יום שני, 3 בספטמבר 2012

לבקש את פני הרב ליכטנשטיין- על הספר "מבקשי פניך"

קראתי בספר המבטיח (היו שפרסמו אותו כספר הגות ייחודי) בו מראיין הרב הסופר חיים סבתו את הרב ליכטנשטיין. הרב ליכטנשטיין הוא אחד מגדולי רבני הציונות הדתית. הביוגרפיה שלו ייחודית בנוף הרבני: תלמידו של הרב סולובייצ'יק בארה"ב, ובעל תואר דוקטורט לספרות אנגלית. קשה למצוא גדולי תורה משכילים ומעמיקים בתורה ובחכמות השונות (כולל פילוסופיה ומדעי הדתות) כמותו. הרב עמיטל הזמינו לעמוד בראש ישיבת הר עציון לפני שנים רבות, ומערכת היחסים ביניהם הינה מופת לשני מאורות גדולים- שונים זה מזה- ששימשו בכתר אחד, באהבה ובהערכה רבה, זה כלפי זה.

נשוב לספר. הספר עוסק בסוגיות המרכזיות בסדר יומו הרוחני של המגזר הדתי: היחס לחברה החילונית, אופי הלימוד בישיבות והתאמתו לרצון וצרכי התלמידים, הגוונים השונים של לימוד המקרא, היחס לציונות וכיו"ב. הרב ליכטנשטיין מדבר בפשטות  ובבהירות וניתן להבינו בקלות יחסית. הוא אינו מרבה בציטוטים והשימוש שהוא עושה בהם ברור ונהיר. ניכר שהספר ערוך, יש תשובות לרוב השאלות ולרוב הכיוונים אותם מעלה הרב סבתו. בסוף כל פרק, מובא ציטוט של קטע רלוונטי שכתב הרב ליכטנשטיין באחד מן העשרות הרבים של מאמריו.

בקריאה ראשונה נראה שגישתו של הרב ליכטנשטיין הנשקפת מפרקים לא מעטים היא גישת דרך האמצע של הרמב"ם. הוא מזכיר אותה, מעיד על חוסר הפופולריות שלה בדורנו, ומזכיר מפעם לפעם את הצורך במתינות. ונדמה שאכן יחסו מורכב, לאדם ולמציאות. כך ניתן למצוא כבר בפתיחה לספר:"ארבע שנים למדתי בהרווארד...ואילו שאלת אותי מה למדתי שם? הייתי משיב: למדתי, שהעולם מורכב והאדם מורכב".

אבל בכמה מקומות בספר הרב ליכטנשטיין מגלה כמה פנים בעניין אחד.

למשל, ביחסו לתחום המשפט העברי הוא אומר: חס וחלילה שאני אטיל דופי באנשים יראי שמים שעוסקים בתחום הזה, כשבמידה רבה הם שואפים להשיג את התכנים של עולם ההלכה.

ואח"כ אומר הרב: אני שומע ביקורת... המונח "משפט עברי" מסכן את התודעה ואת המציאות של ההיבטים האבסולוטיים של ההלכה, מפני שהמונח "משפט עברי" משתווה בתודעה עם משפט רומי..
ואח"כ אומר הרב: אני מכיר את הספרות של הרב הרצוג, ואם אתה רואה את מה שכותבים היום ממשיכיה, יש בה איזו תמימות, עד שניתן לשאול, היכן האנשים חיים?

והוא מוסיף: הרגשתי שיש איזו התרפסות של אנשים שלנו מול אנשי המשפט הכללי, שכדי שהם יכניסו איזה סעיף קטן באיזה מקום...כאילו מבקשים טובה שיעשו כך או כך.

ועוד: עבודות מסויימות בנושא זה טובות מבחינה לימודית, אבל רק בתנאי שאדם לא קונה את כל ההנחות האופרטיביות שהם חלק מהדיסציפלינה הזאת. אם אדם בונה את עצמו ואת משנתו על יסודות למדניים... אם ייקח אז ספר של ברכיהו ליפשיץ או דומים לו, יש בזה בהחלט תועלת. גם לי יש כמה ספרים כאלה.

והרב סבתו שואל: האם הרב אינו מקבל את הטענה העקרונית של הרב הרצוג שצריך להיערך תיאורטית להקמת משפט הבנוי על מקורותינו.... השאלה היא אם יש עניין לעשות את זה בצורה מאורגנת, שיטתית, רצינית?

והרב ליכטנשטיין עונה: תלוי בשאלה מי יעשה את זה... כרגע איני רואה אנשים שיש להם את החזון לחשוב שצריך לעשות את זה, אנשים שיש להם איזה שיעור קומה תורני, ושיש להם את הסמכות הקשורה בכך... מאז הרב הרצוג הייתה רק ירידה.

שימו לב: הרב ליכטנשטיין מתחיל ב"חס וחלילה שאני אטיל דופי באנשים יראי שמים שעוסקים בתחום הזה, כשבמידה רבה הם שואפים להשיג את התכנים של עולם ההלכה" ומסיים ב"כרגע איני רואה אנשים שיש להם את החזון לחשוב שצריך לעשות את זה, אנשים שיש להם איזה שיעור קומה תורני".

לדעתי, מקריאת הדברים נראה שהרב ליכטנשטיין מטיל דופי בכל עיסוק במשפט עברי המקבל דיסציפלינות אקדמיות, גם אם העוסקים בו הם יראי שמים (או שזה אוקסימורון. אי אפשר להיות איש אקדמיה העוסק במדעי היהדות אשר הוא ירא שמים).

ואגב, המחיר כבד. אם הרב ליכטנשטיין אינו רואה שיש כרגע אנשים עם חזון ושיעור קומה תורני, אז מה הוא מציע? שעל משפט המדינה להתרחק עוד ועוד מהמשפט העברי? אבא חוזר ואומר, תעזבנו יום, יעזבך יומיים!! ובעניין הזה הרב סבתו לא מקשה עליו!

ההשקפה שלו דומה כאשר הוא דן בעיסוק בתנ"ך אשר הפולמוסים בעניינו מתרגשים ובאים עלינו לכבוד העיסוק באהבת חינם בימי בין המצרים.

לדעתי הרב ליכטנשטיין אינו אדם מורכב, כלומר, אדם המוכן להכיל כמה גוונים של תפיסה דתית. אני לא מזהה אצלו סובלנות או פלורליזם כלשהו. יש לו תפיסה דוגמטית ושמרנית שהקשתה עלי לקרוא בספר, בעיקר בשל חוסר ברלוונטיות שלה לחלקים נרחבים מן הציבור אליו אני משתייך.
אנסח זאת קצת בבוטות: הספר שעמם אותי יותר מאשר קומם אותי.
משעמם, בגלל שהוא לא מציע פתרונות או חזון.
לדידו, אולי פעם יקום מישהו גדול שיסחוף אחריו אנשים לשינוי המערכת המשפטית והטמעת המשפט העברי בתוכה. היוזמות שקיימות כיום יכולות להיכנס כספר לספריה של הרב ליכטנשטיין. במקרה הטוב.

אבל אין להתפלא מגישתו, הואיל ובפרק בו מספר הרב על רבו (הרב סולוביצ'יק) הוא מתאר אדם שמתנהג באותו אופן. הוא כותב על המלצתו של הרב סולוביצ'יק לדעת פילוסופיה: הוא חשב שחשוב לדעת פילוסופיה... ואף על פי כן, יש מי שאומר שהוא מעולם לא ראה את הרב סולוביצ'יק מחזיק ספר חול.

וביתר שאת: בשנת 1954... הוא פתח בדברי אגדה על צעירי בני עקיבא המקדשים שם שמים ומרימים קרן ישראל...
האם הוא עודד את ילדיו ללכת לבני עקיבא?..ולמה לא? בסופו של דבר, השורה התחתונה היתה דגש על הלימוד. הלימוד... ערך עליון...לעיתים אפשר לומר: כן, אבל לא בחצר שלנו.

והרב ליכטנשטיין אומר לא מעט: כן, אבל לא בחצר שלי. גם אצלו הדגש הוא של הלימוד על פני המעשה (למעט התיאור שלו על התרגשותו מן המעשה הציוני של ישוב ארץ ישראל; ראו את הסיפור המופיע בסוגריים בעמוד 82 וראוי להופיע דווקא בפרק על הציונות); ויש אצלו פער בין ההלכה למעשה. נראה לי שמורכבות אמיתית (בשונה מדיכוטומיה) מנסה לגשר על הפערים, והרב ליכטנשטיין חי בפער גדול מן החברה שסביבו: בבטחון שלו באמונתו, בידע הרחב שלו ובמסירות שלו לחייו וללימודו. בערב שנערך לכבוד הספר סיפר הרב חיים נבון שהרב ליכטנשטיין אמר שאינו אוכל מרק ביום חול בגלל שהמרק חם וזה מעכב את קצב הארוחה ומבזבז את זמנו. אני לא חושב שאנשי המשפט העברי בארץ אמורים להימנע מלאכול מרק בארוחת צהרים. באותה מידה שהרב ליכטנשטיין מדבר על איזון נפשי בין עיסוק בחכמות חיצוניות ללימוד תורה ומציע לא לחפור יותר מדי (למעט בדיקת המוטיבציה הראשונית לגישה לחומר חיצוני), כך יש צורך באיזון נפשי בענייני יום יום אחרים, דוגמת אכילת מרק בארוחת צהרים.

אני גורס כברייתא במסכת בבא בתרא (דף קל ע"ב): 
תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאל ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה.

כמו הרב סבתו- אני מתרשם מענוותנותו הגדולה של הרב ליכשטנשטיין (בכמה וכמה מקומות בספר) ואני- הקטן (באמת)- לא בא ח"ו להטיל בה דופי.

לסיום, מצאתי בספר משפט יפה של הרב ליכטנשטיין באשר לסגנון הלימוד:

יכול להיות שביום מן הימים... אולי יקומו אנשים שפחות משועבדים נפשית כמוני לעולם של בריסק ושל וולוז'ין... וידאגו להכיל באותה ישיבה גישות שונות.





2 comments:

  1. מבין הארגזים נהנתי לקרוא.
    אני לא יכול להיכנס לעומק הדברים גם כי אני לא מצוי בנבכי המהלכים בתחום המשפט העברי וגם מפני שלא קראתי את הספר.
    בכל זאת, הדחף שבי להצדיק את הצדיק אומר שהרב לא סותר את עצמו: הוא רואה כלגטימיות את דעותיהם וסברותיהם ותפיסתם של האנשים העוסקים במשפט העיברי, ונקודת המוצא שלו היא שהם אנשים יראי שמיים. הביקורת שלו עליהם היא לא על דעותיהם ותפיסותיהם אלא על ה"פוליטיקה" שלהם או את הפרקיטה שלהם - האופן בו הם רואים את יישום המשפט העברי בתוך מערכת המשפט. הוא קובל על התרפסותם בפני המערכת, על חוסר חזון להוביל, ואולי על כך שאין *בהם* אנשי חזון שמובילים ואינם מובלים;
    גם איני רואה דופי בכך שרומם את צעירי בני עקיבא אך לא שלח לשם את ילדיו (או שמא הם עצמם לא רצו ללכת?) זכותו ואולי בעצם חובתו של פוסק להתיר לציבור את המותר, ולתת לגיטימציה לשבילים ביהדות שניתן ללכת בהם ולא ללכת בהם בעצמם, כי השביל שלהם עצמם שונה. כפי שעבודת ה' שלך ראויה לכל שבח, על הפוסק להיות נאמן לדרכו הוא בעבודת ה' והוא אינו חייב ללכת בכל דרך שהוא משבח.

    אני מסייג את כל הנ"ל בכך שלא קראתי את הספר ובכל הנוגע לעיניני המשפט העברי איני מבין דבר.

    אשמח לשאול ממך את הספר בהזדמנות למרות שאתה טוען שהוא משעמם....

    השבמחק
  2. אני תוהה מה משמעות דברי הלל הזקן במסכת אבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" עבור הרב ליכטנשטיין. איך הוא חושב שיתוקן העולם בדורות האלה? האם צריך לחכות לשינוי של אנשי מעלה, או לפעול לשינוי משמעותי גם כשאתה מבין שראשונים כמלאכים?
    מעבר דירה קל, ושיהיה בידיים מלאות.

    השבמחק