יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

אל האגדה

זהו אחד משיריו הראשונים של ח"נ ביאליק

ביאליק מביע בשיר את יחסו האמביוולנטי למסורת.
מחד, עלי התלמוד בלים ומרוחקים (כנראה בשל לימוד העיון ההלכתי שהיה מקובל בישיבות). מאידך, הוא מוצא באגדותיהם נחמה.
ביאליק (ביחד עם רבניצקי) חיבר(ו) את ספר האגדה, ספר שמשום מה לא נמצא בקאנון הספרים שלנו(כמו ש"ס).
האגדות בספר מחולקות לפני נושאים, מנוקדות, עם פירוש למלים הקשות. "כה עשו חכמנו" למבוגרים. וגם לילדים.

אני מבקש להתעכב על בית אחד בשיר "אל האגדה"

אַךְ הָיוּ מִלְּפָנִים בְּבָבֶל גִּבּוֹרֵי
הָרוּחַ שֶׁנַּגֵּן הֵיטִיבוּ,
שֶׁיָדְעוּ נִיב כִּנּוֹר, הֲמִיתוֹ וּבְכִיתוֹ,
הֵבִינוּ בַשִּׁיר וַיַּקְשִׁיבוּ;

הדגשתי את המלה: בבבל. ביאליק מזהה את גיבורי הרוח שסיפרו אגדות בבבל: בתלמוד הבבלי.
אבל היכן נמצא חלק הארי של האגדות? בארץ ישראל ולא בבבל!
מדרשי התנאים מלאים באגדה (למרות ששמם מדרשי הלכה, בעיקר בגלל שמהחומר ההלכתי בתורה מתחילים מדרשים אלה [למעט מכילתא דרשב"י]), מדרשי רבה (בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא ואיכה רבה: ארבעתם מדרשים אמוראיים ארץ ישראליים) והמדרשים המאוחרים יותר (למשל, תנחומא).

אז למה ביאליק מדבר על הגיבורים שבבבל? במיוחד כשהמעיין בספר האגדה רואה שהספר מלא באגדות מארץ ישראל!

ביאליק כתב את השיר בגיל 19, כשלמד בישיבת וולוז'ין. בישיבות לומדים תלמוד בבלי, ולא עוסקים במדרשי אגדה כשלעצמם. במיוחד במדרשי האמוראים שלשונם היא ארמית גלילית (עם עברית), לשון אחר מן הארמית של התלמוד הבבלי. ביאליק למד בישיבה גמרא (תלמוד) בעיון, ובישיבה לומדים רק את החומר ההלכתי. את האגדות "מדפדפים". לומדים "מחשבה" אבל כזו שמתחילה בימי הביניים. גם ממקצוע מחשבת ישראל במוסדות החינוך נעדרת מחשבת חז"ל.
ביאליק מצא נחמה באגדות התלמוד הבבלי.

עוד נקודה למחשבה. ישנם חוקרים רבים של ספרות האגדה (בניגוד לספרות ההלכתית, בתחום זה עולם התורה הקלאסי ממעט לפרסם בתחום. כנראה בגלל הסטריוטיפ: מה לך אצל אגדה? אגדה היא לאלו שאינם משכילי לכת).
אחד מהחשובים והידועים שבהם הוא פרופ' יונה פרנקל, שספריו ומאמריו נהירים ומיועדים לקהל הרחב.
פרופ' פרנקל סבור שהאגדה בתלמוד הבבלי היא שיא השכלול והיופי של יצירת האגדה בחז"ל. עד אליה היתה התפתחות מתמדת, וממנה והלאה היא בנסיגה. אולי כך הרגיש ביאליק כבר בגיל 19, ולכן הדגיש את גיבורי בבל?

ושוב לפני סיום, ספר אחד חשוב ולא מוכר: "אגדות ותולדותיהן" של לוי גינצבורג. הודפס בשנים האחרונות שוב ע"י מכון שכטר (בארבעה כרכים), וגם מי שלא מעלעל בהערותיו, יכול להנות מאד מהאופן בו הוא מגיש את האגדות. גם כאן זה מנוקד ונח לצעירים ומבוגרים כאחד.

תגובה 1: