הערות על פוסטים קודמים, אזן המן ושיר יפה

א. האירה את עיני כרמית ברנע בכך שכבר לפני שנים טרחו הרב מידן ופרופ' גביזון בניסוח התייחסות לתחבורה ציבורית בשבת באמנה לחיים משותפים של חילונים ודתיים. ראו האמנה בעמוד 41 סעיף 6.

ב. יואל כהן מציין כי קיים לינק מעודכן יותר (שמשום מה לא מופיע באתר שלה) של מורתך לפרסית על מגילת אסתר במקבלים שבת עם דב אלבוים

 http://www.youtube.com/watch?v=p-EZgcmroaE&feature=channel

ג. אלעד חן העיר על הבלוג של מתנות לאביונים:

מה שאמרת לדעתי נכון. אבל זה מעורר אותי למחשבה למה רק המצוות החברתיות מרגשות אותנו? למה הרעיון שלא לסמוך על הוולונטריות האנושית נוגע רק למצוות אלו? והיכן המקום של עבודת ה׳ ושל המצוות למקום? היכן המקום של עבודת ה׳ גם במקומות שלא מבינים אותו?

ומחשבה שניה:

אני חושב שבמצוות החברתיות יש גם מקום ליחסים החברתיים השוויוניים ולא רק בנתינה לעני. 

לדעתי הפסוק במגילה מדבר על משלוח מנות איש לרעהו ובנוסף יש גם מתנות לאביונים. לעומת הפסוק בנחמיה שמדבר על ראש השנה ושם לא ניתן לתת צדקה ולכן התביעה או הבקשה מהעם היא לתת מנות. הכוונה במנות היא כמובן לאוכל מוכן. כמו באלקנה שנתן לחנה מנה אחת אפיים. 

זה מזכיר לי את דברי הרמב״ם  שמוטב לאדם להשקיע במצוות מתנות לאביונים מאשר סעודת פורים ומשלוח מנות..

 וגם בהלכות יו״ט לגבי שמחת החג או חוה״מ, בנזיפה כלפי מי שנועל את דלתו בפני האומללים ושמח בביתו עם משפחתו בלבד..

תמיד נראה לי שהמצוה הזאת יותר קשה לקיום. תמיד אפשר למצוא איזה ארגון באינטרנט או בטלפון לתמוך בו אבל אני לא מרגיש וממשש את המצוה.. הציור של המצוה נראה יותר מרגש מכפי שהוא מתבצע באמת. אמנם בסופו של דבר חשוב המעשה עצמו. התרומה עצמה. אבל ההרגשה נחלשת. המפגש עם העני קהה. אולי זה סוג של מתן בסתר? 

זה מזכיר לי את הבר מצוה של חיים באר כפי שזכר אותה בטראומה ילדותית ב-2 ספריו

ד. המקבל פוסט של הבלוג למייל הפרטי ומבקש לכתוב הערות בבלוג, יכנס לבלוג עצמו (ישנו קישור בתחתית כל מייל). תודה רבה על התגובות המעניינות והמחכימות. הן מחזקו אותי בכך שיש בחלק מדבריי טעם.

ה. על אזן המן מאתר לזכרו של בלשן לא מוכר. הנה

ו. שיר יפה בביצוע יפה לסיום (אגב, לאלו המזהים את עזריה בן עטר מ"סרוגים", זהו הזמר ישראל ברייט, שפעם שר את "יהודה יהודה" והיום מבצע שירים רציניים. ראו עליו את הקישור הבא ואת השיר היפה בביצועו).השיר מוקדש לכל מי שאינו מבין עד הסוף את ילדו (או הילד שבו) שלעיתים צוחק בחלום