ושוב "למד לשונך לומר איני יודע"

בשל מחאת אהלים מתחת לביתי על כך שהערתי הלשונית (בבלוג הקרוי "למד לשונך לומר איני יודע")לא היתה נהירה, אני שב ומפרט את הדברים.

ראשית, ההקשר: בתאור מכת בכורות ביציאת מצרים, אומר ה' למשה: "בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים".

כלומר, ב0:00 פונקט מתחילה מכת בכורות בעקבותיה תחל יציאת מצרים.

משה, שחוזר על ציוויו של ה' בפני העם, משנה ואומר "כחצות הלילה" ולא "בחצות". מדוע?

חז"ל קוראים את המלה "כחצות" במשמעות "בערך בחצות", בעוד שה' התכוון שבדיוק בחצות. 

הנחת התלמוד היא שמשה יכול לדייק כמו ה', ולכן הוא שואל: "כיון דמשה הוה ידע למה ליה למימר כחצות?(תרגום: כיון שמשה היה יודע, למה לו לומר כחצות [ולא בחצות])".

ועונה התלמוד: משה קסבר (סבר) שמא יטעו אצטגניני (האסטרולוגים של) פרעה ויאמרו משה בדאי (בודה=ממציא דברים)הוא, 

דאמר מר (שאמר מר[=חכם]), למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז."

כלומר, משה השתמש בלשון שאינה מדוייקת בגלל שיש חשש ששעון האסטרולוגים של המצרים אינו מדוייק כמו זה של משה, וכשתגיע שעת חצות אצלם ולא יקרה כלום (כי עדיין לא חצות אצל משה, וה') הם יאמרו שמשה אינו מדייק בדבריו.

השאלה היא: מה זה "שמא תתבדה ותאחז"? במה יאחז?

רש"י פירש "תהא נאחז ונכשל בדבריך". כלומר, רש"י קורא תאחז כעתיד נוכח של בנין נפעל, ולא כעתיד נוכח של בנין קל. וכך נראית גירסת כתב יד פריז: "ותיאחז" (וכך הוא בקטע גניזה מספריית קיימבריד'ג).
הנוסח שאנו רגילים לצטט הוא מדפוס וילנא של התלמוד המצוי היום בכל מקום. אלא שיש לתלמוד עוד נוסחאות, בדפוסים אחרים ובכתבי יד. בכדי לדעת מה באמת כתוב צריך לבדוק את הנוסחאות.

בכל כתבי היד שבדקתי הנוסח היה "ותאחז" או "ותיאחז". חשוב לציין שקטעי גניזה (מן הגניזה הקהירית שהתגלתה בהיקפה העצום בשנת 1896) נחשבים על פי רוב לעדי נוסח משובחים. כלומר, כשצריך להכריע בין גרסאות שונות, בשל העובדה שהנוסח הוא מקטע גניזה, יש לבכר אותו (על פי רוב) על נוסח אחר, מטעמים שונים שאין כאן המקום לפרטם (אם מישהו הצליח להחזיק עד כאן מעמד).

אז למה אני חופר?
אתם מוזמנים לקרוא את הפירוש של רש"י (http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=4&format=pdf) ולנסות להכניס את הפירוש שלו למילים של הגמרא. זה לא מצליח.
רש"י אומר שטוב לאחוז לשון "איני יודע", אבל "שמא תתבדה ותאחז" מוסב דווקא על מי שאוחז בבטחון ואומר אני כן יודע ואח"כ מתבדה, ולא כפי שפירש רש"י!

אז מה עושים? מעיינים בכל עדי הנוסח ומחפשים. מה אפשר למצוא? יש כתב יד אחד שמוסר נוסח אחר. זהו כתב יד פירנצה של מסכת ברכות. שם הנוסח הוא "שמא תתבדא ותאחר". אפשר לראות זאת בלינק המצ"ב בעמודה השמאלית בשורה 19: http://www.jnul.huji.ac.il/dl/talmud/bavly/showbav1.asp?mishnanum=1&pereknum=004&masecet=01&mnusriptnum=222&p=1&masecetindex=1&perekindex=3&numamud=1&manuscriptindex=1&k=

מה עושים עם נוסח כזה?

אפשרות ראשונה: מבטלים אותו. אותיות ז ו-ר יכולות להתחלף בקלות אצל מעתיק.
אפשרות שניה: מי שהעתיק את כתב היד, התקשה בקושי שלי, ואמר: מה זה "ותאחז"? בטח יש כאן טעות! כנראה שהכוונה היא "ותאחר", כלומר, שאצטגניני פרעה יאמרו שמשה לא דייק ואיחר. הפרשנות הזו לא סבירה, כי האמרה "למד לשונך לומר איני יודע" נאמרת כאמירה לכל מצב ולא רק בהקשר של משה ואצגניני פרעה!

אפשרות שלישית: מציעים משמעות נוספת למלה "ותאחר".  וכאן הצעתי שהשרש של המלה "תאחר" אינו א.ח.ר.
כאן אנו נזקקים לעובדה שבמקומות שונים התקשו לבטא את האות ח, והחליפו אותה תדירות באות ה. אנו יודעים שזו תופעה שקרתה בגליל בתקופת חז"ל. ולכן אני מציע שהשרש של המלה הוא  א.ה.ר, ובין א.ה.ר ל- י.ה.ר אין דבר, שפעלי פ"א (פ' הפועל היא א') נוהגים כמו פעלי פ"י (פ' הפועל היא י'). ולכן צריך לקרוא "שמא תתבדה ותאהר"! כלומר, תתגלה כאדם יהיר שחשב שהוא יודע וגילה שאינו יודע.
הסתמכתי בבלוג קודם על מכתב שכתב פרופ' אברמסון לפרופ' ילון אודות שרש זה, והצעתי שגם במקרה שלנו מדובר במשמעות זו. לפי הצעתי, כתב יד פירנצה שומר על משמעות נדירה של פועל, והנוסח שלו הוא הנוסח היחיד המדוייק. שאר הנוסחאות הם תיקונים משובשים של נוסח טוב שלא הובן ע"י המעתיק.

מהם היתרונות ומהם החסרונות בהצעת הפירוש שלי?
החסרונות גלויים: רק כתב יד אחד תומך בגירסה זו אל מול כתבי יד וקטע גניזה. קל לומר שהאות ז הוחלפה בהעתקתה באות ר, ושצריך לקרוא "שמא תתבדה ותיאחז", כלומר, ותיאחז בדעה שהתגלתה שאינה נכונה.
היתרון בהצעה הוא שקריאת "שמא תתבדה ותאחז" (בצורה של עתיד נוכח לבנין קל) אינה ברורה כפי שעולה מקריאת פירוש רש"י, וגם סתם כך, מה לאחיזה ולבדיון.

אבל תודו שזו הצעה מעניינת. צריך לשמור אותה ואולי אם ניתקל במקרים נוספים, אפשר לבסס אותה יותר.

למד לשונך לומר איני יודע אם הצעתי נכונה, שמא תתבדה ותיאחז או תתייהר.