פרופ' תא שמע- דברים לזכרו (משנת תשס"ה)

פרופ' תא שמע הוזכר בפוסטים קודמים.

מצ"ב דברים לזכרו שנכתבו לאחר מותו, לפני שמונה שנים. 

בס"ד                                                                                                                                                       

לזכרו של פרופ' י.מ תא שמע

פרופ' תא שמע הלך לעולמו בחוה"מ סוכות האחרון (תשס"ה). את מיטב שנותיו עשה כחוקר בעולם האקדמיה, אולם יסודותיו בישיבת חברון, ושקיעתו במחקר ספרות הראשונים התבטאה בשיג ושיח עם העולם החרדי העסוק בההדרת ספרות רבותינו הראשונים.

לפני מספר שנים שימשתי את פרופ' תא שמע כעוזר המחקר שלו, וכבר אז- עת היה חולה- שקוד היה על סיכום מפעל חייו: מחקר מסועף של תקופת הראשונים לגווניה הרבים.

בניגוד לשאר תחומי מחקר התלמוד האקדמי שיש בהם בכדי לערער מוסכמות המקובלות בעולם הישיבות, עסק תא שמע בספרות הראשונים, אשר מחקרה (יותר) מקובל בשדרות עולם התורה המסורתי. מחקר ספרות הראשונים נקרא באופן שיטתי ע"י תלמידי חכמים, בעיקר מן העולם החרדי, אשר שוקדים על הוצאת כתביהם ע"פ מסקנותיהם של חוקרים כתא שמע.

תא שמע התלונן, בכתב ובע"פ, שפעמים לא מעטות, אין הדברים נמסרים בשם אומרם.

בטרם הוציא לאור את פירושו הארוך לתוספתא- תוספתא כפשוטה, שקד פרופ' שאול ליברמן המנוח על ליקוט כל מובאות התוספתא מספרות הראשונים (ראה דבריו במבואו לתוספת ראשונים, סדר זרעים, עמ' 1).

ליברמן, ובעקבותיו פרופ' זוסמן בהתייחסויותיו השונות לתלמוד הירושלמי, מדגישים את עובדת היות ספרות הראשונים חוט מקשר בינינו לתקופת חז"ל, התנאים והאמוראים;

זאת, הן מבחינת כתבי היד שלפנינו אשר רובם ככולם מתקופה זו, והן מצד מסורות הפירוש העניפות אשר החלו לצמוח באופן שיטתי בתום תקופת הגאונים.

תא שמע כמעט ולא הניח פך שאינו בדוק מתקופה זו. ידע פרופ' תא שמע לעסוק בכתבי היד המרובים של ספרות הראשונים[1], להשוות נוסחאות ולאפיין יחס בין כתבי יד שונים[2], ומאידך, השכיל לנתח תופעות כלליות ולסכמן באופן השווה לכל נפש- אף לאלו אשר אינם בני בריתה של האקדמיה.

דוגמאות טובות לכך ניתן למצוא בספרו על מנהג אשכנז הקדמון[3]; בתחילתו סקר תא שמע במבוא מקיף את שורשיו והשלכותיו של ה'מנהג' באשכנז. לאחר מכן הוכיח את טיעונו המקורי בסדרת מאמרים בנושאים שונים.

בשנים האחרונות הוציא תא שמע לאור את ספרו על הספרות הפרשנית לתלמוד[4].

שני כרכי הספר מוסרים בפני לומד התלמוד הבבלי את הרקע והשיטה של רבותינו הראשונים, כאשר הוא שוקד על דבריהם בכדי לפענח את כוונת האמוראים.

ספרו של תא שמע, בתמציותו ובסקירתו "ממבט על", תורם תרומה משמעותית- לעיתים שלא מדעת הקורא בו- להבנת דברי הראשונים.

ידע פרופ' תא שמע- בעת חוליו בשנים האחרונות- את חשיבות מחקריו הפזורים בכתבי עת ובספרים שונים, ולפיכך ביקש להציב ציונים למחקריו, והחל להוציא את מאמריו בסיווגם למחלקות שונות; הכרך השני של אסופת המאמרים יצא בימים הסמוכים למותו.[5]

יבואו חוקרים המצויים בנפתוליה של ספרות הראשונים אשר זכו לשמש את תא שמע, ואשר יודעים להעריך את תרומתו למחקרה של תקופת רבותינו הראשונים, יבואו הם ויסכמו ויעריכו את תרומתו הייחודית.[6]

במסגרת מצומצמת זו, אבקש להתייחס לשני מפגשים שלי עם חיבוריו של תא שמע אשר הותירו ברק בעיני.

על מחקרו של ספר הזוהר נשפכו נהרות דיו. בדורות האחרונים נקבעו יתדות בשאלת זמנו ומקום עריכתו של חיבור זה ע"י חוקרים המצויים במחשבת ישראל.

והנה בא תא שמע, ידיו רב לו, והציע לבדוק את שקיעי ההלכה בספר הזוהר. בהשוואתם של שקיעים אלו למצוי בפנינו בספרות ההלכה, ביקש תא שמע להניח נדבך נוסף המסייע בזיהוי סביבתו התרבותית של ספר הזוהר. רק איש אמיץ ובעל שליטה יוצאת דופן כזו של תא שמע, יכול היה לחשוב על כיוון מחקר זה. ספר זה של תא שמע, "הנגלה שבנסתר", עורר את קצפו של עמית למחקר אשר כתב ביקורת חריפה ובלתי מהוגנת על ספר זה. בעקבותיה, יצא הספר במהדורה שניה לפני שנים מספר[7].

מפגש נוסף שלי עם תורתו, היה בקריאת דברים שנשא בקונגרס העולמי הקודם למדעי היהדות.

לאחר מאמר יסודי מאין כמוהו,[8] בו העריך פרופ' יעקב זוסמן את ספרו המונומנטלי של פרופ' אורבך המנוח- 'בעלי התוספות'- ונדמה היה "כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו"; בא תא שמע, ובהרצאה שנשא לפני באי הקונגרס קבע: "לו בקשתי לסכם במשפט תמציתי אחד את הישגו העיקרי של ספר 'בעלי התוספות', הייתי אומר: קביעת תולדות הרוח של יהודי גרמניה וצרפת במאות הי"ב והי"ג כחלק בלתי נפרד מן הרנסנס המפורסם של המאות

ההן".[9]

תא שמע מעיר כי מושג זה, הישג זה, אינו מופיע בשום מקום בספר בעלי התוספות על שתי מהדורותיו, ולפיכך סבור הוא שעניין זה נעדר מביקורתו של זוסמן.

רק חוקר כתא שמע, אשר מצוי בחיי היום-יום ובחיי הרוח שבאירופה בימי הביניים, יכול להעריך נכונה ביקורות מלומדות ויסודיות של ספרי יסוד בחקר תקופת רבותינו הראשונים. 

"כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו, ברזל מעפר יקח, ואבן יצוק נחושה.

ארבעה דברים אלו תשמישו של עולם הם, וכולם אם אבדו יש להן חליפין;

אבל חכם שמת מי מביא לנו חליפתו? מי מביא לנו תמורתו?

והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה, ונעלמה מעיני כל חי" (ירושלמי ברכות, פ"ב ה"ח).

---

[1] תא שמע שימש במשך שנים כראש המכון לתצלומי כתבי יד שליד הספריה הלאומית.

[2] דוגמת עיונו במחזור ויטרי; " על כמה ענייני מחזור ויטרי", עלי ספר י"א (תשמ"ד).

[3] "מנהג אשכנז הקדמון: חקר ועיון", ירושלים תשנ"ב.

[4] "הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה ובצפון אפריקה: קורות, אישים ושיטות", ירושלים תשנ"ט- תש"ס.

[5] "כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים", ירושלים תשס"ד.

[6] ראה: "לזכרו של פרופ' ישראל משה תא-שמע", המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ה.

[7] "הנגלה שבנסתר: לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר", תל אביב 2001.

[8] "מפעלו המדעי של פרופסור אפרים אלימלך אורבך", מוסף מדעי היהדות, ירושלים תשנ"ג.

[9] "בעלי התוספות לפרופ' אורבך; חמישים שנה להופעתו- קליטה ובקורת", מדעי היהדות 41, ירושלים תשס"ב.

כדורגל- כוחה של מסורת

כלים שבורים: חלום ושברו

בס"ד                                                     

      לזכרו ולעילוי נשמתו של ירא שמים ופורץ דרך (שאין ממחין בידו)

או:

קודמכל, כתמיד, רבנכר-

ורק אחרכך,אמבכלל, רבמכר (דוד אבידן).

כלים שבורים: חלום ושברו

שלומי ברנד

[א]

מעשה שהיה: בטרם התחלתי את לימודי באוניברסיטה הסיע אותי הרב שג"ר בטרמפ. בתחילת הנסיעה הוא שאל אותי על תוכניותיי לזמן הקרוב ואמרתי לו שבכוונתי ללמוד בחוג לתלמוד שבאוניברסיטה העברית. הרב תמה על כך ושאל אותי לשם מה נדרש לימוד כזה באוניברסיטה, ומאז נפלה שתיקה עד לסיום הנסיעה.

אני שתקתי כי לא הבנתי את הרב שג"ר; הרי הוא זה שהביא את החשיבה המחקרית אל עולם הישיבות ומדוע דווקא הוא מתפלא על כך? למרות שלא הייתי מחובשי ספסלי בית המדרש לאורך זמן ובהתמדה, הרגשתי שהרב מאוכזב ממני. לא כך היא דרכה של תורה.

[ב]

נקפו השנים ובינתיים התוודעתי לעולם התלמוד האקדמי מ"כלי ראשון". בשנת תשס"ד יצא ספרו של הרב "כלים שבורים", ובאמצעותו הצלחתי לפרש לעצמי את שתיקת הרב ולדעת את מקומי.

אם בפרק הראשון (שבחלק הראשון) של ספרו, ניכרת גמישות ביחסו של הרב לפוסטמודרניזם[1], הרי שבהתבטאויותיו לאחר מכן ביחס ללימוד ניכרת עמדה נחרצת יותר ופחות סובלנית.

כך בחלק א, פרק ב (עמוד 32): "את שורשיו ימצא האדם המודרני בביהמ"ד הישן והנושן".

ואחר כך: "שלא כמוסד האקדמי, בית המדרש איננו ממלא רק פונקציה של הנחלת ידע, אלא גם פונקציה חינוכית..".

ובהמשך הספר: "כשמדברים על הבסיס של חינוך דתי, אין לי ספק שחינוך דתי הוא ראשית כל חינוך חרדי, במובן החריף של המושג..החינוך התיכוני חייב להתבסס על חינוך תורני ישיבתי

במובן השורשי של המלה: 'קצות' ו'נתיבות', מסילת ישרים וחובות הלבבות, זהו הבסיס לאינטימיות ולהזדהות עם תורה ומצוות" (חלק שני, פרק ב, עמוד 82).

וקשה: אם בעולם הישיבות קיים קושי לרוב התלמידים למצוא עניין ב'קצות' וב'נתיבות', והדבר בא לידי ביטוי בזניחה הכמעט מוחלטת של לימוד הגמרא לאחר עזיבת הישיבה (למעט לימוד הדף היומי[2]), מדוע סבור הרב ללא ספק ("אין לי ספק") ש"החינוך התיכוני חייב להתבסס על חינוך תורני ישיבתי במובן השורשי של המלה: 'קצות' ו'נתיבות'.."?

זאת ועוד: הרב שג"ר גילה אמפתיה כלפי אנשים שהתקשו להשתלב בלימוד הגמרא המסורתי. מדוע הוא סבור שעוד בנערות צריך להתחנך על ברכי ספרות האחרונים? איזו אינטימיות ימצא בה הנער שאח"כ יתבגר ואולי ימאן באשת נעוריו?

הרב עצמו היה מודע לכך שמדובר בפסיחה על שתי סעיפים, וכך הוא כותב ביחס לעמדתו:

"יהיו ודאי כאלה שיעקמו את האף נוכח גישה זו ויראו בה גישה סכיזופרנית", אולם הרב סבור ש"היכולת לחיות בסתירות ולהביאן לכלל מתח של הפריה הדדית ולא להרס עצמי, מחייבת רמה דתית עמוקה בהרבה מהניסיון לישבן בצורה רדודה ומתוך שטחיות"(עמוד 82). רמה דתית עמוקה זו נרכשת לדעתו באמצעות הלימוד הבלתי אמצעי המקובל בישיבה המסורתית.

אני מתקשה לחבר בין שני שסעים העולים מדברי הרב: אחד במחשבה והשני למעשה.

ראשית, אני מוצא סכיזופרניה בפער שבין הגמישות לה ציינתי בהשקפת הרב בפרק הראשון של ספרו לבין עמדה הרבה יותר דוגמטית ביחס לחינוך תורני.

שנית, לא לחינם מרבית תלמידי הרב, הן מבוגרי "הטייסת" והן לאורך השנים, מתמקדים בשיעורים ובשיח סביב עולם מחשבת החסידות, עולם נוסף שהרב שג"ר הוא מהראשונים להביאו לעולם הישיבות שלנו.[3] את יגיעת הגמרא ושילוב השיח המחקרי והמסורתי נושא בעיקר הרב יהודה ברנדס (שאף בחר לקרוא לחידושיו למסכת כתובות: מדע תורתך). 

אף זו סכיזופרניה בעיני: אם התלמוד עיקר, מדוע הוא מביא בעיקרו לידי לימוד מחשבה?

[ג]

הרב שג"ר סבור שבחינוך לעולם אמוני חשובה "האמונה בעולם יציב, שורשי ומושגח". לדעתו "העיקר אינו התוכן, אלא הצבע והמנגינה" (עמוד 32).

אחת מהמילים השגורות על לשונו של הרב בשיעוריו השונים היתה המלה "עצמו". הרב חינך להתייחסות לדברים כשלעצמם, חינוך לאקזיסטנציאליזם דתי.

דווקא משום כך אני סבור שהעיקר הוא התוכן ולא רק הצבע והמנגינה. העיקר היא האתיקה התלמודית הסיזיפית ולא האסתטיקה של "תורת הבחינות של רבי נחמן מברסלב".

לא באתי לקרוא ללימודי תלמוד באוניברסיטה, אלא להציע שחשוב להתייחס לדבר כשלעצמו. כפי שהסברא והמסקנה ההלכתית והרעיונית באות בתלמוד לאחר יגיעה ארוכה ואין קיצורי דרך אלא יש ללמוד כל דבר לעצמו, כך יש ערך בלימוד המחקר כשלעצמו בבית גידולו (כפי שחינך הרא"ש רוזנטל, חוקר תלמוד ירא שמים).

אכן, אני רואה ערך בהצבת התלמוד במרכז הלימוד בגלל שהצבע והמנגינה של ספר זה הוא "לפום צערא אגרא". בדרכו של הרב שג"ר בלימוד הגמרא מצאתי את שלבי חפץ.

[ד]

על משקל דברי הראי"ה שאכן הינו אדם קרוע, לעניות דעתי חלק מתורתו של הרב שג"ר קורע אותך כתלמיד. לדעתי, קיים פער גדול בין עולמו התורני של הרב והליכותיו לבין הליכותיהם של חלק לא מבוטל מן התלמידים החוסים בצלו, ביניהם אני. לכן, תלמידי חכמים לא מעטים שזיהו את החופש במחשבתו ושמו לב ל"סכנות" בחופש זה, התנגדו לדרכו ולא הציעו לתלמידים מחפשי דרך ללמוד אצלו. אצלם באה לידי ביטוי הסכיזופרניה בכך שהשתתפו בהלוויתו. יותר קל להכיל אדם במותו מאשר בחייו..

בחרתי לשתוק באותו טרמפ כי לא ציפיתי לעמדה נחרצת כל כך ביחס לעולם לימודי שאליו נזקק הרב שג"ר עצמו בלימוד ספרות חז"ל. ייתכן ששתיקת הרב היתה התשובה לסברת שקר שלי בלימוד גפ"ת (ע"פ ליקוטי מוהר"ן סד).

---

[1] למשל בחתימת הפרק בעמוד 28: "..עולם האפשרויות גבוה יותר מעולם שבו שולט עקרון- מציאות נוקשה".

[2] לתופעה זו מתייחס הרב בספר בעמודים 30-32.

[3] ראה בספרו: חלק ב, פרק חמישי.

הרב שג"ר- אנרכיה וקוץ בה

לאחרונה התקיים יום עיון לרגל יציאת ספרו "ביום ההוא" העוסק במועדי חדש אייר. מה שטוב הוא שכיום אפשר לצפות בערבי עיון בערוץ הyoutube ואין חובה לצאת מהבית.

אחי הפנה אותי להרצאה מרתקת של הרב יובל שרלו העוסקת בהתמודדותו שלו עם יחסו של הרב שג"ר למדינת ישראל. פנו לעצמכם 20 דקות והאזינו לדבריו (החל מן הדקה 09:30). הנה

מה יאמר הרב שרלו על משנת סוף מסכת סוטה המפורסמת (אשר חסרה בחלק מכתבי היד  והיא למעשה ברייתא שנוספה למשנה)??

המשנה בסוף מסכת סוטה גורסת:

בעקבות משיחא חצפא יסגא, ויקר יאמיר 

הגפן תתן פריה והיין ביקר והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה.

בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.

נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים.

(מיכה ז) בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמתה, איבי איש אנשי ביתו.

פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתביש מאביו.

העולה מכאן, שהרב שג"ר מתאר את המצב הריאלי, כפי שמבקשת הברייתא הנ"ל לתאר את ימות המשיח. ומשיח- הוא מלך משיח- חי ובועט.  

הרב שג"ר היה אדם רגיש ביותר לנעשה סביבו- והרבה פעמים נוטים לזהות רגישות יתר עם תסבוך (של המורה ושל התלמידים) וקושי לקבל החלטות. אבל רגישות יתר אינה מהווה בהכרח חיים בעולם אוטופי.

עם זאת, אני מזדהה עם ביקורתו של הרב שרלו, ואף נקטתי בכיוון דומה בביקורת שלי על ספרו של הרב שג"ר "כלים שבורים".הביקורת תפורסם בפוסט סמוך.

על הצורך בהוראת הסידור בבית הספר- מאמר של פרופ' תא שמע ז"ל

הנה

ראו שם במיוחד את המודגש בסגול לקראת סוף המאמר.
בדידי הוה עובדא: הצעתי לשתי מסגרות דתיות בהן לימדתי להעביר שיעור על סידור התפילה, ולא הרימו את הכפפה.
דווקא בתכנית החינוך הכללית (לא הדתית) לומדים בכתה ז על סידור התפילה.
זה מדהים לראות רבנים ואנשי חינוך דתיים שאינם מבינים חלק לא מבוטל מהתפילות, ויותר מכך: לא עסוקים בתכניהם ובמבנה שלהם.
גם במקרה זה נזקפת לעולם המחקר תרומה רבתי, בהעמידו על ביאור תפילות ומבניהן למן ספרו של אלבוגן על התפילה.
ובהזדמנות אחרת ב"ה, אסקור מחשבה כנה ואקסיסטנציאליסטית של עמנואל לוינס (פילוסוף יהודי צרפתי) אודות מרכז היהדות בדורנו: תורה או תפילה. 

מדוע לא אוכלים קטניות (בפסח)?

זאת, ע"פ פרק בספר "מנהג אשכנז הקדמון" של פרופ' תא שמע ז"ל.

א. המשנה במסכת פסחים (ב,ה) קובעת כי אדם יוצא ידי חובתו במצה העשויה מחמשת מיני דגן.
התלמוד הבבלי על משנה זו קובע, כי דווקא במצה ממינים אלו אדם יוצא ידי חובתו, אולם מצה מאורז או מדוחן אינה ראויה לברכת "על אכילת מצה" בליל הסדר.
מקור הדברים הוא בשני בתי מדרש תנאיים- של ר' ישמעאל ושל ר' אליעזר בן יעקב- אשר סבורים כי אורז "אינו בא לידי חימוץ"(=לא מחמיץ), ולכן גם אינו כשיר להיות מצה (הם תומכים הלכתם בציווי "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות", ממנו הם דורשים כי רק מה שבא לידי חימוץ, יוצא בו אדם ידי חובתו בפסח).
התלמוד מעיר כי דעתם שונה מדעת התנא רבי יוחנן בן נורי הסבור שאורז ודוחן "קרובים להחמיץ", כלומר, יכולים להחמיץ (ע"פ מסקנת התלמוד).
במקום אחר (בבלי פסחים קיד ע"ב) קובע רב אשי כי אין חוששים לשיטתו של ר' יוחנן בן נורי. בקיצור, דעתו היא דעת יחיד ולא חוששים לה.

ב. תא שמע לומד מהתייחסויות של מספר ראשונים שלמרות המתואר בתלמוד, איסור קטניות התקבל באשכנז וצרפת (בעיקר פרובנס) כבר בתחילת המאה ה13, למרות שלא מעט חכמים צרפתים לא חששו לאיסור קטניות.

ג. איך קורה דבר כזה? האם דין התלמוד שלא חוששים לחימוצן של קטניות לא התקבל ע"י חלק מחכמי ההלכה בצרפת? כיצד החמירו על הלכת התלמוד?

ד. פתרון החידה מרתק. תא שמע ז"ל מפנה לספר הלכות קצובות אשר מיוחס לרב יהודאי גאון (אבל התחבר ככל הנראה באיטליה במאה ה9-10 בהשפעת הלכת א"י) שם כתוב: "וכל מיני קיטנית מותר בפסח ובימים טובים".
ימים טובים? מה הקשר בין יום טוב לקטניות?

ה. בחג- כידוע- מותר לבשל. אולם לא מותר לבשל כל דבר, והדבר תלוי במלאכות ההכנה של התבשיל הקודמות לבישול. בהקשר זה, מותר לבשל קטניות הואיל והכנתן לבישול לא דורשת טחינה מן הסוג האסור בימים טובים. תא שמע משער שהיתה דעה שאסרה בישול קטניות בימים טובים (עמוד 278 ועמוד 280 בספר). לדעתו, דעה זו מקורה בארץ ישראל (בנוסח משנת הירושלמי אגב משניות מן הטיפוס הארץ ישראלי (כ"י קויפמן ופארמה) גורסות קטניות בשונה מהשערתו).

ו. העולה מכל האמור: מחתימת התלמוד עד המאה ה12 עניין קטניות לא עלה כמיוחד לחג הפסח אלא גם לימים טובים. חכמים התירו לאכול קטניות בפסח ובימים טובים.
רק בתחילת המאה ה13 מתחיל תיעוד חשש קטניות בפסח משום חשש חימוץ.

ז. השערתו של תא שמע מדוע ארע מפנה זה באשר לקטניות בפסח, לא ברורה לי,
הוא לא מוכן להעלות את האפשרות שחוששים לדעת יחיד של ר' יוחנן בן נורי, וזאת בשל חשש מאיסור כרת.
אגב, גם במקום אחר בספרו (בפרק הדן ב"תוספת שבת") מתייחס תא שמע רק למסקנה הלכתית של התלמוד ולא לוקח בחשבון את הדיון התלמודי.

מאמר מעניין על קרבנות החגים וראשי החדשים

הנה
וכותב המאמר ראוי אף הוא להכרות. הנה