה דבר קדוש.
אולם דווקא רוב החורטים על דגלם את קדושת הדמוקרטיה, עוקפים אותה כעת במהלכים שהם בבחינת "נבל ברשות הדמוקרטיה".


בכך לדעתי מנפץ עולמנו הפוסטמודרני את הקודש האחרון: את הדמוקרטיה.

יום ראשון, 30 בנובמבר 2014

חכם על קטנים

אחד מזכרונותי מעבודתי בשירות בתי הסוהר הוא מקבוצה טיפולית לעבריינים שהיו שפוטים על עבירות אלימות. רובן של העבירות היה כרוך בשוד.
לו היו שואלים אותי לפני שקראתי את כתב האישום של העבריינים את מי הם שדדו, הייתי משער ששדדו בנק או עבריין אחר וכיו"ב. זאת בשל חזותם המאיימת וכוחם הפיזי הרב. מה שהסתבר לנו ככל שהכרנו את העבריינים שרובם המוחלט שדד קשישים, וזאת לאחר שכפתו אותם או שביזו אותם והטילו עליהם את מוראם.
עימתנו אותם עם הקטנות שלהם ועם היותם חכמים על קטנים.
מסתבר שכך ארע גם הלילה (שוב) בתיכון הדו לשוני בירושלים. כתובות הנאצה הפכו לחלק משגרת החיים של באי בית הספר, אולם שריפה היא אירוע אלים במיוחד. היו יכולים המציתים והמנאצים ללכת לתיכון בו לומדים רק ערבים ולרשום עליו כתובות נאצה, אולם הם בחרו בחוליה חלשה יותר (כלפי חוץ) ורגישה יותר, ואף הרחיבו את היריעה של ההתנגדות: לא רק מוות לערבים, אלא גם התנגדות להתבוללות.
בכך אגב חשפו לדעתי המבצעים את השתייכותם לחברה מסורתית דתית, ואני רוצה לקוות שלא מדובר בחבורה של נערים ששמעו בשבת דרשה- שיש בה הסתה כנגד לבן/עשו- שקושרה ע"י הדרשן למעשה ההתבוללות הנוראי בתיכון הדו לשוני, ומיד בצאת השבת הלכו ליישם את אשר שמעו בבית הכנסת השכונתי, ולא חיכו להפטרת השבת הבאה: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר.

מן הראוי להקדיש דיון לסוגיית ההתבוללות אולם בפוסט אחר בזמן אחר ב"ה))

יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

אם השמאל ואימינה

לזכרם של הנרצחים בעת תפילת "שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד עלינו ועל כל ישראל עמך"


לאחרונה אני קורא עם תלמידי- הן בתיכון הדו לשוני והן בישיבה התיכונית שפע- טקסטים של דויד גרוסמן שנישאו כנאומים במהלך מבצע "צוק איתן" ואת תגובותיהם של ד"ר אליעזר מלכיאל ושל הרב שרלו למאמרים אלה.
הטקסטים של גרוסמן חידדו אצלי מספר תובנות שאני מבקש לחלוק.

לדעתי, גרוסמן חי את המאבק בין העמים כמאבק בין יחידים. השפה שלו היא פסיכולוגיסטית (כמו בספריו) והוא אינדיבידואליסט. כלומר, המאבק בין יהודים למוסלמים הוא מאבק בין שני אחים כבתיאור המקראי- יעקב ועשיו. עקרון חשוב בהשקפתו של פסיכולוגיסט הוא הוליסטיות, כלומר, נסיון להתייחס לכל צידי המטבע ולומר אמירות שאינן מדירות קבוצה כלשהי מהתייחסות. הביקורת על גישה כזו תהיה בכך שאינה מבחינה בין טפל לעיקר, והיא מתקשה לקבוע אמות מידה מוסריות בחפשה שוב ושוב אחר ההגיון העומד מאחורי התנהגותו של כל אחד מהצדדים.

מאידך, השפה בתקשורת ובמיוחד לאחרונה היא על מאבק דתי בין העמים. הרצח בבית הכנסת בהר נוף ולפניו מאבקי השליטה בהר הבית מעידים לדעתם של כמה בעלי טורים ופוסטים משכילים שאנו בעיצומו של מאבק דתי. כך סבר גם הרב פרומן שסבר ששלום יתחיל משלום בין דתי. על כך נאמר "אשרי המאמין" תרתי משמע! לאחרונה שמעתי הרצאה של ד"ר קידר הטוען שהאיסלאם נשען על תפיסה שמבטלת את הדתות האחרות. בהנחה שלפחות חלק מן המאמינים האיסלאמים שיש להם השפעה על דעת הקהל הערבית חושבים כך, הרי שטיעון זה- ששורשו של המאבק הוא דתי- מחזיק מים.

התפיסה הדתית נשענת על השקפה מקראית הרואה בדת ביטוי ללאום, ונמצאת על הקוטב הנגדי לתפיסה האינדבדואליסטית. בתפיסה הדתית מקראית המאבק הוא בין קבוצות, וככזה אין לפרט חשיבות מיוחדת כבימינו. הפרט הוא יציר הכלל והוא פועל למענו.

החברה הערבית במדינת ישראל- בהיותה חברה יותר מסורתית ופחות מערבית וחילונית מזו היהודית- שמה לדעתי את הדגש על המימד הלאומי דתי. מקומו של הפרט המודגש בחברה המערבית הדמוקרטית (אשר מכריעה לבסוף ע"פ הרוב!!) שונה מן התפיסה המוסלמית.

מפגשים בין עמים יכולים להיות מועילים בהיותם נותנים מקום לאחר ורואים אותו, אך קודם כל בהנחות יסוד המשותפות לשני העמים. אלא שגרוסמן השמאלן אינו דומה למוסלמי השמאלן. גרוסמן פסיכולוגיסט אינדבדואליסט, והשמאלן המוסלמי הוא המגורש מאדמת עמו, והרואה את טובת עמו ואת צרתו גם כאשר זכויות בסיסיות נרמסות במטרה הכללית למען העם. לפיכך, יכול ערבי משכיל וביקורתי לראות ביתר קלות את סבל בני עמו מאשר לראות את עוולות החמאס כלפי בני עמו.
עמדות אופוזיציוניות שמאליות במגזר הערבי נתקלות בהרבה פחות סלחנות מאשר כאלה המצויות במגזר היהודי. הביקורת כלפי החברה הישראלית על אי היותה דמוקרטית ושוויונית גדולה בהרבה על הביקורת כלפי החברה הערבית שעקרונות הדמוקרטיה וערכי החברה המערבית מתנגשים עם ערכים אחרים.

לדעתי, עמדתו של גרוסמן מתקבלת ביתר קלות בחברה היהודית מאשר בחברה המוסלמית. לכן הסיכוי להנחות יסוד משותפות בין השמאלן המוסלמי (אם יכולה להיות יצירה כזו, כפי שמקשים על השידוך יהודי- דמוקרטי) לזה היהודי קלוש עד בלתי אפשרי.

ימים לא קלים עוברים עלי ועל שאר צוות התיכון הדו לשוני. על אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמידים.
תלמידיי שאלו אותי מדוע תלמידים יהודים עזבו את התיכון עד היום ופנו לתיכונים אחרים בירושלים. לא ידעתי להשיב להם. כיום נראה לי שאולי הפער בהנחות היסוד שניסיתי להציג כאן הוביל להבנה ש"אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה".


כיום יש גרעין משמעותי של קבוצה יהודית בתיכון, גרעין איכותי ומעורר השראה. לא עוברים עליו ימים קלים כמו על שאר התלמידים. ימים יגידו מה יקרה שם. האם גדר הפרדה לפנינו או שיתוף. האם תתכן שמאלנות מוסלמית עם עמידות לאורך זמן? כיצד יכריע השמאלן היהודי באשר לסביבתו בבגרותו?

יום ראשון, 17 באוגוסט 2014

צידוק הדין

בשיח הציבורי (לאו דווקא הדתי) שבמלחמה ואחריה נאמר לא מעט ע"י משפחות שכולות (כולל משפחות החטופים) ואחרים שהנופלים נהרגו למען סיבה נעלה. חלק דיברו על אחדות ישראל, אחרים על הצלת תושבי הדרום מפני פיגוע נוראי שאמור היה להתחולל בעתיד הקרוב.
יש שיקול אחד שלא שמעתי, והוא מלחמה ברוע.
כלומר, יש עניין להילחם ברוע ולמגר אותו גם אם הוא גובה קרבנות; גם אם לא ניתן להסביר לעצמנו מדוע נפלו אלה ולא אחרים.
כך אני מסתכל על העימות האחרון עם החמאס. החמאס הוא שלטון אכזרי ורע וככזה יש לפעול בכדי למגר אותו. יש רע בעולם והוא גובה מן הטוב קרבנות ציבור. כך הוא למשל סיפור השעיר לעזאזל שבקרבנות יום הכיפורים. ביום הטהרה הזה נותנים קרבן לרע.
אני שם לב שהחמאס מאבד את כוחו כתנועה דתית. מנהיגיו הפוליטיים הם אנשי חול, ושפתם אינה אידאולוגית (לבד מן המנטרה של מלחמה באויב הציוני). חילון זה של החמאס מדגיש את הרוע והרשע שאינם זקוקים לדת בכדי להצדיק את האלימות הקשה הפורצת מהם בכל עת.
הואיל והעימות הוא נגד הרע, אני מזדהה עם מספר כתבות של ד"ר יאיר כספי המדגיש את הצורך בחוסן מדיני ופוליטי שיובילו למאבק עיקש ולא מתפשר בחמאס.

יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

עשה שבתך חול

תומר פרסיקו פרסם לפני חדש פוסט הסוקר דיון על ענייני השבת האחרונים הנדונים בתקשורת שנדונו בכנסת


שתי הערות לי יש:

א. כרגיל, מצחצחים חרבות ולא הולכים על פתרונות ביניים. למשל, יעבדו להן רשתות המזון בתל אביב בשבת, אולם רק בחלק משעות היממה ובמתכונת מצומצמת (ולא 24/7) כדי לשמור על אוירת השבת הסוציאלית של עובדי המרכולים ושל החברה הישראלית. גילה אלמגור הפליאה בטיעון שסטודנט שלומד כל השבוע זכאי לקנות במרכול בשבת. ילך ויקנה, אולם ידע שהמרכול פתוח בליל שישי עד לשעה 20:00 וביום השבת בין 9:00 ל13:00.


ב."השבת שבימי החול": אני מבקש להוסיף על מה שמובא בסקירת פרסיקו שהיוזמה האווילית לשני ימי מנוחה היא יוזמה שהינה קפיטליסטית באותה מידה כמו יוזמות ה24/7 למיניהן, ושתעודד ימי עבודה ארוכים במיוחד ללא מפגש בין ילדים להוריהם במהלך השבוע. כבר בנט הציע בעבר יום עבודה של 12 שעות או משהו ומתן ימי חופשה כאלה. לפיכך, השבת צריכה להכנס לימי החול, דהיינו, יותר שעות איכות בתוך הבית של בני המשפחה. כך ייפסק המירוץ המטורף שאחריו אנשים נזקקים לגורו, לדהרמה, לקארמה ולויפסנה.


יום שלישי, 5 באוגוסט 2014

תפילת נחם לצהרי תשעה באב- נוסחה ע"י אפרים אלימלך אורבך


מצורפת בזה תפילת נחם שהותאמה ע"י פרופ' אורבך ז"ל לשיבת ישראל לארצו
אורבך קבע את נוסח התפילה ע"פ התלמוד הירושלמי במסכת ברכות (פרק ד הלכה ג)
תפילה זו הונהגה בקיבוץ הדתי.
אורבך היה חבר בתנועה ליהדות של תורה. קראו עליה כאן

במיוחד מתאימה התפילה לימים אלה בהם קובר העם את חלליו ומבקש נחמה ושואף לשלום ולאחדות בתוכו


יום חמישי, 31 ביולי 2014

מהי האלטרנטיבה?

הזדקנתי. 
אני כבר לא כמה דברים.

הפסקתי לקרוא YNET אחרי שפרסמו את הקלטת המתעדת את רגעיהם האחרונים של החטופים. בשביל מי זה טוב? כמה הורים, נערים, וסתם אנשים רגישים לא ישנים בגלל קלטת זו? כמה מהם אפופי חרדה ואימה?

לא מאזין לגלי צה"ל כי אופן מסירת החדשות מפריע לי. שלא לדבר על ניב רסקין שעולם הרגש שלו מסתיים במשחק כדורסל טוב. כשהוא שואל אלמנה, נכה או כל item מהלך אחר "איך הרגשת כש...?", אני מעביר תחנה.
גם לא אוהב את הציניות של "יהיה בסדר" ואת המלחמות התמידיות (והחשובות) בחברת HOT וחברותיה.
גם "המלה האחרונה" לא מדברת אלי, כי הנסיון להפגיש בין הומור לעומק באופן סדיר, לא קונה אותי. (אגב, כל חברי הכנסת והשרים שהגיעו מהתקשורת, לוקים באותה מחלה. הם ממלאים בכריזמה את סביבתם, ומותירים אותה רדודה כמותם, "תקשורתית").

לא מאזין לרשת ב כי זו תחנה מיושנת ומשעממת.

לא אוהב לקרוא את מקור ראשון כי מוסף שבת שלו כבר כמה שנים עיתון מבית מדרשו של הרב שג"ר. אותו סגנון, שאני אוהב לקרוא אותו, אבל לא כל שבוע ורק בחילופם של לבושים. וכבר העיר מורי חמי שקרא באיזשהו חג גליון שלהם שהוקדש לבתי כנסת, ונחשו מה? אף אחד מעשרת בתי הכנסת לא היה ספרדי...

לא אוהב את עיתון הארץ. הכותרות שלו הן אף פעם לא הכותרות שלי. השפה של בני ציפר אינה מובנת לי. 

לא אוהב את ערוץ 7, ואת "בשבע". משעמם, מגזרי.

התחלתי לשמוע את גלי ישראל,אבל אראל סג"ל נוטף ציניות וארסיות, שאינן פחותות מיהירותו של רזי ברקאי.
כך לא משדרים. ראוי שיהיה השדרן בעל dignity

לא אוהב לקרוא את פרסיקו באופן שוטף, כי הוא המתנגד לרבנות שלפי כמות הפרסומים שלו, הוא רב וירטואלי לכל דבר.

אבל כאן, אחרי הקנטורים  והקטילות, נשאלת השאלה- מה כן? אתרים הם לרוב מאד מגזריים. לכן הם די משעממים.
יאמרו לי: קח לך קצת מכל אתר, ובנה לך אתר הבית שלך. זה מה שאני עושה עד כה. אך אין לי רצון להעביר תחנות רדיו.
ויותר מכך, יש לי שאיפה שתקום כאן תקשורת שמייצגת כמה צדדים, בכמה זויות משמעותיות (פוליטיקה, כלכלה, דת, תרבות) בלי לרדת לצהוב, ובלי לפנות אל המזוויע.
תקשורת שתספק משהו טוב, ולא חד גוני.

רובנו גר, מבלה, מתפלל, שומע, קורא את מי ועם מי שחושב כמונו. לא נמאס?

אז מה אני מציע? 

אני מציע תחנת רדיו שיובילו אותה אינטלקטואלים- לא פלצנים ולא ליצנים.
בתחנה זו תהיה מוזיקה טובה מכל הסוגים(אפילו מוזיקה מזרחית...), יהיו תכניות אירוח מעמיקות, והחדשות יהיו תמיד מכמה תחומים (לא רק פוליטיקה, אונס, רצח ואלימות, וסיפורים מכמירי לב), והדיונים בה יהיו ארוכים יחסית (כרבע שעה). 
זו תהיה תחנה שתחרוט על דגלה לעצב את השיח הישראלי ולשדרג אותו, לא להיות צינית מדי, להיות רב מימדית.
השדרנים בה לא יהיו אנשי תקשורת יהירים, אלא אנשי שיחה עם בטחון עצמי לקחת את המיקרופון. 
התחנה תתרחק משיח מתלהם ומחפש אייטמים, ותפנה מראש אל מי שמוכן להקשיב ולפתח תרבות דיון אחרת.
התחנה תיתמך ע"י מדינת ישראל בהיותה תחנה המייצגת את כל הגוונים בחברה הישראלית.

עד כאן לתחנת רדיו. באשר לערוץ תקשורת אינטרנטי, התמונה קצת יותר מסובכת ואין לי רעיונות מספיק טובים בשלב זה.














יום חמישי, 10 ביולי 2014

תפילה שניה לימים נוראים



אל נורא עלילה
הוי
עלילה נוראה 
עלילת דם נערים שנשפך
עלילת דם בתי ישראל באשר הם
מגבול עזה ועד לטבורה של ישראל
ומן הצפון עד לבוא
עד בוש
מחרפים ומגדפים

ואתה
אל רחום וחנון
המצא לנו מחילה
המצא לנו נעילה
המצא לנו נעילה

יום שלישי, 8 ביולי 2014

מיהו יהודי

גם בתוך החוגים השקולים והמוסריים בחברה הישראלית נשמע קול האומר שאנחנו מתמחים בהלקאה עצמית חסרת פרופורציה לזו שנוקט הצד השני במערכה
הצד השני במערכה הוא החברה הערבית כאשר ההתייחסות היא גורפת באשר לכלל הערבים: הפלסטינים וערביי ישראל
כותבים שונים מוסרים פרטים אודות אירועי טרור רבים של ערבים כנגד יהודים שמובלעים או ממודרים ע"י אמצעי התקשורת המרכזיים בישראל.
חלק מהביקורת הופנתה כתגובה לפוסט שכתבתי לפני יומיים: סוכת אבלי שלום

אני סבור שיש ממש בטיעונים הנ"ל, ואני מסכים עמם. אמנם, אינני רואה בעמדתי עמדה של הלקאה עצמית.
בדיוק כפי שבטיולים בחו"ל זהותי הדתית מתחזקת, כך גם מתרחש בהיותי מורה בתיכון הדו לשוני.
בשל כך, מתחזק העיסוק שלי בזהותי היהודית. אני לא קם בבוקר עם שאלה כיצד ניתן לקדם שלום בין יהודים לערבים (אע"פ שזהו עניין חשוב לענות בו ואע"פ שאני מורה בתיכון הדו לשוני), אלא עם השאלה: מהי חובתי כיהודי בעולם הזה, בעידן הזה בו אני חי?

התשובה שלי היא שאני מחוייב בסף מוסריות גבוה בשל היותי יהודי. היותי חלק מ"עם סגולה" מחייבת אותי להיות מוסרי כלפי בני עמי ולאחר מכן כלפי בני עם אחר החיים בתוכי ומבקשים להיות חלק מהחברה הישראלית או לכל הפחות לא פועלים נגדה באלימות פזית או בהסתה פרועה. גרים ותושבים אלה ראויים ליחס מכבד, ליחס אוהד. להם סיפור חיים משלהם שיש לכבדו. הנכבה שלהם אינה עניין בדוי. גם אם הנרטיב שלהם מתנגש בנרטיב שלי.

בשל חובתי כיהודי אני מתפלל שהקב"ה יפרוש עלינו סוכת שלום: שלום בינינו לבין עצמנו, שלום בינינו לבין הגרים עמנו בארץ. אני לא מחוייב לנאיביות, לשלום עולמי או לאהבת הזר שמקלקלת את השורה באהבת בני עמי (ראו גם את הציטוט בפוסט קודם של ז'קלין כהנוב, והדברים פשוטים וידועים).

לכן, גם בימי איבה כאלה, גם בערב בו באמצע כתיבת פוסט זה, אני עוצר ונושא את שני ילדיי הקטנים למקלט בלי הסבר מוקדם, יש מקום לתת קריאת כיוון להפניית כתף ויד מושטת לשלום אל האחרים שבתוכנו.
היכרותי עם צוות המורים והתלמידים בבית הספר הדו לשוני, מעצימה זאת. אני אוהב את בית הספר. אני אוהב את הכבוד שיש בו לאחר (בין השאר לי, מיעוט בתוך בית הספר).  גם אם דעתי שונה בתכלית השינוי משלהם.  

אגב, בשל העובדה שאני קם בבוקר ושואל את עצמי מהי חובתי כיהודי, חלק ניכר מהפוסטים בבלוג זה מוקדשים לפילוגים בתוך החברה היהודית והחברה הדתית בפרט.
אתפלל שכל המפלגים של החברה הדתית מבינים אולי בסתר לבם- בעת ירידתם למקלטים עם אחיהם בית ישראל- שעמידתם על עקרונות של "יהרג ובל יעבור" והדרה של ציבור רחב בשל אי שותפות לעקרונות הללו משנית לסיפור שלנו כאן בארץ הזו. כשירימו את המכסה הירוק של המקלט המוסתר באדמת הגן יגלו את הערבות ההדדית והשותפות שהקרינו משפחות הנערים החטופים שנרצחו, ולא יגלו את הבור שורץ המקקים העסוק כל הזמן בלהבדיל ובלהדיר.

"והלוואי שאת האהבה והסולידריות האלה נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זהו אולי המַשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו. הלוואי שנדע להיות קצת יותר עדינים זה אל זה. הלוואי שנצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים מאוד עוד מחכים לנו" (דויד גרוסמן מספיד את בנו אורי שנהרג במלחמת לבנון השניה)

יהי זכרם של גיל-עד, נפתלי ואייל ברוך. פחות מחדש מאז הסתלקו מעמנו וזכרם נמוג בשטנה מדממת. 







תפילת חנה- תפילה ראשונה לימים נוראים



אם מחכה
לבנה 
יחידה 
אשר אהבתו
שנים
וכאשר הגיע
החזירה את בנה
את פקדונה
אשר שאלה

האם המחכה
התפללה 
לילד רגיל כזה
שלא יהיה בכותרות
שלא יהיה נער פוסטר
שלא יאמרו רבים
על הנער הזה התפללתי


אל שדי
הקשב לנשים
הקשב לנשים בחלון
לנשים שלא מחכות
שחלקת ארצן כבר חרבה
שאינן עומדות ומעגלות
ותובעות

אלהינו ואלהי אמותינו
הקשב לקול בכיין
ושימה אותו בנאדך
ומן המיצרים תקרא יה
ענה אותן במרחב יה
עננו במרחב יה









יום ראשון, 6 ביולי 2014

סוכת אבלי שלום

חזרתי כעת ממפגש בבית הספר הדו לשוני (בי"ס משותף ליהודים וערבים) בו אני מלמד בשנתיים האחרונות
המפגש הוא יוזמה של קהילת הורים ותלמידים הפעילה מסביב לבית הספר, והוא נועד למטרות אופרטיביות של תשובת משקל משמעותית לגילויי גזענות ואלימות- בעיקר כנגד ערבים- בירושלים ובכלל.

למפגש הגיעו הורים רבים ותלמידים מעטים. הצעירים שתקו, והמבוגרים דיברו. כרגיל.
עלו מספר יוזמות שחלקן נשמעו לי נאיביות, חלקן מהבטן, וחלקן הביע מחשבה לטווח ארוך באשר לפעילות של קהילת יד ביד נגד גזענות ואלימות.

אבקש להביע כאן את דעתי בעניין זה.
אני מאמין באנשי רוח- דתיים ושאינם דתיים- כאנשים שיכולים להשפיע על דעת הקהל, הן ברמה התקשורתית והן ברמה הפנימית של כל איש בסביבתו ובקהילתו.
אני מצפה שהמעגלים הברורים של אנשי שמאל אל מול אנשי ימין ייפרצו בשל המתרחש בשבועות האחרונים, ושתתקבץ קבוצה של אנשי רוח, מקצווי הקשת הדתית והפוליטית, ותקים "סוכת אבלי שלום" (שילוב של סוכת שלום וסוכת אבלים). המסר יהיה כפול: חביב אדם שנברא בצלם, ולא לגילויי אלימות וגזענות.
אני לא מתכוון שבסוכה זו ישבו הרב בני לאו (שכבר "שרוף" סופית בשל השתייכותו למכון הישראלי לדמוקרטיה המושמץ בקרב חלק לא קטן בציונות הדתית), דוד גרוסמן וכיו"ב.
אני חושב שנוכחותם תוסיף, אבל יש צורך במעגלים רחבים יותר של דמויות רוחניות שיסכימו לשבת ובכך ישברו את המחסום הסוציולוגי והרגשי שאופף כל תגובת בטן אינסטינקטיבית לאחר גלי אלימות זדוניים.
היחיד שפרץ זאת היה הרב פרומן ז"ל שחזקתו היא בהיותו "יצור" שאינו במיין סטרים.
אני חפץ ברבני (וגם בנשים רלוונטיות) מיין סטרים: אולי חלק מרבני פורום תקנה, אולי הרב אליהו בלומנצווייג מירוחם, אולי הרב אלי סדן והרב קוסטינר ואולי הרב יהודה ברנדס. ומן הצד היהודי יווספו אליהם: אהוד בנאי, דוד גרוסמן, כמה אנשי רוח אמיתיים מן האקדמיה (גם ימניים). ואליהם יווספו קולות ערביים לא פוליטיים: אינטלקטואלים ואנשי רוח (דוגמת סייד קשוע). ויעשו כולם אגודה אחת להביע רק את מה שנאמר לעיל: חביב אדם שנברא בצלם, ודי לאלימות ולגזענות.
ויעשו זאת לא רק לאחר חטיפה ולאחר רצח, אלא יפגשו שלש רגלים בשנה, וישמיעו וילמדו זה את זה וזה מפי זה את פרי יצירותיהם ויצירות קדמונים אודות חביבותו של אדם, ואודות צלם אלהים.
ומתוך מפגשים אלו, יחלחלו רעיונות אלה לצאן מרעיתם, שלש רגלים בשנה, ואח"כ יקרינו הרגלים על שאר חדשי השנה.

ובית הספר הדו לשוני יחל בחג הסוכות, ויבנה סוכת שלום בבית הספר, יזמין אליה לשיח ולימוד אנשי דת ורוח- יהודים וערבים- שיצאו (גם) עם טעם מריר של ויכוח ואי הסכמה, אולם עם כבוד בין אדם לזולתו. יש לעודד בדיונים הללו לחדד את המחלוקות כמו גם את הגרעין המשותף. 

יום רביעי, 2 ביולי 2014

לפעמים שומעים דיבור על חזרה אל הטבע ועל ניכור (מה חדש במדע? מאיר אריאל)- לזכרם של גילעד, אייל ונפתלי: "ארץ, אל תכסי דמם!"

מסופר בפירוש למגילת תענית (מסמך פרושי קדום) שהיום- ד בתמוז (כך ע"פ גירסה אחת של הפירוש)- התבטל ספר גזירות (חוקים) של כת הצדוקים, ובשל כך עשו הפרושים יום חג

לפי אחת העדויות, ספר זה התבטל משום שהצדוקים התייחסו לדברים הכתובים בספר התורה כפשוטם (למשל, בדין "עין תחת עין") ולכך התנגדו חז"ל. לפי מסורת אחרת, הצדוקים היו כותבים הלכות בספר וחז"ל התנגדו לכך ופסקו שיש לפעול בדרך של תורה שבע"פ המנותקת מן המקראות.

לאחרונה, עמדו מספר חוקרים של הדתיות העכשווית על תנועות דתיות החוזרות לטבעיות. הם התייחסו לכך בעיקר סביב התבטאויות גינזבורגיות ופעולות נוער גבעות המשיבות את התורה אל הטבעיות. (אגב, הייתי בודק את השיבה אל הטבע בחוגים אלו גם בביטויה בשימוש מוחלט בקמח מלא, אורז מלא, הנקה של ילדים ללא שימוש במטרנה, אי שימוש במשככי כאבים ובמורידי חום ועוד הלכות של תזונה ניו אייג'ית)

בעקבות גילוי רצח שלשת הנערים, עלו בראשי הפסוקים: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" ו"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".

המקרא אף הוא טבעי הוא. עין תחת עין, הכפרה לארץ בדם הנשפך, גאולת דם, כולם מכוונים ליצרו הטבעי של האדם ללא ריסונו.

מחאת הפרושים ע"פ שתי אפשרויות הפירוש של ביטול ספר הגזירות הצדוקי נוגעות- לדעתי- בנקודה זו.

ההתייחסות בדיוק לניסוח הטבעי, הפשוט והמקודש של התורה, מובילה ותוביל לתגי מחיר לא פשוטים.

כך הוא גם באשר להתייחסות הרצינית למלה הכתובה. חז"ל הפרידו בין מדרשם שעקר פשטם של מקראות לבין המקראות עצמם. זאת בשונה גם מכת מדבר יהודה ששכתבה את המקרא, ובכתביה אין עדות לשני טקסטים: למקרא ולפרשנות הכת, אלא מעורבבים הם.

המלה הכתובה והטבע הם אולי חזון אחרית ימים בו טעם העץ יהיה כטעם הפרי, כל העולם ישוחח בשפה העברית (speak up the laguage of the hebrew man), ויגור זאב עם כבש.

בשבועות האחרונים צפינו במגמת האיחוד שהקרינו משפחות הנערים, והלב נפעם מן המתינות ומן האיפוק שכולם היו נסוכים בעין טובה על סביבתם.

כעת, ניחשף בעל כרחנו לעימותים ולצחצוחי מילים, וחוששני שבעתיד הלא רחוק נפגוש בפעולות "תג מחיר טבעיות".

שתי התגובות- המקראית והחז"לית- היו ועודן. נתפלל לכך שיגבר כח הטוב, ומיגור הרוע ייעשה באופן מוקפד ע"י התנהגת המדינה ולא ייפגעו אנשים שאינם מזירת חמולות החוטפים שאינם קשורים לטרור ולשנאת ישראל.

השם יקום דמם של גילעד, נפתלי ואייל. הוא ולא הבטוחים שהם מדברים בשמו.


תחזקנה ידי משפחותיהם, והחלל הגדול שהותירו החללים לא יחולל בהבלי תקשורת ובאיבת מדינאים.

יום שני, 23 ביוני 2014

הפרדוקס

משפחות החטופים מתגוררות בישובים די הומוגניים, לכל הפחות מבחינה דתית
בכדי להתקבל לנוף איילון, חייבים כיסוי ראש ומכנסיים זה דבר בעייתי. בעבר, מישהי ששירתה בצבא התקשתה להתקבל לישוב למרות כיסוי ראש מלא וחצאיות כדבעי. וגם הפנימיות (למי שמביט בה) היתה דתית ורוחנית
את הישוב טלמון אינני מכיר אבל הוא ישוב דתי וכן הוא באשר לאלעד. 

והנה דווקא הם, תומכים בממשלת ישראל, רואים בטוב את עם ישראל וקוראים למחוות של איחוד. הם מגלים אכפתיות כלפי העם, ומבינים שפדיון יקיריהם אינו בכל מחיר. הם אנשים צנועים. הם אנשים מרשימים בחוסנם. 

מסתבר שחוסן נרכש פעמים רבות בתוך בית איתן, בחברה הומוגנית וצנועה שמחנכת לאכפתיות ולהבנה ש"הכל זה מלמעלה" ועלינו להתבונן בענווה אל המציאות הסובבת אותנו. 

סיפור החטיפה נשכח כבר מלב, אבל תעצומות הנפש של משפחות הנערים לא ישכחו מלב. 








יום ראשון, 22 ביוני 2014

ציטוט

שמאלנים אינטלקטואלים, המגינים על זכותו של כל עם לחופש ולהגדרה עצמית, לעתים קרובות סופם שהם מגוננים על החברות הנחשלות והמדכאות ביותר. ספק אם יעלה בדעתם שמא אין הנשים בחברות מוסלמיות שואפות לשחרורן שלהן, ואם לא ריאקציוני הוא לקיים אימפריאליזם זכרי מפגר על מחציתה הנקבי של האנושות (ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש)

יום שלישי, 17 ביוני 2014

בין דם לדם

סיפור החטיפה אינו בקונצנזוס של השיח. הבוקר השתתפתי בפגישה במשרד החינוך. ראש התחום בו אני עובד שוחחה על תקופה של עמימות ועל הקושי לחיות בה, והייתי בטוח שכוונתה לסיפור החטיפה. אלא שאז הבנתי שהעמימות עליה דובר היא באשר לאופי עבודתנו במשרד החינוך. 
סיפור הטרמפים הפך להיות מרכיב משמעותי בשיח המדיר את הנערים הללו מן הקונצנזוס. בלבם של רבים התגנבה המחשבה שמתנחלים דתיים נותנים לילדיהם לנסוע בטרמפים (לעתים הם שוכחים אותם ברכב), ושהחיים בעיניהם לא כ"כ יקרים, אחרת...
לדעתי סיפור הטרמפים הוא סימן להדרה ולא סיבה להדרה. הציבור הדתי לאומי מודר מן האכפתיות הציבורית. אינו דומה גורל השלשה בתודעה הישראלית לגורלו של גלעד שליט. אביו של שליט ניהל "קמפיין אדירים" למען שחרור בנו. הוא מחה כנגד ממשלות ישראל שטיפלו בעניין זה.
הורי הנעדרים מחבקים את עם ישראל, תומכים ברה"מ ובזרועות הביטחון, ואינם מבקשים לעשות לבתיהם- לבניהם, באמצעות השיח תקשורתי. הם מבקשים לשוב אל האנונימיות.

מרשים ומעניין שבחזית עומדות נשים. היום עמדו שלשת האמהות מקדימה והאבות מאחורה. ללמדך על חוסנו של ציבור ועל מעמדה של אשה בציבור זה.

אפשר להכות על חטא ולנסות להבין מדוע אין הנערים האבודים בקונצנזוס, אבל עדיף להתמקד בכוחות, ברמה האחרת של האנשים, בשיח שהם מייצרים, ולחבר אותו למוקדי כוח- כמו אלה שמייצר בנט בחברה הישראלית- בכדי להיות רלוונטיים לעיצובה של חברה ישראלית בוגרת יותר, נהנתנית פחות ובעלת חוסן נפשי.





יום חמישי, 5 ביוני 2014

למה אני נטפל לרב דרוקמן

א. בערב יום ירושלים פרסמה ישיבת ההסדר בה למדתי בעבר כי תלמידי ובוגרי הישיבה מוזמנים לשיעור של הרב דרוקמן, שיעור שהיה מיועד למספר ישיבות הסדר
שלחתי מייל למנהל הישיבה והתרעתי על כך שיכולים היו למצוא מספיק רבנים אחרים להרצות ביום ירושלים לתלמידי הישיבה.
בעבר, גם אני ביקשתי להימנות על אלו הרואים בעיקר את זכויותיו של הרב דרוקמן בסוגיית פרס ישראל.
כיום- אני חושב שיש להימנע מלשמוע שיעורים שלו בעיקר משום חילול כבודם של נפגעי עבירות מין ע"י רבנים ואנשי סמכות. התמיכה הלא מסוייגת של הרב דרוקמן ב(רב) מוטי אלון, גם לאחר הוקעת פורום תקנה את האיש, מראה דבר אחד: הוא רגיש הרבה יותר לרבנות ולכבודה של תורה (בעיניו המסומאות) מאשר לכבודם של אנשים שנפגעו מדמויות אלה.
הואיל ומדובר בבעיה חוזרת אצלו (קופולוביץ ואח"כ אלון), נפגעי תקיפה מינית המבקשים להיכלל בציבור הדתי, מקבלים סטירת לחי מהדהדת בכל הכרה ברב דרוקמן כאדם שכיום יש לשמוע את לקחו. (ואמנם, פרס על העבר- כן; שמיעת לקחו בהווה- לא).
כבודם של נפגעים ויכולתם למחות על פגיעה בהם ובאחרים תלויים גם תלויים בהחלטת רבני ישיבות לשלוח את צאן מרעיתם לשיעור מפי הרב דרוקמן. אינני פוסל זכויותיו ורובי תורתו, אולם ע"פ התנהלותו הסדרתית, המאכזבת והשטחית בפרשת אלון, אין לו מקום בשלב זה להימנות על מנהיגי הציבור הדתי. ומודה ועוזב- ירוחם.

ב. אוסיף עוד שחששתי לשלוח מייל זה בתפוצה כללית לשאר בני הישיבה ורבניה מחשש מחרון אף ומתגובה נזעמת של ראש הישיבה ואחרים על כך שאני מבזה תלמידי חכמים. מדהים שיראה זו ("את ה אלהיך תירא- לרבות תלמידי חכמים") ממשיכה ללוות אותי, אבל לא מהמקום של כבוד חכמים אלא מהמקום של חשש להיזרק מחבורת האורתודוקסיה.
אם אשים את היראה בצד, אני סבור שאנו נמצאים בעידן של סוף עולם הרבנים, וזה יהיה אחד ממרכיבי הפילוג בין הציבור הדתי הלאומי; צד אחד ילך אחר בנט ורבני צוהר, וצד אחר ילך אחר רבו (בעיקר אסכולת הר המור; הרב גינצבורג ראוי אף הוא להימנות כאסכולונת נוספת).
גם עניינו של פוסט זה מעיד על מגמתי. בעוד שרבותיי והרב דרוקמן מדגישים את כבודם של תלמידי חכמים, אני מדגיש את כבודו של נער או בוגר שפגעו בו והוא נחנק בשתיקתו. ויבואו תלמידי ישיבות ההסדר לשעבר (בירוחם ובכלל) הפעילים בקו לסיוע לנפגעי תקיפה מינית ויאמרו את דברם.

ג. חלק לא מבוטל מן המגמה לאי השתקת קולות הנפגעים, מובל ע"י קבוצת הפמיניסטיות הדתיות ללא חוש הומור (פדלחושיות). לפני מספר חדשים השתתפתי בשיעור של הרב יהודה ברנדס למורים לאזרחות. השיעור עסק בזכויות אדם ביהדות(הרב ברנדס פרסם ספר בנושא זה), ובמסגרת השיעור כינה הרב ברנדס בטון ארסי את התנועה הפמיניסטית "פמיניזמוס" כשהוא אומר שמאחורי כל אשה פמיניסטית לוחמת עומדים הדפוסים הקבועים של יחסים בין גברים לנשים, והכל יוצא בבית. גם אם הרב ברנדס תאר את התופעה הרווחת, אינני סבור שזו התופעה הנורמלית, ואני בטוח שבביזוי הפמיניזם הוא שכח את תרומתה של התנועה לכל הנפגעים והנפגעות שאין להם מנחם ואין להם פה.
הרב ברנדס הפליא אותי (לא בציניות שלו) בנחרצות שלו, אולם יתכן שמאחור רב מלומד במתינות אקדמית, ניצבת בערות באשר לתרומת המוחות (בעיקר נשים: ראו כאן וכאן).

יום שלישי, 15 באפריל 2014

מורים לוקחים אחריות ומרימים את הכפפה- חלק ב

עניין החופשות הרבות והארוכות מטלטל משפחות רבות.
מספר ימי החופשה הניתן ברוב מקומות העבודה קטן משמעותית מזה שבמערכת החינוך, וכך הורים מממנים עוד ועוד קייטנות, ומתייחסים לחופשות ולילדים כאל נטל.

ישנן מספר רעות חולות האחראיות לכך.

הראשונה, שוק העבודה התובעני. שוק העבודה תובע שתי משרות מלאות מן ההורים כאשר אחת מהן מסתיימת ע"פ רוב בשעות הערב, והאם מסיימת ע"פ רוב בשעות אחה"צ. התובענות הזו הופכת את התקשורת במשפחה לתקשורת של "להספיק". להספיק לשים את הילדים בגן, להוציא אותם מהגן, להספיק לתקשר איתם ועוד הספקים אחרים. כל המשפחה "ספוגה" בחוסר הסבלנות הזה, מה עוד שלרוב העבודה ממשיכה בבית באמצעות המכשירים הניידים, שמספקים לנו גם עבודה וגם נסיונות רגיעה מהעבודה בעזרת קבוצות תמיכה פייסבוקיות, גלישה בYNET, או למצער דיונים אינטרנטיים בתחום הרוח והנפש.

שינוי בדפוסי העבודה והתקשורת המשפחתית משמעותי מאד, אולם לא לכך נועד פוסט זה.

הרעה החולה השניה קשורה למערכת החינוך. החופשות מוגזמות באורכן ואינן תורמות לתלמידים.

ובאשר לברבורים אודות שחיקת המורים: עובדים סוציאליים אינם נשחקים עם משרה הרבה יותר מלאה ופחות חופשות?
ומה עם שנת ההשתלמות של המורים שאין דומה לה בשום מגזר אחר (למעט ההוראה האקדמית)?

בנוסף, יש לחלק בין שחיקת המורים המקצועיים לזו של המחנכים. המחנכים עובדים הרבה יותר קשה מן המורים המקצועיים. הם נתונים בין פטיש ישיבות המחנכים והברבורים האינסופיים עם מנהלים, מורים ומה שביניהם, לבין סדן ההורים הבאים- לעיתים קרובות- בטרוניא על אזלת יד המחנך שלרוב עומדת מאחוריה אזלת יד ההורה.

מנגד ניצב המורה המקצועי. גם אם הוא משקיען ומכין מדי שנה מערכי שיעור (לאותו נושא...), מתבטלים לו שיעורים רבים. גם הקשר עם ההורים וההנהלה קטן משמעותית מזה של המחנך. לעיתים, מורים מקצועיים מלמדים במספר תיכונים, ובכך הם אינם שייכים לכל בית ספר, אלא פוסחים על שני הסעיפים.

לכן אני מציע שמדרג ימי החופשה יהיה תלוי בפרמטר נוסף על זה שהוצע בפוסט קודם.

המחנכים יצאו לחופשות ארוכות יותר מאלה של המורים המקצועיים.
במהלך החופשות המורים המקצועיים יתגברו את התלמידים ויטלו פיקוד על הנעשה בבית הספר.
ממילא מעורבותם תגדל, וממילא משרת המחנך תהפוך לדבר יותר נחשב ונחשק, בשל ההערכה למאמציו ובשל ריבוי ימי החופשה של המחנך.
בכך יצומצמו ימי החופשה, יתקיים שויון בנטל בין המורים המקצועיים לבין המחנכים, ולא יהיה צורך בכניסת סטודנטים או כל מיני גורמים זרים לבתי הספר בתקופת הביניים שבה לא יהיו לימודים רגילים אך גם לא יהיו חופשות (כך הציע שר החינוך זה מכבר).

בודאי שישנם דברים שזוקקים התייחסות נוספת: מה עם מחנך שהוא גם מורה מקצועי? כמו כן, אני מדבר מנקודת מבט של מורה בתיכון. מה עם חטיבות הביניים ועם בתי הספר היסודיים?
יבואו מורים השייכים למערכות אלה ויאמרו את דברם בכנות ובאחריות.

הגיע הזמן שהדרישה לקיצוץ משמעותי בימי חופשות המורים והתלמידים תגיע מלמטה, מן המורים.







יום שלישי, 8 באפריל 2014

לכם ולא לי- קווים לדמותה של דת הדיאלוג

א. מצאתי במרכז הרפואי באיכילוב מספר מדבקות על מוצרי חשמל המזהירות שומרי שבת: לשומרי שבת, אסור להשתמש במכשיר זה וכיו"ב.
העניין עורר את תשומת לבי לכך ששלטים במדינת חוק אינם מבדילים בין דם לדם. אסור זה אסור. (בודאי שיש מגבלות לילדים, לחולים ולאחרים אולם אין הדבר נתון לבחירתם כפי שמדובר בשומרי דת ומסורת)
לו היתה זו מדינת הלכה, היה כתוב שאסור להשתמש במכשיר חשמל בשבת. אני מניח שבכיתוב "לשומרי שבת..." ייחשד רב המרכז הרפואי בהיותו רב מחמד, מזרוחניק או הכינוי החדש מבית היוצר של הרב טאו: צוהרי (מרבני צהר).

ב. כאן חוזרת השאלה עד כמה אנשים מוכנים לקיים דיאלוג עם המציאות, ובמיוחד: עד כמה הם מוכנים לשוחח בינם לבין עצמם עם עצמם. (זהו החידוש הגדול של מיכה גודמן בספרו על הכוזרי; לדידו, ריה"ל אינו החבר אלא הוא מקיים בתוכו שיח בינו לבין מלך כוזר [אגב, הצעד הבא, בעקבות גילויו של יוסף אביב"י את 'מסילת ישרים סדר ויכוח' יהיה לבדוק האם אותה טענה נכונה גם במקרה זה. אלא שמסילת ישרים סדר ויכוח מקיים ויכוח מינימליסטי למעט פרקיו הראשונים])

לאמור: האם היות האדם דתי מחייבת צרימה בדיאלוג עם המציאות שסותרת במנהגה את הצו הדתי?
אני רואה במחוייבות הדתית את תכונת ההתמדה הרבה יותר מאשר תכונת הכניעה בפני האל.
האדם שמחוייב לדת נדרש להתמיד ולקיים אורח חיים שמכבד את המסורת למרות תמורות הזמן. הדיאלוג שלו מחפש לרכך בין העמדות השונות, וזוהי תכונתו המרכזית של הדיאלוג: הכרת הצד השני ונסיון להגיע לפשרה עמו תוך כדי ריכוך המתח. (השתמשתי במונח "ריכוך" החוזר בטקסטים אחרונים של הרב שרלו, המבקש לטול תורה ולהשליכה ברכות [=softly]לארץ [ראו למשל את מאמרו האחרון בכתב העת אקדמות על האתיקה של המטפל הדתי]).

ג. הקומץ מאנשי יצהר שממשיכים לפגוע בכוחות צה"ל וחבורות תג המחיר שייכות לקצה העולם הדתי שמקיים בטוטאליות שלו תכונה הרחוקה מתכונה של כניעה או מתכונה של התמדה. זוהי תכונה של דתיות שמחפשת את הטבעי המוחלט ורואה בריכוך ובדיאלוג עם המציאות כניעה בפני האדם מפני צו האל. בכך הופכות קבוצות שונות במציאות לקבוצות זהות מבחינתה בשל שונותן ממנה. כך מזהה הרב טאו את אנשי צוהר עם רפורמים בחדא מחתא (בהקלטה שפורסמה לפני מספר חדשים הוא קורא לחסום את כביש מספר 1 בשל מינוי אנשים חילונים במסגרת הבית היהודי[על המעבר שלי מאנשי הגבעות, לאנשי גינזבורג ואנשי הר המור ראו כאן).

לסיכום ביניים, אני מזהה את הדיאלוג עם תכונת ההתמדה (המכבדת את המציאות ואת המסורת) ועם תכונת הכניעה בפני האל המובילה למגבלות השיח האנושי, היינו, מגבלות השיח בין בני אדם והבנה שכדי לחיות יחד יש צורך בריכוך, בפשרה, באפור.

ד. מהצד השני, עומדת קבוצת יש עתיד (שאני מתקשה מלהיגמל מלתקוף אותה) המתיימרת לנהל דיאלוג בשם הריכוך עם כל מה שזז. אלא שזהו אינו דיאלוג אלא מונולוג על הריכוך.
גם על ריכוך צריך לקיים דיאלוג. לפעמים, אין מקום לריכוך, ותמיד- בכדי להצליח- יש צורך אקוטי בהתמדה שתוביל להישגים משמעותיים. קהילת המונולוגים של מפלגת יש עתיד לא רואה אפור בעיניים. גם הדתיות שלה לא מכירה את מושגי הכניעה ולא את מושגי ההתמדה.

ה. והנה בפתחנו חג הפסח. החג של הדיאלוג במשפחה: "והגדת לבנך". אין חרות מלבד חרות שוויונית שמקיימת דיאלוג בין הצדדים, חרות שמוותרת על מנהיג אנושי אבסולוטי בשיח שלה (משה נעדר מהגדת הפסח), חרות שמתרחקת מחסידות. חרות אפורה. חרות קשה מיסודה של דת של בוגרים.

אז מה חידש הפוסט הזה אם בכלל? את הבחינה של האדם: האם יש ביסוד התנהגותו התמדה אפרורית אך מעמיקה, והאם יש בה כניעה בפני האל שניתנת להיבחן במוכנות כמעט תמידית לקיים דיאלוג אמיתי עם אלה שמסביבו.
לדעתי, המתמיד (המעמיק) והכנוע הוא האדם שיכול להיטיב.

יום שלישי, 18 במרץ 2014

הברית החדשה ויש עתיד

משהו תופס אותי ברטוריקה של חברי כנסת שונים ב"יש עתיד". כולם באו לשנות, הם מדברים על הצורך להפסיק להתבוסס בעבר ועל הפניה אל העתיד, ובכל זאת- אני לא מאמין להם. למה?

א. העיקר הוא העתיד.

שמעתי את השר פירון ביד ושם בקיץ האחרון. בכנס בפני אלפי מורים אמר השר שהגיע הזמן שנפסיק להתבונן בקורבנות של השואה ונפנה אל העתיד. די מבחינתו להתמקדות בתהליך ההכלה של הקורבנות ובמבט על ה"צאן לטבח". זה תוקע אותם ואותנו, ופסיכולוגים- מן הסתם- יוכיחו.

דבריו של לפיד מהדהדים את דברי הראי"ה קוק שהצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק.
אלא שהראי"ה קוק, היה אדם הלכתי וחלק משמעותי מכתביו עוסק בהלכות שפיר ושליה.
הביקורת על פירון היא שאינו איש מעשה. הוא בולדוזר שנדלק על רעיון, חושב עליו קצת, מדבר עליו בפני הרבה אנשים, רואה את הברק בעיניהם, וממשיך הלאה.

ישו בדרשת ההר טוען שלא בא לגרוע מחוקי התורה אלא להוסיף, אך הנצרות- במיוחד לאחר גלגוליה הפאוליניים- פונה אל העתיד ואל הברית החדשה, וממעטת לעסוק בחוק. היא עסוקה במהות, ולא ברוטינת החוק המשעממת אשר כובלת את האדם ומרחיקה אותם מטעמם הראשוני.

בעיניי- פירון כסמל לאנשי יש עתיד- בא לעבוד, אך בעיקר לעסוק במהות. הייתי אומר שהוא רואה בתפקידו "שרות משמעותי" (על משקל "למידה משמעותית"), אך כל איש מלומד למחצה יודע שהדרך אל הלמידה המשמעותית עוברת בהמון משעולים שהרלוונטיות שלהם אינה ברורה בכלל: לחיי האדם או למקצועו במישרין.

ב. ויאמינו ביאיר.

חה"כ עדי קול החליטה להצביע בעד חוק המשילות למרות התנגדותה לחוק זה בתואנה הבאה:
"אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש.
אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני.
שיהיה לכולנו בהצלחה".

אלמוג בהר "שטף אותה" בדברים הבאים.
הטענה שלה היא שהיא הולכת אחרי אדם שהיא מעריכה. שהיא מחוייבת אליו.
ממש "אותו האיש". אנחנו הולכים אחריו בגלל הרטוריקה שלו. בגלל דברים שאמר.
אגב, רטוריקה זו מאפיינת כיום חלק מחסידי חב"ד המאמינים במשיחות הרבי האחרון. הם מסתמכים על דברים שאמר!

ג. אמצעים רטוריים. או: כשהאמצעי הופך למטרה.

לפני שנה הועלה אתר בשם לפידומטור. האתר הסאטירי לוקח נאומים של לפיד ומציע לאנשים להכניס מילים משלהם, וכך יקבלו נאום מוכן. כאשר לימדתי את תלמידיי ללשון על אמצעים רטוריים, הצגתי בפניהם את האתר הזה. בעצם, טענתם של יוצרי האתר היא שיאיר לפיד הוא אדם שכוחו באמצעים הרטוריים היוצאים מפיו. אריזת המתנה שלו כל כך יפה שאין צורך לרוב האנשים לפותחה ולהסתכל פנימה. הוא יודע לדבר על דברים ובכך הוא שובה את לבנו. אולם המימוש של הדיבור בחיי המעשה קשה עליו. למעשה, כל חייו היה איש של דיבורים בכתב ובע"פ.

מרגלא בפיו של הרב יהודה ברנדס שאין כזה דבר מטא-הלכה. החוק מפגיש בין ערכים ומכריע מה גובר על מה. זו ההלכה ואלו הם ערכיה. אין ערכים מחוץ להלכה. ההכלה מגשימה את הערכים בהפגישה ביניהם ובדרישתה להכריע במציאות איזה ערך גובר.
בדומה קבע הרב מרדכי ברויאר ז"ל ביחס לשיטת הבחינות שפשט המקראות הוא הערך הבלתי ניתן ליישום ומדרשם הוא יישום המקראות במציאות.

ד. שמונה עשר השליחים והבשורה ע"פ יאיר.

אנשי העתיד הם אנשים שעוסקים כל הזמן ברצף בערכים ובדיבור עליהם תוך הצגת מצגות על יישומם ותוך נתינת מקום ראשון לתקשורת ולקשר עם הבוחרים (חה"כ ביש עתיד אמורים להקדיש כמחצית השעה ביום לפייסבוק שלהם בכדי לתקשר עם בוחריהם).


לכן אני מתקשה להאמין לשר פירון. אני לא רואה אותו מחנך כיתה (כשהיה בתחילת דרכו בתיכון הימלפרב) לאורך שנה רצופה עם רישום תלמידים, שיחות אישיות וקשר עם הורים. אני לא רואה אותו עוסק באפור ובמה שמושך אותי למטה כמה פעמים בשנה. אני לא רואה אותו איש של שגרה. אני רואה אותו איש של חזון, של דיבור על ערכים אבל לא של יישומם. אלא שאני לא קונה חזון. חזון ללא מציאות סיזיפית לא שווה כלום. בחזון לא מתקיים מפגש בין ערכים. לא מתקיימת התנגשות ביניהם. רק במציאות.

לא הייתי עושה כמו עדי קול. אם יש משהו שאדם אותו אני מעריך נוהג בו בשונה מדעתי, לא אבטל דעתי מפני דעתו, ולא אכתוב בסוף הפוסט שלי "שיהיה לכולנו בהצלחה". הסאב-טקסט הוא של זילות במילים.

ומן השר לפיד אני למד שכריזמה מאפשרת בחיים- ובמיוחד באלו המודרניים- להעיב על כל צורך בכישורי עבודה והתמדה הנדרשים מכל תלמיד בית ספר ומעובד במסגרת כלשהי- מנהל או פועל פשוט.

בקיצור, יש משהו בנצרות הזו שתופס אותי, אבל לא מצליח לשכנע אותי. אני אוהב דיבורים יפים. אני מאמין שיאיר לפיד היה כותב לג'ון לנון את imagine אם היה יכול. הליכה אחרי אדם שבא לשנות דברים מבראשית, שכך הוא מצהיר והוא מעמיד לעצמו איקונין של זהב בynet בראיונות סימפטיים שמוציאים אותו טוב. תמיד.

התנועה הנוצרית "יש עתיד" מאמינה בתקשורת, מאמינה בעצמה ומאמינה שהמצפון שלה ימשיך להיות נקי אם תפעל למען מי שיאמין בנוחות. מעמד ביניים יכול להתחייב לכנסיה פעם בשבוע, אבל לא לתפילה 21 פעמים בשבוע, ועוד חובות משלב ה"בקומך" לשלב ה"בשכבך".

והנה ביקורת מתאימה בדברי ישו (!!)הבאים:

אָמַר לָהֶם: "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה.
לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ, כִּי אוֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עוֹשִׂים.
הֵם קוֹשְׁרִים מַשָֹאוֹת כְּבֵדִים וּמַעֲמִיסִים אוֹתָם עַל שִׁכְמֵי הָאֲנָשִׁים, אַךְ אֵינָם רוֹצִים לְהָנִיעַ אוֹתָם אַף בְּאֶצְבָּעָם;
וְעוֹשִׂים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם כְּדֵי לְהֵרָאוֹת לִבְנֵי אָדָם, בְּהַרְחִיבָם אֶת תְּפִלֵּיהֶם וּבְהַאֲרִיכָם אֶת צִיצִיּוֹתֵיהֶם.
אוֹהֲבִים הֵם אֶת מוֹשַׁב הָרֹאשׁ בַּסְּעוּדוֹת וְאֶת הַמּוֹשָׁבִים הָרִאשׁוֹנִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת
וּבִרְכוֹת שָׁלוֹם בַּשְּׁוָקִים וּלְהִקָּרֵא 'רַבִּי' עַל־יְדֵי אֲנָשִׁים"

כל אשר אומרים אנשי יש עתיד נעשה ונשמור אך כמעשיהם לא נעשה.


נסיים בדברי יגאל ידין: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ו(יש) עתידו לוט בערפל."  

יום רביעי, 12 בפברואר 2014

הומאז' למשה פייגלין- "לא גזענים כלפיכם, פשוט מפחדים מכם"

נתקלתי זה מכבר בקטע בו מתייחס חבר הכנסת משה פייגלין (אחרי דבריו של ח"כ אחמד טיבי) לסוגיית ימים מיוחדים שיועדו לערבים בסופרלנד. למי שאינו מכיר את הסיפור, מחנך ערבי שביקש לרכוש עבור תלמידיו כרטיסים לסופרלנד נתקל בסירוב באשר ליום מסויים בטענה שזהו יום הסגור ליהודים בלבד.

הנה הקטע בו מתייחס פייגלין לסיפור.

פייגלין עושה שימוש בשני טיעונים.

הראשון, אם כבר יש גזענות אז היא מופנית גם כלפי יהודים ולא רק כלפי ערבים.

הטיעון השני והוא זה שמעניין אותי הוא הנתונים בהם השתמש פייגלין לציין את טענתו המוזכרת בכותרת.
יסודה של הגזענות בפחד. זהו טיעון נכון. פייגלין מצדיק את הפחד. טיעוניו חדים ונשענים על עובדות. אם תצפו בקטע החל מן הדקה הרביעית, תוכלו לשמוע את הנתונים: ע"פ נתוני ממשלת ישראל, ישנו אחוז גדול הרבה יותר של ערבים רוצחים באוכלוסיה מאשר של יהודים. זוהי סיבה לפחד מן הערבים בשל היותם פורעי חוק.
המאזין לטיעון זה משתכנע. הוא מבוסס על עובדות. פייגלין מחובר לרגשות שלו ומסביר שטיעונים של גזענות מבוססים על פחד מוצדק.

אני מבקש להמשיך לצעוד עם משה פייגלין עוד צעד.
בעברי עבדתי מספר שנים בשירות בתי הסוהר.
בתחומים רבים של עבירות (לא כולל עבירות מין), ניתן היה למצוא בתוך האוכלוסיה היהודית קבוצות קטנות יחסית שנציגיהן בבית הסוהר היוו נתח גדול יותר משמעותית מנוכחותם באוכלוסיה האזרחית בישראל.
אתיופים, עולי מדינות חבר העמים ובני עדות המזרח היוו את חלק הארי של קבוצות האסירים היהודים בבית הסוהר.
חה"כ פייגלין! אתיופים, רוסים ומזרחים הם פורעי חוק ע"פ נתונים ממשלתיים באחוז רב יותר מנציגותם באוכלוסיה היהודית בישראל. לפיכך, ע"פ דבריך, יש לפחד מהם. ואם יש לפחד מהם, הבה נציע להם ימים נפרדים בסופרלנד.

יום נפרד לאתיופים, יום נפרד לרוסים ויום נפרד לערסים מעדות המזרח. הבעיה היא שלא ישארו לנו מספיק ימים בשבילנו. וחוץ מזה, אם ניתן להם ימים רבים, אני מפחד שהם ישחיתו את מתקני הסופרלנד ללא אפשרות לתקנם.
מדרש ידרשו חכמינו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. שבת- ישבו ביחד, אך עמידה, משחקים וריצה בסופרלנד- הנה ערס לבדד ישכון".

פייגלין הוא רטוריקן. ראיתי אותו בשיחה ארוכה עם ח"כ קלדרון אודות הר הבית, והתרשמתי עד כמה הוא מעז לומר את שעל לבו, באופן שאינו מתלהם וביכולות רטוריות מרשימות. לא לחנם הצליח האיש להתברג היכן שהתברג.

הרטוריקה שלו הנסמכת במקרה זה על עובדות סלקטיביות יכולה להשפיע על אנשים רבים. בשל כך איש זה מסוכן לחברה הישראלית, ובמיוחד לחברה היהודית. כפי שאריאל שרון ידע לגרש בדואים, ולהיות קשור באיזשהו אופן לאירועי סברה ושתילה, כך הוא ידע לפנות את תומכיו היהודים מבתיהם ותמיד מתוך אידיאולוגיה צרופה: ברגישות ובנחישות;
כך משה פייגלין עם כל אהבתו לאדמת ישראל ולתומכיו היהודים, יפנה יום אחד עורף- ע"פ תחושתו הפנימית- לאלה שהוא מפחד מהם.

אצרף קישור המראה שגם פרופ' בן ציון נתניהו- אוהב ישראל וארצו- ידע להבדיל בין קודש לחול, ובין מערב למזרח. תהנו.





יום ראשון, 5 בינואר 2014

לצערי- מילים כדורבנות

מה שיש לי להוסיף מעבר להפניה לקישור זה
הוא שהרב דרוקמן מתגלה בכתבה זו כאדם שחיבורו לעולם המעשה ולעולם הרגשות של הזולת מוגבל.
מהיכרותי עם אנשי רוח- דתיים ושאינם דתיים- זוהי נכות המאפיינת אותם.
צריך לזכור זאת תמיד, גם כששומעים אותם מדברים על רגשות. רובם לא מתמקצעים גם בתחום זה!

יום חמישי, 2 בינואר 2014

מורים לוקחים אחריות- חלק א

אודה ולא אבוש. חלק מסיבת הימצאותי במערכת ההוראה קשור לחופשות הרבות שבלוח השנה. אינני וורקוהוליק ומסגרת של עבודה בשעות סבירות עם חופשות קבועות מותירה לי מעט זמן לעצמי בתוך הקלחת של מחוייבויות היום יום.

השיג והשיח סביב חופשות המורים נוגע בשאלת יסוד משמעותית: מיהו המורה? איש רוח או קומונר?

אם המורה הוא איש רוח, כלומר, אדם משכיל המקנה מידיעותיו לתלמידים, אזי הוא זקוק לחופשות באופן דומה למרצה באוניברסיטה. הוא מחדש את מעיינותיו, מחפש בספרים ובכתבי העת תשובות לשאלות המציקות לו ולתלמידיו, חוזר בכל שנה אל ההוראה מזווית שונה, מגבש לעצמו עמדות ביחס לסוגיות שונות בתחום הוראתו הצר, וביחס לעולם ההוראה בכלל. איש רוח מחוייב לרוח יותר מאשר לשביעות רצון הלקוחות. הקשר עם התלמיד נוצר באמצעות הספר, והמטרה היא להילכד בסוגיה כלשהי המתאימה ללב התלמיד.
הקשר בין מורה לתלמיד הוא בבחינת אתערותא דלתתא (= מונח קבלי שמשמעותו התערות מלמטה), כלומר, המאמץ צריך להיות מצד התלמיד בכדי לקבל מן המורה. היום רגילים לקרוא להוראה כזו הוראה ישנה (בקונוטציה שלילית).

לאיש הרוח מהווה החופש אויר הרים. הוא כלוא בתוך ההוראה שאינה יוצרת אלא רק מבררת סוגיות ידועות, ללא "פייט" אמיתי מצד התלמידים שרובם מקבל את דבריו כהלכה למשה מסיני.

אם המורה הוא קומונר, הוא אחראי לאוירה בכתה. הוא אחראי לערכים בכתה. הוא אחראי לכיף ולמוסר. אדם כזה זקוק לאנרגיות מחודשות, לאחר שהוא מתמודד שוב ושוב עם נערים שאינם הולכים בדרכו האידאליסטית, ואינם נסחפים אחר נסיונות השיטור שלו. הוא זקוק לזמן להיות עם עצמו ולחדש את הדבקות בעקרונותיו: אם הוא טיפוס כריזמטי ילכו אחריו והוא ימשיך לכבוש עוד כתה ועוד תלמידים, ואם אינו כריזמטי הוא יכה על חטא ויישאב בחטא הנוסטלגיה הקדמון: התלמידים של פעם אינם התלמידים של היום...

רוב המורים שפגשתי שייך לז'אנר הקומונרי. הם אינם אנשי רוח. הם אינם אנשי ספר. בהשתלמויות הם מפטפטים ללא הרף, וכאשר עליהם לבצע מטלה הם נוטים לדחותה ולהעדיף את הדרכים הקלות לביצועה. האקדמיה מצויה עבורם מעבר להרים.
הז'אנר הקומונרי הוא חלק מז'אנר שיווקי הרואה בתלמיד לקוח שעל המורה לרצות (ריצוי; בבניין פיעל).
המורה אמור להיות מגניב. תלמידיי אוהבים את שיעוריי בשל הופעות הסטנד-אפ. בשל כך הם מבכרים אותם על פני שיעורי ספרות החשובים ומעניינים הרבה יותר. מה הבעיה? שם המורה כבדה. שם אין ציניות.

הצרה היא שגם העומדים בראש המערכת, המנהלים ואלו המפקחים עליהם וגבוה מעל גבוה, כולם נכבשים בכריזמה. תקפות התוכן, עומק ההבנה, גם אם מדברים עליהם, לא נוגעים בהם. בית הספר הוא כבר מזמן לא הבית של הספר עבור המורים. ואם כן, הספר נשאר שם ולא הולך איתם הביתה.

את השינוי במערכת החינוך צריך לעשות לאט, וצריך שיעשו אותו אנשים אפורים יותר וכריזמטיים פחות מאנשי חינוך העומדים בראש הפירמידה.
בינתיים אני מציע שלמורים תינתן חופשה כתנאי לאופן בו ינצלו אותה.
לאמור, מורה הבוחר להשתלם בחופשתו, יזכה לחופשה לצורך העשרה. הוא יעז ויתנסה וייצור ויכתוב ויזכה לביקורת וליווי אקדמי.
מורה שבוחר לנוח יוכל לנוח אבל פחות. שחיקתו אינה מן התלמידים. שחיקתו היא מרוחו שאינה מאותגרת זה שנים. שחיקתו היא מן הכוכב הבא ולא מן "הכוכבים" הנוכחיים שזוהרים בכיתתו. מורה כזה ימשיך לשרת כקומונר ויעבוד במחלקת השיווק של מערכת החינוך. לא מעט מנהלים ולא מעט תלמידים רוצים שיווק.