יום חמישי, 14 בפברואר 2013

כח דהיתרא עדיף

בפוסט אודות בית הלל העירני ידידי נדב אטינגר מספר הערות (מופיעות כתגובה על הפוסט) ועל אחת מהן מבקש אני להתעכב.

נדב כותב: לא עיינתי לעומק בכל תשובות וועד הרבנים אלא רק בהתרשמות כללית אך מהתרשמות ראשונית עולה בי השאלה האם אצלם [וגם אצל רבני בית הילל] יתכן מצב של חומרי בית הילל לעומת קולי בית שמאי כפי שהייה בתקופת התנאים? 
כאמור אני מביא שאלות אלו כפתיחה למחשבה שניתן להרחיב עוד הרבה. משאלות אלו ועוד בעקבות הרשימה עולה אצלי המחשבה כי ההלכה היא מערכת עם כללי התנהלות משלה ויתכן כי יש בה לא מעט סרבול אולם כמערכת היא מכילה בתוכה איזונים פנימיים חומרות מחד וקולות מאידך ואלו ואלו באים לידי ביטוי לעיתים קרובות בצורה פורמאלית ולעיתים מנוכרת, אך בסוף בדרכה המפותלת יוצרת ההלכה מציאות שלמה. 
מטבעם של מערכות שהם יכולות לעבור שינויים. אך אם שינוי זה יהיה דרסטי מידי ויחול רק על מיעוט חלקי המערכת ולא יכלול את מכלול הגורמים המרכיבים את המערכת, במקום שינוי תהיה קטסטרופה ופירוק. אני מודה שזה מרתיע אותי. 


באשר לעניין החומרות- שהאורתודוקס האשכנזי המצוי חייב אותן לשם שמרנותו- ברצוני להעיר:

א. מי אמר שצריך חומרות בעולם? 
ב. כמעט כל חומרא באה לידי קולא ולהיפך. מי שמחמיר בצניעות מקל לרוב ביחס לכבודן של נשים והעצמתן (אע"פ שלטענתו הצניעות היא העצמת האשה); מי שמחמיר (לרוב) בצדק הלכתי מקל בצדק חברתי; מי שמחמיר בהלכות ארץ ישראל מקל בהלכות יחס לאדם האחר [שמאלני, ערבי]). לצערי זהו יחס מתאמי (ולא סיבתי בהכרח)!
מרגלא בפומיהו דתלמידי ישיבת הר עציון שהרב ליכטנשטיין (המתגלח לקראת שבת בימי ספירת העומר) אינו מקל בדיני גילוח בספירת העומר, אלא מחמיר  בדיני כבוד שבת.
גם פסיקותיהם המקלות של אנשי ועד ההלכה הן תפיסות מחמירות. ההחלטה לאכול בצהרי תשעה באב מחמירה בתפיסת שיבת ישראל לארצו כנס גדול המאזן את חורבן בית שני באופן חלקי (אין ביטול של הצום אלא צמצום שלו).
ג. תיאורו של נדב את האיזונים בהלכה נכון לדעתי יותר בהיבט האישי. כל אדם יוצר איזונים בעולמו ההלכתי. האם ניתן לראות את האיזון בתוך ההלכה כדבר קבוע? מסופקני. ההלכה נקבעה ע"י בני אדם שאין דומה נפשם זו לזו. המערכת האיזונית של סורא שונה מזו של נהרדעא ומזו של מחוזא. 
גישת נדב מזכירה לי את דברי הראי"ה קוק באורות התורה המציג את התורה כגוף שלם ומפורט. גם אם הדברים יכולים להתקבל ביחס לתורה שבכתב, צריך תמימות גדולה בכדי להאמין שיתקבלו ביחס לתורה שבע"פ!





2 comments:

  1. לי נראה כי יותר משיש כאן איזון בין ערכים סותרים בהלכה - יש כאן הפנמה שההלכה כבר לא מבטאת את עולם הערכים שלנו בכלל.
    ובהמשך לביטוי השגור על תלמידי ר' ליכטנשטיין, נאמר שיותר משהוא מקל בדיני ספירת העומר או מחמיר בדיני שבת - הוא מבין שאין מקום לביטוי אבל פומבי כל כך ארוך על אחת מיני צרות רבות שעברו על עמנו, ודי לנו בימי האבל המרוכזים.

    השבמחק
  2. אשתדל להגיב בקצרה:
    תחילה על דווקא על סעיף ג. בעייני הנושא של ההלכה כמערכת המכילה איזונים הוא במובהק לא עניין אישי. דווקא העובדה שההלכה נוצרת ע"י הרבה אנשים השונים זה מזה ויותר מכך היא נוצרת ע"י אסכולות שונות המקיימות ביניהם קשרים [סורא נהרדעא בית הלל בית שמאי וכו,], היא היוצרת את האיזון [וגם את ההקצנות (שהם עצמם לעיתים איזון)]. כי אדם לעצמו יכול להקצין לכאן או לכאן אך בחברה חיים מכלול של סגנונות ואנשים וצרכי עמך מרובים, ואנשים והמציאות מצריכים מענים מגוונים.כל זאת מייצר את האיזונים.
    אפילו את החומרות בעולם החרדי לא ניתן לדון בנפרד מההשכלה והחילון, כשהמתירנות גוברת גם העולם החרדי מתגונן יותר ומתבצר יותר. ובמקביל ישנם גם השפעות הדדיות בין שתי החברות המרוחקות האלו והציבור החרדי מתחיל יותר לצאת לשוק העבודה והציבור החילוני מתחבר בדרכו למקורות ולמרות שאלו תהליכים סותרים הם מתקיימים יחדיו כי תנועות ואיזונים מתרחשים בצורות שונות ומורכבות.
    העובדה היא כי דווקא במקומות בהם ההלכה מחוברת לחיים שם היא מתפתחת ואילו ההלכות בהם לא עסקו נותרו קפואות. לכן הלכות שבת הנוהגות כל שבוע השתנו וברור שהיום ישנם יותר איסורי שבת מפעם אך הם השתנו גם לקולא כגון ההיתר הגורף של העירוב. מי מהאמוראים חשב על עירוב עיר שלמה? איסור שהוא מיסודות השבת בנתינתה לישראל "אל יצא איש ממקומו" הפותח את מסכת שבת ומייחד לו עוד מסכת הופך בהרחבת היתר אחד מהלכות שבת להלכות צבא במקרה הטוב. אי אפשר לראות רק את ההחמרות הרבות של פסח בלי לראות את ההרחבה [אפילו המופרזת] של מכירת חמץ. זה לא בגלל שישבו ביחד חכמי הדור ואמרו החמרנו על האנשים כאן נצ'פר אותם שם, אלא שההחמרה עצמה הביאה לכך שכדי לנהל חיים שפויים בפסח ימצא פתרון לאפשרות של חמץ שלא נמצא אותו, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת אז דנים גם במי ששכח וגם במי שיש לו הפסד מרובה ועוד ועוד עד שבסוף זה גם למי שסתם חרד מחמץ שלא היה ולא נברא והוא מוכר אותו באינטרנט. כל עוד לא נהגו הלכות שמיטה לא היה צריך היתר מכירה ומי שלא סומך על היתר מכירה מיקל בלא תחונם וקונה פירות נוכרי ועוד ועוד.
    לי הדברים מזכרים דברים אחרים של הרב קוק המזהה בין תורה שבעל פה לכנסת ישראל. ואני אכן תמים בכך שאני מוכן להתייחס לתיאור המאוד ריאלי לטעמי שהצגתי בקצרה ולומר בפה מלא אכן להלכה כזו, המזוהה עם כנסת ישראל שבמציאות ולא בעולמות מופשטים, יש קדושה.

    עוד שתי הערות קצרות: אני מסכים עמך שחומרה מגיעה לקולא ולהפיך ועדיין סעיף ב בדבריך סותר את סעיף א. אם מי שמקל גם הוא מחמיר אז למה הטרוניה על קיומם של חומרות. נראה לי שברור גם לך ובזה אני לא מחדש שחומרה וקולה אינם רק עניין של הקפדה שאז אפשר אני מקל פה כי אני מקפיד יותר בדבר האחר המתנגש. חומרה היא הלך נפש הנובע מעולם של יראה. ואתה שואל על עולם החומרות מעולם של אהבה שרוצה שהקיום של ההלכה יהיה קיום חיובי המחובר לרצון ולחיים ולא יתנגש וימעט אותם. אלו הם טענות חזקות באמת אך הם לא מדברות באותו מישור של העובד מיראה.
    וכאן לדעתי המקום מצד ההגינות להודות שיראה היא חלק חשוב של העולם הדתי [בכלל לא רק היהודי] ושהרצון להיות כפוף לבורא ולהביא את זה לידי ביטוי ע"י וויתור על [חלק מ]הטבעיות שלך יכל להיות מובן גם בעולם רציונאלי [ליבוביץ' הוא דוגמא לכך] הרצון להשיג דרגה רוחנית גבוהה ע"י ההתגברות על עצמך נמצא גם בדתות אחרות וגם בתנועות רוחניות שונות.
    חשוב לי להבהיר - אני לא מנסה לשכנע שכך צריך להיות ולא עושה פה "דרשה חגיגית" כדברך ברשימה הקודמת אלא ברצוני לתאר את התופעה ולומר שהיא לא זרה והשאלה בסעיף א' מי אמר שצריך חומרות? מחמיצה את המקור האמיתי של התופעה שנמצא כאמור בלב העולם הדתי ולא בשוליו.
    הערה אחרונה: המובאה בכותרת "כח דהיתרא עדיף נכון רק למי שירא ובכל זאת מייקל. מי שלא חש כל יראה אין חידוש בהקלה שלו.

    נדב

    השבמחק