יום שלישי, 17 ביוני 2014

בין דם לדם

סיפור החטיפה אינו בקונצנזוס של השיח. הבוקר השתתפתי בפגישה במשרד החינוך. ראש התחום בו אני עובד שוחחה על תקופה של עמימות ועל הקושי לחיות בה, והייתי בטוח שכוונתה לסיפור החטיפה. אלא שאז הבנתי שהעמימות עליה דובר היא באשר לאופי עבודתנו במשרד החינוך. 
סיפור הטרמפים הפך להיות מרכיב משמעותי בשיח המדיר את הנערים הללו מן הקונצנזוס. בלבם של רבים התגנבה המחשבה שמתנחלים דתיים נותנים לילדיהם לנסוע בטרמפים (לעתים הם שוכחים אותם ברכב), ושהחיים בעיניהם לא כ"כ יקרים, אחרת...
לדעתי סיפור הטרמפים הוא סימן להדרה ולא סיבה להדרה. הציבור הדתי לאומי מודר מן האכפתיות הציבורית. אינו דומה גורל השלשה בתודעה הישראלית לגורלו של גלעד שליט. אביו של שליט ניהל "קמפיין אדירים" למען שחרור בנו. הוא מחה כנגד ממשלות ישראל שטיפלו בעניין זה.
הורי הנעדרים מחבקים את עם ישראל, תומכים ברה"מ ובזרועות הביטחון, ואינם מבקשים לעשות לבתיהם- לבניהם, באמצעות השיח תקשורתי. הם מבקשים לשוב אל האנונימיות.

מרשים ומעניין שבחזית עומדות נשים. היום עמדו שלשת האמהות מקדימה והאבות מאחורה. ללמדך על חוסנו של ציבור ועל מעמדה של אשה בציבור זה.

אפשר להכות על חטא ולנסות להבין מדוע אין הנערים האבודים בקונצנזוס, אבל עדיף להתמקד בכוחות, ברמה האחרת של האנשים, בשיח שהם מייצרים, ולחבר אותו למוקדי כוח- כמו אלה שמייצר בנט בחברה הישראלית- בכדי להיות רלוונטיים לעיצובה של חברה ישראלית בוגרת יותר, נהנתנית פחות ובעלת חוסן נפשי.





תגובה 1:

  1. תגובת דובי ברק:
    בעקבות הכתבה: בין דם לדם-
    שתי הערות טכניות, גילוי נאות ושתי הערות מהותיות.
    הערה טכנית ראשונה: גלעד שליט היה חיל בצ.ה.ל. ושהייתו במקום ממנו נחטף לא הייתה בבחירה
    שלו, אלא מתוקף מילוי תפקידו, לא הייתה לו אפשרות אחרת. לכן ההזדהות איתו, באופן עקרוני, הייתה גבוהה יותר. בדומה להבחנה בהזדהות בין חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
    הערה טכנית שנייה: ההזדהות הכללית עם גלעד שליט הייתה לאחר תקופה ארוכה של כמעט חוסר התענינות ציבורית. רק לאחר קמפיין ממומן ומתוזמן היטב היא הגיעה ללבבות רוב הציבור בישראל. כזכור המהלך נמשך כחמש שנים.. זה באשר להבדל בין שני האירועים.
    גילוי נאות: בזמנו הייתי נגד שחרור גלעד שליט בתמורה למחבלים אסירים, בניגוד לרוב חברי משום שהזדהתי עם בטענה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (משנה גיטין ד' ') כפי שהופיעהבהרחבה במאמרם של א. שגיא וי. שטרן (כמה שווה שבוי ישראלי? 29.11.2006) שהמסקנה שלו ששחרור מחבלים יסלול דרך לחטיפות נוספות. עד כאן המאמר.
    יותר מכך, וזוהי דעתי: לפעמים יש התנגשות חזיתית בין טובת העם ובין טובת היחיד. מבחינה ישראלית כללית האירוע של נחשון וקסמן ז"ל הסתיים בטובת המדינה ובאסון למשפחה. האירוע של גלעד שליט - להפך.
    שתי הערות מהותיות:
    הערה מהותית ראשונה: חסרה מדיניות ברורה של הממשלה בנושא חטיפות, כמו גם בנושאים
    מדיניים חשובים הרבה יותר. עם כל ההערכה וההזדהות: "כל מערכת הבטחון תפעל להשבתם של החטופים", ידו הארוכה של צהל תשיג את המבצעים הנפשעים" וכן "עם ישראל מזדהה עם המשפחות ומחבק אותן" ועוד כהנה וכהנה המושמעים מפי קברניטי המדינה - אינם מדיניות.
    מדיניות אינה נקבעת על ידי אירוע כזה או אחר. האירוע גורם לפעולה צבאית/מודיעינית מסויימת ותו לא.
    הערה מהותית שנייה: היום נפטר אברהם שלום ראש השב"כ המיתולוגי. בסוף ימיו כשהוא מחוץ לכל מערכת פעילות אמר משפט קשה על ההנהגה הישראלית "אין אסטרטגיה יש רק טקטיקה" ופירט:
    תפקיד זרועות הבטחון (צבא משטרה ומשמר הגבול) הוא לבצע פעולות טקטיות המסתכמות בהגנה על אזרחי ישראל מפני טרור (ומלחמה). תפקיד הממשלה הוא לקבוע מדיניות ביחס לנושא הפלסטיני.
    במקום מדיניות הדרג הממשלתי עוסק בענינים של הצבא והמשטרה. לכן כשיש 'שקט' יחסי אין מדיניות כי 'הזמן (המצב) פועל לטובתנו' וכשיש אירוע (כגון עכשיו) 'זה לא הזמן לדבר על מדיניות'.
    הקשבתי קשב רב לבנט בשיחתו עם כיתת הנערים החטופים. לא שמעתי מילה אחת על סכסוך, על מאבק בין שתי קבוצות (ויש שיאמרו שני עמים). שמעתי על עמלק , המן היטלר...ועכשיו המחבלים.
    כאילו היה באיזו שטייטל בגלות ולא שר בממשלה שיש ברשותה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון.
    יחד עם תחושת העצמה והכח הלגיטימי 'מדיניות' פירושה להכיר גם במגבלות של עצמך.
    מה פירוש מדיניות בעולם שבו 'המיעוט הערבי' מונה קרוב למיליארד אנשים, שהסינים (המעצמה העולמית הבאה אחרי ארה"ב - לרוב הדעות) וההודים, יחד עם מזרח אסיה ואפריקה מהווים רוב מוחץ של בני האדם בעולם (והדברים ניכרים בהחלטות האו"ם). לרובו המכריע של העולם אין יחס מיוחד לתנ"ך (כפי שיש לנוצרים) ובעיקר אין לו רגשי אשמה בעקבות השואה. בעולם כזה 'בטחון' ו'מדיניות' פירושם לדעת לנווט בשום שכל, בהכרה ריאלית של היכולות והמגבלות.
    לשאוב כוח ותעצומות נפש בחלט ובודאי, ובייחוד בשעות קשות - אולם גם להיות מסוגלים בענווה ובכנות להודות באפשרויות הקשות של המציאות: צהל, הגדול והאדיר באיזור לא יכול למנוע חטיפה ורצח של יהודים בישראל (לא בגלל שהם יהודים , אלא, בגלל שיש כאן סכסוך מתמשך שטרם נפתר). לומר שנרדוף ונשיג את החוטפים זו אמת, גם שנשיב את הבנים הביתה זו אמת. גם האפשרות, כפי שקרתה באירוע גולדווסר ורגב, שחזרו בארונות, היא אמת.
    לכותב שורות אלה יש תחושת דה ז' וו של אירוע גולדווסר ורגב וגם שם מצא עצמו אומר מהיום שני של החטיפה, מתוך עצב עמוק אולם הכרה באמת כפי שעלתה מרוב הדיווחים שהם אינם בחיים. הסיבה הייתה רציונאלית - כמו גם עכשיו. כפי שאמר שר הבטחון "הנחת העבודה - שהם בחיים"
    מכלל הן אפשר ללמוד לאו: זאת בניגוד לאנחת המציאות (אין כאן שגיאה) שנרצחו.
    לסיכום: הלב יוצא אל המשפחות מתוך הזדהות אמת עם כאבן - הראש מצפה לההנהגת אמת שתקדם אותנו למצב שבו לא יהיו אירועים כאלה.

    השבמחק